לינדנשטראוס נבח - וכלום לא השתנה

את דוח מבקר המדינה האימתני בהיקפו, שפורסם אתמול (ג'), קל לראות כדוח סיכום של תקופת כהונתו של מיכה לינדנשטראוס, הן בהיבט האידיאולוגי והן בהיבט המעשי.

מעשית - מאחר שעשרות פרקי הדוח כוללים מעקב מדוקדק אחר יישום המלצותיו של המבקר, שהופיעו בדוחות קודמים. או ליתר דיוק, אי-יישום ההמלצות, שנותרו ברובן הגדול כאבן שאין לה הופכין. אידיאולוגית - מאחר שלינדנשטראוס מעלה על נס את העקרונות שאותם טבע בתחילת כהונתו ב-2005 - מעקב אחר תיקון הליקויים, ביקורת בזמן אמת, פרסום שמות המבוקרים, ובראש ובראשונה הטלת אחריות אישית.

זו, לטוב ולרע, היא מורשתו של לינדנשטראוס. המבקר היוצא היה רוצה להיזכר יותר בשל העקרונות הללו שטבע, ופחות כמבקר שרדף ללא רחמים ראש ממשלה מכהן, ושדוחותיו הסדרתיים בענייניו של אהוד אולמרט הוליכו לחקירות פליליות שהביאו למפלתו של ראש ממשלה.

אבל אותם עקרונות ממש מוליכים גם למסקנה שהדוח הרוחבי מאתמול מהווה רק הקדמה לאקורד הסיום המהדהד שלינדנשטראוס מתכנן ערב פרישתו: סדרת הדוחות המיוחדים שנותרו באמתחתו, החל בזה של פרשת הרפז-אשכנזי שיפורסם בימים הקרובים, ולאחריו הדוח בעניין מחדלי השריפה בכרמל.

לפי שעה לא ברור אם לינדנשטראוס יספיק לפרסם בקדנציה שלו גם את הדוח בפרשת "ביביטורס", העוסק לא רק בנסיעותיו הראוותניות לחו"ל של הזוג נתניהו, אלא ב-80 שרים. מות אביו של ראש הממשלה, בנציון נתניהו ז"ל, טרף את הקלפים מבחינת לוח הזמנים, שכן בעקבות זאת נדחתה פגישה מתוכננת של נתניהו ולינדנשטראוס. טיוטת הדוח אמורה לצאת למבוקרים בימים הקרובים ממש, וקצב התגובה של המבוקרים יקבע אם הדוח יתפרסם עוד בימיו של לינדנשטראוס.

אולי מכאן נובעת המוטיבציה בקרב השלטון למנות לתפקיד את השופט המחוזי יוסף שפירא, הנחשב לנוח (אולי בטעות; שפירא עוד עשוי לעשות לפוליטיקאים התומכים בו את "תרגיל גרוניס", דהיינו לחשוף שיניים רגע אחרי מינויו).

עושה מה שהוא יכול

מקטרגיו של לינדנשטראוס יאמרו שאחרי כל הרעש והצלצולים, רדיפת הכותרות והמאבקים המתוקשרים מול בכירי הפוליטיקאים, בפועל הוא לא השיג דבר. מצבם של משרדי הממשלה ורשויות השלטון נותר עגום, השחיתות והמינהל הלא תקין מהווים עדיין מרכיב דומיננטי בחזות השלטונית.

המינויים הפוליטיים, הפרוטקציה, חוסר היעילות והבזבוז הרשלני של כספי ציבור הם כנראה מחלות שאפילו מבקר מדינה פעלתני במיועד מתקשה לשרש ולרפא. המבקר נבח ונבח, וכלום לא השתנה. להיפך - מוסד מבקר המדינה צבר רק עוד יריבים, עוד אויבים. אם כך אולי לינדנשטראוס בכלל הזיק לתכלית הכוללת שלשמה קיים תפקידו, במקום להועיל?

הטענות הללו מונעות על-ידי איבה אישית ללינדנשטראוס, לא מתוך אידיאולוגיה סדורה נגד ביקורתו. במשטרה יודעים היטב זה שנים רבות: עבירות צווארון לבן ועבירות שחיתות שלטונית אפשר להעלים ברגע מדפי הסטטיסטיקה. צריך רק לסגור את יחידות החקירה הרלבנטיות. אלה הן "עבירות חשיפה" - אם המשטרה לא תפעל באופן יזום למיגורן, איש לא יבוא להתלונן, איש לא יטריח בהן את המשטרה.

באותו אופן, אפשר לטאטא מתחת לשטיח את כל חוליי המנהל הציבורי ורשויות השלטון. צריך רק למנות מבקר שלא יטרח לחקור, לעקוב, לפרסם, לצעוק. האם השחיתות תיעלם? מובן שלא, היא רק תיעלם מהרדאר.

המבקר עושה מה שהמבקר יכול. הוא בודק את התנהלות רשויות המדינה, מוצא את הליקויים, מפרסמם ודורשם לתקנם. היתר הוא תפקידו של הציבור.

ישראל היא מדינה שבה למקבלי ההחלטות - נבחרי ציבור ופקידי ציבור כאחד - אין קווים אדומים. אין "מעשים שלא ייעשו". כלומר יש, אבל ממשיכים לעשות אותם.

הדבר היחיד שיכול לאלץ את מקבלי ההחלטות לתקן את דרכיהם הוא לחץ ציבורי. הלחץ הזה צריך לבוא מהציבור באמצעות הכלים שיש בידו - שיח ציבורי, מחאה, תקשורת - על בסיס המידע שמספק המבקר. יותר מזה אין במשטר דמוקרטי.

מי שמצפה שמבקר המדינה יחזיק בידו מעין שרביט קסמים, שבהינף אחד שלו אפשר יהיה לתקן את כל מה שמקולקל, שוגה באשליות כמעט כמו מי שמצפה שהמבקר הבא יהיה חתלתול נוח לשלטון; או כמו מי שמצפה שלאחר הדוח הרוחבי המעמיק מאתמול, לינדנשטראוס ייעלם אל האופק בלי קרשנדו רועם ומטלטל של אחריות אישית.