קח אותי ביבי

אם בתחילת השבוע הוביל בנימין נתניהו מהלך שהוא אינו מעוניין בו, בסוף השבוע הוא כבר היה מאוהב ברעיון. כל סקר שלקח לידיו נשא אותו על כנפי הדמיון. בעיני רוחו הוא רואה איך חמישה רסיסי מפלגות זוחלים לעברו, לוקחים מספר בתור להיכנס לקואליציה. כולן ייכנסו בתנאים שלו.

כל המפלגות הקטנות האלו זוכרות היטב מה קרה לציפי לבני, מסיקות מסקנות ומפיקות לקחים: מהאופוזיציה הדרך לביוב קצרה ביותר. והוא, כוכב הריאליטי "קח אותי ביבי", רק צריך לבחור את מי לייבש בחוץ. נתניהו מדמיין איך ירכיב בקלות את הקואליציה הבאה תוך שהוא מתלבט בין כמה אופציות, בעיקר לנוכח העובדה שלפחות שתיים מהמפלגות ששייכות באופן מובהק לגוש השמאל, נולדו עם תאוות שלטון, והן בעלות דחף בלתי נשלט להצטרף לממשלה.

ואז הוא מתעורר וחוזר למציאות ולפחדים. אם יש דבר שחוששים ממנו בלשכת רה"מ הוא איחוד של שתיים או יותר ממפלגות המרכז-שמאל בישורת האחרונה לפני הבחירות. נתניהו מבועת מריצה משותפת של כמה מפלגות, גם אם ישיגו יחד פחות מנדטים, גם אם השלם אינו עולה על סך חלקיו.

גוש שישיג 30 מנדטים מאיים עליו יותר מאשר אם כל אחת תגיע ל-16 מנדטים בנפרד. אם הגוש שייווצר יהיה המפלגה הראשונה בגודלה ויקבל מנדט מהנשיא להרכיב ממשלה, הוא עוד ימצא את עצמו יו"ר אופוזיציה או גלגל שני בקואליציה, וההיסטוריה, שמלמדת שראש ממשלה שמקדים בחירות לא חוזר לכיסא, עוד תחזור על עצמה.

אף שהיתכנות של תרחיש כזה לא ריאלית (לפיד, יחימוביץ' ומופז לא יוותרו על המקום הראשון ברשימה), הרעיון הזה מסתובב באוויר, כי גם אם היצרים והאגו גוברים, לרבים בשמאל ברור שזה יכול להיות הפתרון שימנע את תקומת ממלכת ביבי השלישית.

באופן מפתיע, נתניהו יכול להיות רגוע. לא רק שלשותפות הזו אין סיכוי, מתברר שגם הציבור לא מאמין בה. קבוצות מיקוד מגלות שרבים בציבור חושבים שהרעיון הוא טוב אך אוטופי, וכי אין שום סיכוי שיקרה במציאות. איחוד מפלגות עורר התנגדות ורתיעה בקרב כמחצית המשתתפים. חלק מהמשתתפים סבורים שהרעיון עצמו הוא בעייתי בהעדר מנהיג חזק ומשמעותי ולנוכח פערים בלתי ניתנים לגישור בין מצעי המפלגות השונים.

חלק מהמשתתפים הביעו הסתייגות מאחת המפלגות שבאיחוד ומהעומדים בראשן, ולכן השיבו כי לא יתמכו ביוזמה. מי שתומך ביחימוביץ' לא רוצה את מופז ("מזגזג", "לא אמין", "מחפש כוח", "פחדן", אבל מצד שני "מנהיג"), מי שתומך בלפיד לא רוצה את יחימוביץ' ("עושה הרבה רעש", "בלתי נסבלת", "פעלתנית", אבל גם "אמינה" ו"מוערכת"), ומי שתומך במופז לא רוצה את לפיד ("שרמנטי", "מנסה למצוא חן", "אנושי" ו"נותן תקווה"). בכל הקשור ללבני הייתה הסכמה: "פספסה", "ברברנית", "חלשה", "בכיינית" וכמובן "ישרה".

