האם שר האוצר יובל שטייניץ, ד"ר לפילוסופיה בהשכלתו, הוא בעל השקפה חברתית, למרות המדיניות הניאו-ליברלית שאותה הוא מקדם? כמעט כל רפורמה שהתרחשה באחרונה בישראל או מדיניות שמתנגדת לקידום אג'נדה של רווחה שיוצאת ממשכנם של ראש הממשלה, שר אוצר ובכירי משרדו, מנומקת בתורות שטווה הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית ולפיהן אין להפריע לשוק החופשי לפעול את פעולתו.
הפילוסוף השתמש במונח "היד הנעלמה" כדי להסביר את התיאוריה שלו, ולפיה אם הכלכלה הקפיטליסטית תתנהל ללא התערבות ממשלתית, תהיה תחרות אמיתית. הסיבה היא שכל הגורמים יפעלו ממניעים אנוכיים כדי לקדם את ענייניהם, ובתוך כך יביאו לרווחה למדינה כולה.
עיון בספרו של סמית "עושר העמים", שתקציר איכותי שלו יצא באחרונה במסגרת הספר "הפילוסופים הארציים" בהוצאת שלם, ועיון מקביל בהכרזות אנשי הממשלה הנוכחית בחודשים האחרונים, מוביל למסקנה שגם חסידיו וגם מתנגדיו של סמית בישראל טועים בפרשנות לתורתו.
"באקדמיה פחות עסקתי באדם סמית", אומר שטייניץ בראיון ל"גלובס", שהתקיים טרם התרגיל הלילי שהוביל לצירופה של "קדימה" לממשלה, "הרקע שלי בפילוסופיה הוא יותר במדע ובמטפיזיקה. אך לדעתי, השוק החופשי בכלל לא מחייב הסתמכות מוחלטת על היד הנעלמה. בארה"ב כבר גילו שההסתמכות עליה תחבל בשוק החופשי - למשל כשנוצרים מונופולים שמחסלים את התחרות".
סמית, בניגוד למה שנהוג לייחס לו, מעולם לא התנגד למדיניות של רווחה. הוא סלד במופגן מבעלי ההון ואמנם חשש מהתערבות הממשלה, אבל באופן שונה: מבחינתו, כל המערכת שהוא מתאר ומצדיק, של אינטרסים שמביאים לתחרות, הייתה לטובת מטרה ברורה - רווחת האדם הפשוט. מעיון בתורתו הכלכלית, נדמה כי לו היה מתבקש היום לאבחן את המערכת הכלכלית בישראל, היו לסמית רק מעט מילים טובות לומר עליה. וגם לשטייניץ יש מה לומר לסמית.
"המטרות של הממשלה אינן רק רווחיות ויעילות"
סמית לא חשב שבכל תחום המגזר הפרטי ייתן פתרון טוב ורצה, למשל, שעל שיפור מערכת הדרכים והחינוך - הממשלה תהיה אמונה. נדמה שההשקפה של הממשלה בישראל שונה.
"בסך הכול, הטענה שהמגזר הפרטי יעיל יותר מהממשלתי - נכונה", אומר שטייניץ. "זה מגזר שנולד מתוך תחרות מוחלטת ומפה היעילות, החסכנות ורמת השירות שלו. חברה פחות טובה או עם מוצר יותר יקר, דועכת מהר.
"אבל יש דברים שהמגזר הפרטי לא יכול להרים, כי הוא מכוון למקסימום רווחיות. כך למשל בתחבורה, בחינוך ובבריאות, שבהם יש ערכים נוספים, כמו הגברת השוויוניות. אותו הדבר נכון גם בתחום הביטחון, שם המגזר הפרטי לא יכול להחליט. הרי המטרות אינן רק רווחיות, יעילות ושיפור השירות. לכן מה שמקובל ברוב הדמוקרטיות בעולם זה שיש מקום לשני המגזרים".
"יש בישראל ריכוז מוגזם של עוצמה כלכלית"
סמית התנגד למעורבות ממשלתית שיוצרת מונופולים, מגבלות על ייבוא או הגנה על תעשייה מפני תחרות. בישראל, כך נדמה, גם חסידי ההשקפה של סמית לא פועלים בתקיפות לביטולם של מונופולים, כמו בשוק החשמל ובמידה רבה גם בשוק החלב.
