הכוח הכלכלי של ילדים

בסוף השבוע האחרון שוב כיכב דניאל יובל בן ה-12, שנפצע בינוני מהתפוצצות מוקש עם אחותו כשנה וחצי בעת טיול משפחתי בצפון וכף רגלו נקטעה, בכתבת מגזין באחד מעיתוני סוף השבוע. שוב הוא צולם עם הפרוטזה שלו גלויה, הפעם כמוביל המאבק לפינוי מוקשים בארץ, ושוב התמונות האלה, לי לחוסר נוחות.

מאז שנפצע הפך דניאל ברצונו, או בעל כורחו, למוביל המאבק לפינוי מוקשים והפך לסלב בזכות פציעתו. אבל איכשהו חשיבות המאבק הזה מחווירה לעומת השימוש הציני בילד קטן ופצוע, שעבר טראומה קשה, כמוביל קמפיין כזה, שהוא לא רק שגוי לדעתי, הוא פשוט כואב.

כבר בבית החולים נתנו ההורים אישור לצוותי הצילום להיכנס לחדרו של דניאל ולצלם אותו שרוע חיוור במיטתו, מכוסה בשמיכה ומכשירים מצפצפים. לבקשת הכתבים הוא תיאר בפרוטרוט פלסטי מה עבר עליו ואיך הוא מרגיש. הוא דיבר - ומהדורות החדשות שידרו בשקיקה, כי הרי מה יותר נוגע לב מילד קטן שנפצע בגלל מחדל לאומי? אבל היה משהו בחדירה למקום האינטימי והעדין של האשפוז, צרם. ככל שחלף הזמן, החשיפה התקשורתית של דניאל הפכה לסוג של פורנוגרפיה.

רגלו הקטועה תועדה מכל זווית, הפרוטזה, תהליך השיקום וכמובן המאבק ההירואי, באמת, שניהל למען המטרה הקדושה. בכל פעם שהופיע בכתבות בטלוויזיה או בעיתון, וזה קרה לא מעט, תהיתי מה בדיוק עובר בראשם של הוריו ולמה הם נותנים לעם ישראל להתפרץ ככה לתוך עולמו השביר של בנם.

לפי תפיסתי, תפקידם של הורים הוא להגן על ילדיהם ולהעניק להם את תעצומות הנפש כדי להתמודד עם מה שצופן העתיד. אף הורה לא מאחל לילדו או לעצמו לעבור מה שעבר על דניאל יובל או בני משפחתו, אבל נדמה לי שהורים מעטים היו מוכנים להקריב את בריאותו הנפשית של ילדם למען מטרה נעלה ככל שתהא.

גם ככה צריך תעצומות נפש עבור תהליך ההחלמה. למה לבזבז אותן על פרסום? שיסלחו לי ההורים, אבל ההנמקה שהפרסום יעצים את בטחונו העצמי, לא משכנעת. האם פריים בטלוויזיה יעשה את השינוי המיוחל או אולי זה עוד מאלחש שמרחיק מריפוי אמיתי?

אני לא בטוחה שכשדניאל יגדל, הוא ייהנה להתבונן בעצמו בצילומים מהימים שאחרי התאונה, שירגיש נוח עם מראות רגלו הקטועה, עם הירידה לפרטי השיקום, עם ההתערטלות שנכפתה עליו ברגעים האלה.

אני לא באה לשפוט, חלילה, את הוריו, ומחזקת את ידיהם בהתמודדות היומיומית הלא פשוטה, אבל בכל זאת, אני נזכרת במה שאמר מנכ"ל "המועצה למען הילד", יצחק קדמן, כאשר הגיעו ילדי העובדים הזרים לכנסת כדי לשכנע את הח"כים להשאיר אותם בארץ.

"לא פעם", אמר קדמן, "נעשה שימוש ציני בילדים וזה דבר שאסור לעבור עליו לסדר היום. הרבה פעמים מביאים ילדים כדי להשתמש בהם כגימיק, להראות ילד קטן ובוכה זה גימיק נהדר וראיתי את זה פעמים רבות וזה חמור". גם דניאל היה בכנסת. אבל הוא לא בכה כמעט לפני אנשים. בהתנתקות, לעומת זאת, הילדים בכו ועוד איך, ונשלחו להיות בשר תותחים למצלמות, כמו ילדי העובדים הזרים, שמצטלמים נהדר, ומעבירים את המסר הכי טוב שאפשר, אבל פשוט לא צריכים להיות שם. בשביל זה יש מבוגרים.

הרי באותה מידה ממש יכולים היו הוריו של דניאל להוביל את המאבק בשמו. לתת לו לדבר מדי פעם, זה בסדר, אבל לא להפוך אותו לסמל. סמלים כבדים מדי על כתפיהן הרכות של ילדים.