ועדיין, יש מי שמעריכים שלמרות קוצר הזמן, המערכת הפוליטית תתהפך לקראת הבחירות, ותיראה אחרת. בינתיים, הפיצול רק יגדל. בשבועות הקרובים יצוצו עשרות מפלגות חדשות וקיקיוניות שכולן ינסו להיות "מפלגות המחאה". הן ייקחו קולות מהמרכז-שמאל ולא יעברו את אחוז החסימה.

המפלגה שהקים אלדד יניב תהיה הראשונה לצאת, ואחריה יבואו עוד כפטריות אחרי הגשם. זה יהיה פאזל גדול של חלקיקים שמדברים אותו הדבר, אבל רבים ביניהם על כל דבר. נתניהו יצחק על כולם ויעמוד ממול כגוש איתן, שמביא לבד מספר דומה של מנדטים כמו כל החלקיקים גם יחד. הסיוט הגדול ביותר שלו הוא שהם יתעשתו ויעמידו אלטרנטיבה.

חיסולים בקדימה

כשאהוד ברק סיים את הקריירה הצבאית ונכנס לחיים הפוליטיים, קרא לו השר דאז, אריאל שרון. "אנחנו באנו מאותם המקומות", אמר לו שרון, "חיילים נהרגו לידנו, קברנו חברים, חיסלנו מחבלים. גם בחיים החדשים שלך", המשיך שרון, "הטרמינולוגיה תישאר זהה. אתה תשמע על חיסולים, ועל מכות מוות, אבל כשתקום בבוקר, תגלה שכולם חיים, שלמים ובריאים".

כמי שתכנן, ביצע והוביל מבצעים, הפוליטיקה תמיד עוררה בברק צחוק. השבוע, במסיבת העיתונאים להשקת קמפיין מפלגת העצמאות, הוא היה משוחרר במיוחד מול הכתבים, כשנשאל אם הגיע לסוף חייו הפוליטיים. הוא ודאי נזכר איך ב-1996 ניצח את שמעון פרס בבחירות לראשות העבודה, בישרו כותרות העיתונים על סוף עידן פרס. יש חיים אחרי המוות של הכתבים הפוליטיים, גיחך בינו לבין עצמו.

גם עבור יותר מ-18 חברי כנסת מקדימה, הקדמת הבחירות משולה להליכה לתוך האש, ובניגוד לברק, הם מתייחסים למצבם ברצינות תהומית. הקרב שמתנהל שם על מקומות ברשימה מזכיר מלחמות מהסוג שברק מכיר מחייו הקודמים, וכמו שזה נראה עכשיו, עבור חלקם זה ייגמר בבכי.

מי שרוצה לקבל טעימה ממה שעומד להתחולל בקרוב, שיעקוב אחר מה שכבר קורה בין לשכת מופז, לח"כ רוחמה אברהם, שתמכה בו בפריימריז וליו"ר הסיעה, ח"כ דליה איציק. כרגע זה מתחיל להידמות למלחמת עולם של ממש, שבה מעורבים גם ח"כ אבי דואן, ראש המטה של מופז ומ"מ המפלגה החדש, וטל אשכנזי, שהיה יועצה של איציק וחצה את הקווים למופז.

וזה עוד לפני שהוכרזו הפריימריז. על פי תמונת המנדטים הנוכחית בסקרים, שני שלישים מח"כי קדימה המכהנים יראו את המשכן מבפנים רק באמצעות מצלמות ערוץ הכנסת. כדי להחזיר 25% ממצביעי קדימה שיושבים על הגדר, ולהפוך את הרשימה לאטרקטיבית, יצטרך מופז להביא כוכבים על חשבון כל האורית זוארצים, הנינו אבזדזאים, הדורון אביטלים והשנלרים, שלא הצליחו לשכנע שהם מגנטי מנדטים, אבל איזה כוכב יבוא למפלגה מצומקת בתהליך קריסה מגמתי?