"יש ספר נהדר, 'הברונים השודדים', שמתאר מה קרה במצב של ניצול אגרסיבי לרעה של כללי השוק", אומר שטייניץ. "זה הגיע לא רק לפגיעה באשראי של יריבים, אלא גם למשל לקניית פסי רכבת כדי למנוע מיריבים לשנע סחורה, או רכישת מכרות של עפרת ברזל, כדי לחסום מיריבים בתחום הפלדה את חומר הגלם הדרוש. היד הנעלמה עלולה לאפשר גם כלכלה אגרסיבית, שבה מוענק לגורמים מסוימים כוח כמעט בלתי מוגבל. לכן דווקא בארה"ב החליטו להגביל את כוחם של מונופולים".
- ובישראל?
"זה מה שהממשלה הנוכחית בישראל עושה. לכן הוקמה ועדת הריכוזיות, כי יש פה ריכוז מוגזם של עוצמה כלכלית וזה עלול לפגוע בתחרות וליצור לא רק מצב של חוסר תחרות, אלא גם של חוסר התפתחות המשק. ועדת הריכוזיות מכוונת להקטין את הכוח הכלכלי של גופים גדולים ולנטרל את יכולתם לפגוע במתחרים. ההפרדה שהיא מקדמת, בין התחום הריאלי לפיננסי, נובעת מכך ששליטה בגוף פיננסי היא שליטה באשראי - וכך אפשר לפגוע ביריבים, לחסל אותם ולמנוע תחרות הוגנת".
"ישראל לא זקוקה באופן טבעי ל-30 מחלבות"
סמית מודאג מאוד מהקרטלים. לדבריו, "רק לעתים רחוקות יקרה שבני אדם בעלי משלח יד משותף הנועדים יחדיו, לא יסיימו את התוועדותם בקנוניה נגד הציבור או בתחבולה כלשהי להעלאת מחירים". אמירה זו רלוונטית להעלאות המחירים המלאכותיות - כלומר, למשל, לא כתוצאה מעליית מחיר חומרי גלם בעולם.
"תחום האכיפה בישראל במקרים כאלה הוא יותר באחריות התמ"ת", אומר שטייניץ. "אבל הבעיה באה ממקום אחר - ישראל קטנה, והיא לא חלק מהסכם נפט"א של ארה"ב, קנדה ומקסיקו ולא חלק מהאיחוד האירופי. היא גם מבודדת, ועם יחסי מסחר כמעט אפסיים עם שכנותיה מסיבות שונות, לא רק מדיניות. לכן, במדינה קטנה קשה ליצור את אותה רמת תחרות.
"נניח שבבלגיה יש רק מחלבה אחת או שתיים שמייצרות קוטג'. אז לכאורה, יש שם מונופול או דואופול. אבל זה לא ישפיע על הבלגים, בגלל שאין חסמים על ייבוא ממחלבות ממדינות שכנות. מה עוד שבגוש האירו אין גבולות.
"לעומת זה, בישראל אם יש רק מחלבה אחת או שתיים, אין מי שיתחרה איתן. אין מחלבות בסוריה, ירדן ומצרים שיתחרו, כי הן לא עומדות בסטנדרטים שמקובלים פה ואין הסכמים שמקילים על השינוע. לכן, אם אתה רוצה תחרות, צריך להביאה מרחוק ואז יש עלות תובלה ואם אתה לא חלק מהסכמי שכר, יהיו עוד עלויות. מדינה קטנה לא יכולה לייצר את אותה רמת תחרות.
"ישראל לא זקוקה באופן טבעי ל-30 מחלבות. מדובר במוצרי צריכה פנימיים שמתכלים במהירות ולכן התחרות פה פחותה מאשר בארה"ב ואירופה. צריך להתמודד עם המצב, למשל דרך הסרת מגבלות על ייבוא. כך נצליח ליצור תחרות מסוימת ולהוריד מחירים, אבל גם כאן יש עלויות תעבורה ויש בעיות. באחרונה הורדנו מכסים על גבינות קשות וצריך להוריד מכסים על עוד הרבה סוגי מזון. זה יקרה כשיוגשו סופסוף מסקנות ועדת קדמי, שיושבת כבר יותר מדי זמן. הורדנו גם מכסים על מוצרי אלקטרוניקה וחשמל.
"צריך לזכור גם שכאשר כבר יש ספק אחד בארץ, לספקים נוספים קשה להיכנס, כי יש עלויות כניסה גבוהות וזה שוק קטן. יש סבירות גבוהה שהם פשוט יעדיפו שלא להיכנס לישראל".
