עד שקיבלנו מכה במחירי הדירות

במשך לא מעט זמן התלבטנו האם הממשלה באמת יכולה לשנות את פני ענף הנדל"ן. היא באמת עשתה רושם של מישהי שרוצה. בגלל המחאה, בגלל ההצהרות הלוחמניות והמחייבות, בגלל הדגל הנדל"ני שהרים ראש הממשלה כבר בראשית דרכו ובגלל שבאמת כבר אין ברירה.

פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, אמר בפירוש שמחיר הדירה צפוי לרדת (30% בהערכות שלו) "כי הממשלה רוצה שהוא ירד". ובענף ממוסה כל כך, רגולטורי כל כך, ריכוזי כל כך - זה נשמע לגמרי הגיוני.

ועכשיו, אחרי שבקושי הרגשנו מכה קלה במחירי הנדל"ן, שוב יש בחירות והממשלה כבר מחשבת קיצה לאחור. שוב מסתבר שהטיפול היסודי הדרוש לענף הנדל"ן לא יכול אל מול פרקי הזמן הקצובים אצלנו לממשלות ישראל, גם כשמדובר היה בממשלה הכי יציבה והכי ארוכה שכיהנה פה בשנים האחרונות.

לא במקרה, האחרון שהזיז פה הרים היה גם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, שזכה (בכהונתו השנייה) לכהן ברציפות 2,792 ימים (מ-1955 ועד 1963), כמעט פי שלושה מהממוצע של ראשי ממשלות בעשורים האחרונים.

עוד ארבעה חודשים בחירות ואפשר לגנוז את הדיבורים על הרפורמה בתכנון ובנייה, לדחות את יישום הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, לשכוח מפרויקטים מסובסדים ב'מחיר למשתכן' (ידם של ראשי העיריות שוב על העליונה), לרדת מהחלומות לפרויקטים ממוסדים לשכירות ולעשרות אלפי חדרי מעונות לסטודנטים ולהיזכר שגם המענקים לפריפריה לא שווים הרבה.

ובעוד ארבעה חודשים יבואו ח"כים חדשים, ושרים חדשים, וימונו ועדות חדשות, שימצאו פתרונות חדשים למשבר בדיור. ואז שוב יבואו בחירות.