מה ינצח: הפחד או ההעזה?

משהו קורה בסין, אם תסלחו לי על החיווי הקצת-לא-קונקרטי הזה. מה קורה, קשה לדעת. האם אנחנו מבחינים רק ברסיסים הניתזים מן הקליעים? האם זה רק קצה הקרחון?

בשנה האחרונה של המחזור הפוליטי הנוכחי - עשר שנים, שבסופן מתחלפים כל בעלי הכהונות הבכירות בסין ללא יוצא מן הכלל - האדמה רועדת.

עתה זה הודח והוכפש אחד הבוסים האזוריים החזקים ביותר בסין, אשתו נעצרה בחשד רצח, ושמועות מתהלכות על שחיתות מבעיתה לצד שאיפות אישיות רודניות. בעיצומו של המשבר, התפשטו אפילו שמועות באינטרנט הסיני המצונזר על ניסיון להפיכה צבאית. אין שום ראיה לכך שהיה ניסיון כזה, אבל המשטר הגיב בעוד גל דיכוי דיגיטלי.

אגב כך הצליח אחד משנואי-השלטון להימלט ממעצר בית באזור כפרי נידח, מתחת לחוטמם של בריונים שנשכרו לפקוח עליו עין ולהלך עליו אימים (למשל, באמצעות מכות רצח לאמו הזקנה). הנמלט הוא עורך דין עיוור, שלחם למען זכויות נשים. במדינת המשטרה הממומנת ביותר עלי אדמות - תקציבם של שירותי הביטחון הפנימיים גדול אפילו מזה של הצבא - קבוצת דיסידנטים הצליחה להערים על השלטונות.

שדדו, סיפחו, ניצלו

צרות בסין אינן צריכות לעורר שמחה אצל איש, גם לא שמחה לאיד. צרות בסין, אם הן מתרחבות ומתארכות, משפיעות תמיד על חייהם של מיליונים. עכשיו, צרות בסין ישפיעו על מיליארדים, בתוך גבולותיה והרחק מהם.

סין מאמינה זה מאתיים שנה לפחות שזרים שוחרים את רעתה. קצת קשה להתלונן עליה. זרים אמנם שחרו את רעתה, או לפחות את טובתם-על-חשבונה. הם שדדו את אוצרותיה, סיפחו את שטחיה, ניצלו את חולשתה, השפילו את שליטיה, ולא ייחסו שום קדושה לחיי תושביה. בהכרח, "לאומיות" בסין התפתחה בהדרגה לשנאת זרים, לחשדנות כפייתית, לכמעט-פרנויה. אין צורך לומר שלסין אין מונופול על התכונות האלה.

בשנים האחרונות סין פיתחה תכונה נוספת, או בעצם הרשתה לתכונה עתיקה לחזור ולבצבץ: בוז כלפי זרים, בייחוד מערביים שבהם. בשעה שהיא עולה לה כפורחת, הדמוקרטיות המערביות לוקות במחלות זקנה. צחוק רם של לעג קידם את שר האוצר האמריקאי לפני שלוש שנים בקמפוס של אוניברסיטת בייג'ין, כאשר אמר לשומעיו שאין להם צורך לדאוג, ההשקעות הסיניות העצומות באג"חים אמריקאים בטוחות.

סין ומעריציה בעולם התחילו להאמין שהתקדמותה הכלכלית היא תוצאה של יתרונות חברתיים ותרבותיים נתונים. היא והם אפילו השתכנעו, שמשטרה האוטוריטרי עדיף על הדמוקרטיה המערבית. ציניקנים מערביים, המאמינים שהמטרה מקדשת את האמצעים, האזינו באהדה.

לאן הן הגיעו

גם אם האנלוגיה המערבית אינה במקומה, מה לנו השוואה משכנעת מזו של סין עם הודו: הן באו מאותה השכונה עצמה, שתיהן היו צריכות לטפס מאותם המעמקים, ותראו לאן הן הגיעו. או לאן לא הגיעו.