"המיליארדר לא בהכרח מוכשר ממי שלא הצליח בחיים"
בעשורים האחרונים גוברות עוצמתם והשפעתם של בעלי ההון. סמית ביקר בחריפות את בעלי ההון על "חמדנותם המרושעת", ואמר כי "אינם, ולא נועדו להיות שליטי המין האנושי".
"אני מסכים עם האמירה הזו ב-100%", אומר שטייניץ, "בני האדם נולדו בני חורין ואף אחד לא נועד להיות שליט עליהם - לא בעלי ההון, לא הפוליטיקאים ולא הגנרלים. העובדה שמישהו צבר עושר מסוים, לא מקנה לו זכויות שליטה. חלק מבעלי ההון צברו את כספם בזכות כישרון ועבודה קשה, בעוד שאחרים עשו זאת בשל מזל או מקריות - כמו ירושה ונישואים.
"גם בהצלחה כלכלית מזל יכול להיות גורם מכריע. לכן, אני לא מתפעל או מצדיע למי שיש בכיסו מיליארדים רבים. לא תמיד המיליארדר מוכשר מהמיליונר ולא תמיד המיליונר מוכשר, נועז ומקורי יותר מזה שלא הצליח בחיים. אנשי העסקים חשובים ואנו רוצים לעודד אותם להשקיע, בוודאי שלא לדכאם. הרי גם הם בני אדם, ויש להם מוראל שנפגע כשמדכאים אותם ואז הם יעדיפו להשקיע במקום אחר.
"אני לא מקבל את התזה הנהוגה בארה"ב שמי שמיליונר, ראוי להערצה. אני מעריך יותר את מי שכיוונו את עצמם שלא להרוויח כסף אלא לתרום רוחנית, כמו פילוסופים, מדענים, סופרים ומוזיקאים, או מי שתורמים לביטחוננו, וגם אלה שבמקום רווחה כלכלית הולכים להתיישב בנגב או בגליל. אסור שסולם הערכים יהיה שאדם נמדד לפי כיסו, וזה עצוב שזו התפיסה היום.
"החברה שאני זוכר כילד, כנער וכבחור צעיר, הייתה כזו שבה מדען וכל יוצר בתחומו וגם המורה המוכשר שגר בדירה קטנה, הוערכו לא פחות ואולי אף יותר".
- יש פתרון לתרבות הסגידה לכסף שהתפתחה פה?
"היא מגיעה מהעולם הגדול, במידה רבה דרך המדיה. התרופה היא חינוך, אבל לא תמיד הוא יכול להתגבר על אמצעי התקשורת. אסור לנו ליצור חברה שבה השאיפה המרכזית של אנשים תהיה שהם יוכלו לנסוע במרצדס ולקסוס במקום בסובארו ובפורד. אגב, אין הבדל במכוניות הללו מבחינת הכוח והמהירות".
- הן פשוט סמל סטטוס.
"נכון. וגם בטיסה, אין הבדל גדול באיזו מחלקה אתה נוסע. אחרי שלוש שעות - תנחת באותו המקום. השעון שלי הוא שעון פשוט של Casio, והוא לא מפגר אפילו בשנייה אחרי אלו של כמה מחבריי לשולחן הממשלה, שעולים 50 אלף שקל".
סמית ראה את הרצון לצבור כסף לצורך השקעה במכונות למשל, כאחד הדברים שמניעים את הכלכלה ומקדמים אותה, אבל הוא תוקף בספר בחריפות את נטייתם של בעלי ההון לצבור את הכסף, בהקשר של צבירה לשם צבירה. מבחינתו זה אף פוגע בכלכלה.
- האם גם אתה רואה סכנה בצבירת הון לשם צבירתו?
"לאורך ההיסטוריה אפשר לראות שרדיפה אחר ההון מפתחת את הכלכלה, כך שאולי לא נכון, לטובת הציבור והעם, לדכאה. אי אפשר לעשות הבחנה בין בעלי הון פרודוקטיביים לבין אלו שצוברים לשם הצבירה.
"היו כאלה שניסו לעשות הפרדה בין השקעה פיננסית וריאלית, אבל הפיננסי והריאלי כרוכים זה בזה. כשוורן באפט משקיע את כספו וכספי משקיעיו מצד אחד בגולדמן זאקס ומצד שני בישקר, הרי שאלו שתי השקעות בתחומים שונים שנועדו להגדיל את חשבונו ואת זה של משקיעיו. אי אפשר לעשות חיתוך מוחלט, למרות שהשקעה בישקר יכולה באמת להיות מתורגמת לפיתוח מוצרים וליצירת מקומות עבודה".
כתבות
ני"ע
