פוסט לינדנשטראוס: תחליף או מחליף

הקלישאה הוותיקה והמוכרת קובעת כי "לכל אדם יש תחליף". אלא שכמו קלישאות רבות אחרות, גם זו לא תמיד נכונה. אפשר למנות אישים לא מעטים, שעם הליכתם התברר כי יש להם מחליף - אבל לא תחליף.

שמות, מעקב, תלונות הציבור

מה עשה את מיכה לינדנשטראוס לשונה ומיוחד בתפקיד מבקר המדינה? בראש וראשונה העובדה שיצק תוכן ממשי לביטוי "ללא מורא, ללא משוא פנים". לעומת מה שהיה מקובל לפניו, הוא תמיד כיוון את חקירותיו ואת ממצאיו אל הצמרת - לא לש"ג, והוא היה הראשון שהחל לציין בדוחות שמות של המבוקרים. עד אז זה כמעט לא היה קיים, וכאשר אין שמות - אין גם הרתעה של ממש.

לאף אחד לא ממש אכפת מהביקורת המופנית כלפיו אם שמו אינו מתפרסם. לינדנשטראוס גם הנהיג דוחות מעקב - אלמנט חיוני בביקורת. ללא מעקב, המבוקרים נוטים לא לתקן את הפגמים ולהמתין "עד שיתפוגג העשן".

אצל לינדנשטראוס לא רק העשן נשאר, אלא גם אש קטנה שמדי פעם בדקה אם הדברים תוקנו. לצורך זה הוא הקים אגף מיוחד למעקב, שעבודתו חשובה לא פחות מעבודת הבדיקה והחקירה. מחלקה נוספת שלינדנשטראוס חיזק הייתה זו המטפלת בתלונות אזרחים. ספק אם תלונות של אזרחים זכו לבדיקה והתייחסות כמו בשנים האחרונות.

בדיקה בזמן אמת

חשובה לא פחות הייתה החלטתו של לינדנשטראוס להתייחס אל תקלות ומחדלים בזמן אמת. לפני כן טופלו הדברים כמעט באופן בלעדי בדוח השנתי. אבל עד שיצא אותו מסמך, העניין עצמו לפעמים כבר נשכח והפך לא רלוונטי.

גם היום מטפל הדוח השנתי ברוב המחדלים והשחיתויות, אבל כאשר פורצת פרשה חמורה במיוחד - כמו השריפה בכרמל - חוקריו של לינדנשטראוס מתחילים מיד במלאכה, כדי לפרסם את הממצאים בהקדם האפשרי.

מחליף ראוי, לא תחליף

הצעדים הללו חיזקו את מוסד הביקורת ללא היכר. פעם היו רבים בשלטון שדוח או בדיקה של המבקר היו מעלים על שפתיהם חיוך של זלזול. אצל לינדנשטראוס הם הפסיקו לחייך, וחלקם התחיל לבכות.

האם המועמד להחלפת לינדנשטראוס, השופט המחוזי יוסף שפירא, יכול להיות תחליף למבקר היוצא? לצורך זה לא מספיקה החלטה לאמץ את התנהלותו. זה בראש וראשונה עניין של אישיות ואופי. אלה דברים שאי-אפשר לשכפל, ולכן ספק אם שפירא יכול להיות תחליף ללינדנשטראוס. נסתפק בכך שיהיה מחליף ראוי.

אין ביקורת ללא פרסום

לכתוב היום בשבחי לינדנשטראוס זה כבר לא כזה ביג דיל. ערב פרישתו מהתפקיד (ביולי השנה) מלאים אמצעי התקשורת בכתרים שקושרים לראשו כמעט מכל כיוון. לא תמיד זה היה כך. עם מינויו מצאו עיתונאים בכירים רבים צורך למתוח עליו ביקורת. למה? באמת קשה להבין.

הוא עוד לא עשה דבר, ואמנון אברמוביץ, למשל, כבר תייג אותו כ"רודף פרסום" (על סמך פרסומים ב... עיתונות המקומית בחיפה, מקום מגוריו ועבודתו של לינדנשטראוס כשופט). וכאשר אברמוביץ משנן (מלשון שנינות) - מי לא יקשיב? במיוחד כאשר השאגה באה ועולה מערוץ 2, ועוד בשישי בערב. ועיתונאי העדר החרו-שיננו אחריו: "לינדנשטראוס: רודף פרסום".

רק בודדים העזו להבין שגם האדם החכם ביותר - ומי חכם כאברמוביץ - יכול לפעמים לומר דברי שטות. לזכותו של אמנון ידידי, שאני מעריך מאוד, ייאמר שברבות הימים, ובעיקר ברבות מעשי המבקר, הבין גם הוא שטעה, ובעיקר הטעה.

אני מתייחס לפרשה זו כי עד היום אפשר לשמוע אנשים החוזרים על המנטרה הזאת, בלי לחשוב, בלי להבין שביקורת בלי פרסום היא ביקורת נכה. לא חשוב כמה קשה הביקורת, אם הציבור אינו מודע לה, ולהישגי המבקר, אין בה הרתעה, ואין בה מוטיבציה לתקן. אני בטוח שאמנון גדול מספיק כדי לומר על כך כמה מלים, ודאי באופן יותר מוצלח ממני.

matigolan@globes.co.il