סין משתלטת על כל תחום פעילות תעשייתי אפשרי. היא מתקרבת אל היעד של מתיחת כבישים מהירים ומסילות-ברזל לאורך כל שטחה וגם לרוחבו. ראש ממשלתה מסייר בבירות אירופה כדי להשיא עצות, לפתוח אופציות ולחלק מתנות.

והודו? היא נקלעה למבוי סתום. ממשלתה אינה מסוגלת לגייס רוב פשוט בפרלמנט כדי לאפשר לוול-מארט להשקיע כסף. עמותות ושובתי רעב היסטריים מסכלים פיתוח של אזורים כפריים לטובת נהרות קדושים. צל של שחיתות מעיק על כל תחום של פעילות כלכלית. התשתית פאתטית. רמטכ"ל הצבא מכריז שהודו אינה מסוגלת להגן על עצמה. גנגסטרים הטוענים שהם מאואיסטים מטילים את חיתתם על אזורים נרחבים. מה אפשר בכלל להגיד? האין זה מובן שסין פיתחה כלים הרבה יותר טובים להתקדמות?

אולי לא. כאשר קצה הקרחון מתחיל לבצבץ מן העיר צ'ונגצ'ינג (40 מיליון בני אדם בה ובסביבתה), שמהנהגתה הודח הבוס המוזכר למעלה, בו שילאיי; ועריצותה הקפריזית של מדינת המשטרה חוזרת ונחשפת במלוא כיעורה - לא ברור עוד שלסין יש יתרונות נתונים.

בסוף פברואר היא הוזהרה, בדוח של הבנק העולמי ושל מרכז מחקר סיני, כי בהיעדר רפורמה מקיפה, כלכלת סין עומדת בפני האטה דרמטית, אשר תבוא ללא כל אזהרה.

בו כמו בניטו

לא יצאו אלא ימים אחדים, וראש הממשלה וון ג'יאבאו, עם שישה חודשים בלבד עד תום עשר השנים שלו, קרא לרפורמות. נאומו היה גם האות להדחת בו שילאיי, אשר רצה את ההפך מרפורמות: חזרה אל המדינה הריכוזית. את הצלילים הניאו-מאואיסטיים האלה ליוו מחוות של הערצה ליושב הראש המת ולשיטותיו, לצד ויתור על כל העמדת פנים של שלטון החוק. בו שילאיי טיפל בפשע בצ'ונגצ'ינג בהצלחה מרשימה - אותה הצלחה שייחדה את טיפולו של בניטו מוסוליני במאפיה הסיציליאנית. כאשר אין שלטון חוק, אפשר לירות בכל מי שרוצים, כולל בחפים מפשע.

בו שילאיי עמד להתמנות לגרעין הקשה של האוליגרכיה הסינית, החמישייה המובילה של הפוליטביורו, זו המנהלת את סין. כחוט השערה היה בין הרפובליקה העממית ובין עלייתו של דמגוג פופוליסטי חסר עכבות. זה אומר, בין השאר, שסין משלמת מחיר כבד על היעדר מערכת פוליטית פתוחה ושקופה; על הגבלת חופש הדיבור והכתיבה; על הכוח שהיא מפקידה בידי מעטים, המועדים לנצל אותו לרעה, בין אם הם קומיסארים בבייג'ין ובין אם הם קציני משטרה בפרובינציה.

סין זקוקה לרפורמה מן המין שאי אפשר להוציא אל הפועל בצו מנהלי אחד, או אפילו בסדרה של חוקים. הרפורמה הזו תצריך מידה הרבה יותר גדולה של חירות ממה שהמשטר מוכן לשקול, מפני שהוא חושב כי כל חירות תנוצל לרעה.

אין זה כלל מן הנמנע שלסין אין הכלים לחולל שינויים כאלה. אולי היא ראויה לקצת פחות הערצה על הצלחותיה. היא זקוקה לביקורת עצמית כנה. זה צומת הדרכים, שבו דמוקרטיות נוטות לעקוף את הדיקטטורות, אפילו את המצליחות ביותר.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com