אצלי המשמעת נובעת מפחד

1. אני רצה עכשיו לנקות טוב טוב את משקפי הקריאה שלי. נסגרה תחרות "נשים כותבות" של "ליידי גלובס" וסטימצקי, מסקרן אותי לדעת איזה כישרון יתגלה שם. למעלה מ-350 נשים התמסרו לכתיבה. כמה מהן חיכו ממש עד הרגע האחרון, מתגרות בגורלן. הרשימה נסגרה עוד לפני שהספיקו להגיש.

לי, סביר להניח, זה לא היה קורה.

המשמעת אצלי נובעת מפחד. זו הסיבה שאם קיבלתי דד ליין למשהו, תמיד אגדיר אותו לעצמי מוקדם לפחות בכמה ימים. תרחישים פסימיים קיימים למכביר. תסמכו עליי שלא אשאיר אף דאגה בבית.

2. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש. ראיתי כבר הרבה טלנטים בחיי, שלמרות שנינותם, חריפותם, קסמם האישי והכריזמה, חסרה להם תכונה אחת, ובהיעדרה רמסו בדרך מכמירת לב את הסיכויים של עצמם: משמעת עצמית. בלעדיה, תוך זמן כזה או אחר, התנדף קסמם כלא היה. הם לא מצליחים להביא למימוש את הכישרון שלהם לאורך זמן. במבחן התוצאה יגברו עליהם לא פעם גם עכברי משרדים אפורים.

יש להם מלאי עצום של תירוצים ונטייה כבדה לדחיינות, ובכל פעם הם מבטיחים שהם פותחים דף חדש, כאילו היו סיפור נפל שצריך לשכתב. בלי המשמעת הם הופכים פחות יעילים, פחות פרודוקטיביים, בלתי צפויים, ולכן - חלשים יותר. אתה מקבל כל כך מעט מהם. לו הבינו שהחיים הם הרבה יותר משמעת מכפי שניתן לחשוב.

3. משמעת עצמית היא כלי השרת בידיה התאוותניות של השאפתנות. בלעדיה, נשארת האמביציה רעיון ריק. נשגב, אבל ריק. אבל מה קורה כשהיא באה במינונים כבדים על חשבון ערכים אחרים?

אני זוכרת שקיבלתי הצעה לתפקיד מאתגר בנוסף לעבודה השוטפת. לקחתי בשקיקה, מסניפה את האספקה הנרציסטית. כבר לא היה לי מתי לדחוס עוד מטלה, אז פיניתי את סופי השבוע למשימה החדשה. וכך נראו חיי: אחרי שבוע עבודה עמוס, לחוץ, רווי מתחים, הגיע סוף השבוע שהוקדש, מה אתם יודעים, לעבודה. שוב הוקרבה איכות החיים לטובת האגו. ותביאי עוד מהחומר הזה, פקדתי על עצמי, השפחה החרופה והנרצעת, ברצף פסיכי של מאמץ. זה היה שווה את זה? תנו לי לנסח את זה בעדינות: פחחחח.

מה מסיבה עכשיו? חייבת לכתוב.

ארוחה עם חברים? מרותקת לשולחן העבודה.

נסיעה לסופשבוע? כן בטח, בחלומות.

המשמעת דפקה כמו שעון, התוצאה הייתה גרוטסקית.

4. הנה, שוב הצלחת ללכת נגד האינסטינקט הטבעי. עשית משהו שממש לא בא לך, רק כי הוא משרת מטרה שהצבת. התאפקת, נמנעת, השתלטת. להיות ממושמע זה לא דבר מהנה. זה להקריב את ההנאה בטווח הקצר בשביל הרווח בטווח הארוך. אבל חלקנו כבר כל כך רגילים, שזה בא לנו טבעי.

הנה, תראו איזה יחסים אסורים פיתחתי עם עוגות הגבינה בקפטריה. אני מסתכלת עליהן, הן מסתכלות עליי בחזרה, אני עושה להן עם העיניים: אולי פעם אחרת. שומרת מרחק נגיעה.