אם לא די בזאת, אז הקרב האחרון על ראשות קדימה הוכיח חד וחלק שהשטח בקדימה נשלט על ידי הפוקדים הגדולים וקבלני הקולות. כאילו לא חסרים חששות בקדימה, עכשיו מוטרדים הח"כים מהעובדה שמי שיתברגו בראש הרשימה יהיו אנשי הדילים וקבלני הקולות.

ח"כ שי חרמש, מקורבו של מופז, עשה את הניתוח הבא: בת"א יש למפלגה 3,080 מתפקדים, בב"ש 2,400, באשדוד 3,700, באשקלון 3,400, בקיבוצי עוטף עזה 800 מתפקדים והמוסלמים, הדרוזים והצ'רקסים מהווים עוד 25% ממתפקדי המפלגה. במילים אחרות, כדי להיבחר לרשימה צריך לזכות בתמיכת הפריפריה והמיעוטים, אבל כדי להשיג את המנדטים ולהיכנס לכנסת צריך את תמיכת מדינת ת"א, שמונה בקושי 3% מהמתפקדים, ואלו כללי משחק שונים לחלוטין. אם הגלריה של מופז לא תתאים לטעמו של גוש דן, קדימה תהיה בצרות עוד יותר גדולות.

לחץ בליכוד

על הלחץ בליכוד מהפריימריז אפשר היה ללמוד בישיבת הממשלה האחרונה. חצי שעה לאחר שהחלה, נותר נתניהו סביב שולחן הממשלה כמעט לבד. פרט ליוסי פלד ובני בגין, כבר לא היה שם אף אחד. השרים נפוצו לכל עבר, התעופפו אל השטח. ענייני המדינה מעל לכול, אבל הפריימריז קודמים.

לעומת הצרות של מופז, לנתניהו יש צרות של עשירים, אבל גם לו לא קל. גם הוא עומד להיפרד מיותר מעשרה חברי כנסת מכהנים לאחר שכל ח"כים מכהנים, גם אלו ששוריינו ונבחרו במחוזות השונים, יצטרכו להתמודד ברשימה הארצית. כיום יש בה רק 18 מקומות, כולל שלושה שריונים: לעולה, לאישה ולרה"מ. לפי החישוב הזה, 12 מהח"כים המכהנים ייפלטו אל מחוץ לרשימה, וזה עוד לפני שבכלל דובר על רכש חדש ועל כוכבים.

על פניו, הפתרון המיידי הוא הרחבת הרשימה הארצית, אלא שבמקרה כזה, סביר להניח שלשולי הרשימה יידחקו גורמים קיצוניים מהימין, כמו פייגלין, אנשי יש"ע וחובשי כיפות אחרים, שיצבעו את הרשימה בכתום.

נתניהו עומד בפני דילמה. כדאי להבין את נתניהו כדי לנתח את שאיפותיו. בבסיס רצונותיו עומדת השאיפה שלו להיכנס לספרי ההיסטוריה כראש ממשלה מוצלח, שכיהן הכי הרבה זמן, שהלך למהלכים מדיניים, שהביא שלום, שהיה בקונצנזוס.

הדבר האחרון שהוא רוצה הוא להיקלע לקואליציית ימין קיצוני סהרורי, שידחק אותו לפינה ויאלץ אותו לבצע, או לא לבצע, מהלכים שהוא חפץ. הוא יודע היטב שרשימת הליכוד לכנסת היא זו שתכתיב במידה רבה את הרכב הקואליציה הבאה, את משך חייה, ולמעשה, גם את מה שיכתבו עליו בספרי ההיסטוריה.

כיצד ייאבק נתניהו ברשימה שלו עצמו? עדיין לא ברור. בבחירות האחרונות הוא לא היסס ללכת עד לבית המשפט העליון כדי לדחוק את רגליהם של מי שלא רצה מהרשימה. תשאלו את מיכי רצון, את אהוד יתום או את פייגלין.