5. אני מגניבה אליה מבטים כשהיא מתעמלת, מרותקת לתנועותיה ההחלטיות. אין תרגיל שהיא לא מבצעת במלואו, מגייסת את כל האנרגיה, נתונה למוחלטות של עשייה. כשאני כבר מאבדת כוח להרים את המשקולות, עיניי נודדות אליה.

כזו קטנה ומוצקה, חזותה מעומלנת, אבל לא תישבר, מבצעת בטוטאליות קשוחה את המשימות. ומחשבותיי עפות, אני יכולה "לראות אותה" בעבודה, סורקת אותה כמו במסך הנתונים של הטרמינייטור. וברור לי בלי להכיר אותה בכלל, שהיא אלופה בכל פרט, שהיא לא באה לשחק. שהבוסים שלה ישנים טוב טוב בלילה. המשמעת שלה זועקת: אני אחראית. לקחתי על עצמי משהו- אני גורמת לזה לקרות.

6. תראו לי מנהל מצליח - ואראה לכם משמעת. הנה היא, למשל, מנכ"לית בכירה במשק. פעם היא הייתה מתחילה את היום בשש. מאז שהתקדמה לראש הארגון, היא קמה בחמש. גם בשבת, גם בחופשות.

יש לה הרבה מיילים לחרוש, חומר מקצועי ללמוד, להכין. היא מתה מעייפות, אבל חייבת להתכונן לדירקטוריון. גם בטיסה תשקע בקריאת חומר, למרות שבא לה לראות את הסרט שמוקרן. ולדאוג לעשות ספורט, ולשמור שזה יהיה סלט וגבינה בצהריים. יש נראות לתחזק, והשומנים שמבצבצים מרצועת המותן לא מוסיפים לה נקודות. בלי המשמעת, כל זה היה מתפרק.

קיצוני? היא יודעת שזה ישתלם לה. יש לה מצפן: זה בנק המטרות שלה. בעיניכם היא קורעת את עצמה, המשמעת שלה אדירה. סוחטת עד טיפות הדלק האחרונות. אבל זה רק בראש שלכם. מה שהוא חווה באמת זו זרימה.

הימים שלה מתוכנננים עד הדקה, וכמה שיש לה יותר עניינים, היא מרגישה שהיא חיה. כן, היא יודעת שהיא מונעת מעצמה את השוליים, שם קורים הדברים המעניינים. יש לה לו"ז רצחני, והיא נצמדת אליו, לא מעזה לרדת בתחנה הלא מתוכננת, או לשבור ימינה בתחנה הבאה.

מה יכול לקרות שם? סתם, החיים, נניח.

ומה תזכרי בגיל 80, אני שואלת אותה, מיס משמעת עצמית? רק את השוליים, היא צוחקת, את המקום שבו התרחשו הדברים הלא צפויים. בסוף זוכרים רק את הלהבות.

7. ובינתיים בשיעור. אני נשענת על הזרועות, תומכת את הבטן ושואלת את עצמי: למה זה באמת קריטי לעולם שאמשיך את התרגיל הזה עוד? הי, אני נקרעת, השריר מייסר אותי. אבל מחזיקה עוד, לא משחררת.

זה בלתי נסבל, נמאס לי, שורף. אבל לא יכולה להרפות. אני יודעת שאם אני מחזיקה עוד קצת, כמה שצריך, אני אחזיק מעצמי קצת יותר. אל תחשבו שלא נעים לי מהקבוצה, זה משהו ביני לביני. תחזיקו מעמד, אני דוחקת בשריריי הרועדים, עוד טיפה.

אל תישברו לי עכשיו. אל תבגדו. תנו לי עוד, מאמינה בכם. וכשאני מצליחה להשתלט על הדחף לוותר - אז כואב, אז מה. זה כאב של ניצחון קטן והוא מתפזר סביבי.

והנה את מלכה, את בסדר, הצלחת לשלוט. בעצמך, כמובן. נראה שעוד יש לך קצת מהדבר הזה, נו איך קוראים לו, כוח רצון.

אם רק היה לך קצת עוד.

vered-r@globes.co.il