אילנה דיין: בפרשת סרן ר' יש קורבן אחד - הילדה איימן

אילנה דיין והבמאי גלעד טוקטלי יצאו מהבית הלבן בדרכם אל בסיס צבאי של חייל הנחתים האמריקני. רגע לפני כן ראיינו פקידים רמי-דרג שהתייחסו, למצלמה, למבצע החיסול של אוסמה בן-לאדן. המהלך להשגת הראיונות הללו כלל פניות בערוצים רשמיים לגמרי, דרך שגרירות ארה"ב בישראל והשגרירות הישראלית בוושינגטון, בדיקות רקע מקדימות ותיאום מוקדם קפדני. כשבידם חומר הצילום יקר הערך, החליטו דיין וטוקטלי לצלם חיילי מארינס, כחומר רקע ויזואלי לכתבה, ופנו לבסיס ליד וושינגטון. הפעם נאלצו להפעיל כלים עיתונאיים שונים בתכלית מחליפת המכתבים המסודרת שהובילה אותם לבית הלבן: הם פשוט היו צריכים לעמוד, ולנסות לשכנע את הש.ג שיאפשר להם לעמוד ולצלם במשך כמה שניות.

"לפעמים העבודה היא סתם לעמוד ולהתחנן על נפשך למישהו, 'תן לי להיכנס'", אומרת דיין בראיון ל"פירמה" עם סיום העונה ה-18 של תוכנית התחקירים "עובדה". לפתע, העיתונאית הבכירה שדלתות רבות בישראל נפתחות בפניה בקלות, מנסה כמו פרח עיתונות להתחנחן לנער אמריקני שאין לו כל מושג מי עומדת מולו. "העיתונות הכי בסיסית", היא מחייכת. "רצינו לצלם, והילדון הזה, שעומד עם מדים מגוהצים ונעלי לק כמו של הג'ובניקים בקריה שלהם, אומר לי: 'את לא יכולה לעמוד פה'. אמרתי, 'תעשה לי טובה, תסתכל לי בעיניים ותקשיב לי, מה שאני מבקשת זה כלום'. והוא: 'ליידי, את לא יכולה לעמוד פה'. הצעתי שנעבור לפינה הבאה, אבל, 'גם שם את לא יכולה לעמוד'. חשבתי שאני מתה. אבל נהלים זה נהלים".

הילדון בפתח בסיס המארינס הוביל את דיין לצלם את סצנות שחזור הפעולה הצבאית בבסיס צה"ל בצאלים, בדרום הארץ. בצבא הישראלי לא היססו לפתוח בפני צוות "עובדה" את שערי הבסיס ליום צילום שהחל לאור השמש והסתיים לקראת זריחתה בבוקר הבא. יעד נוסף שדיין סימנה ועליו לא ויתרה היה נסיעה לפקיסטאן - ללא צוות צילום - למרות שגורמים בשטח, כמו כתב ה"ניו יורק טיימס", יעצו לה מפורשות להתרחק מאיסלמבאד.

הכתבה על מבצע חיסולו של בן-לאדן, חתמה בשני חלקים את עונת השידורים המוצלחת אי-פעם של "עובדה". דיין יכולה לרשום לעצמה רייטינג ממוצע של 26.4% ו-653 אלף צופים בכל פרק. לצד ההצלחה המדרוגית, שדיין מודה שהיא עוקבת אחריה, היא רושמת גם שורת הישגים עיתונאיים מרשימים כמו קלטות החקירה של מוסטפה דיראני, מכתבי רון ארד ותחקיר הלוביסטים ששינה הלכות שתדלנות בכנסת. אם אלוהי הטלוויזיה היה משליט צדק ביקומו, היה ראיון סיכום העונה מתמקד אך ורק בהישגיה הטלוויזיוניים של העונה. אבל כנראה שצדק אין. דיין לא יכולה להתעלם מהעובדה שהסיפור הגדול ביותר של השנה החולפת שנקשר בשמה, הוא דווקא זה שהיא עצמה עמדה במרכזו.

קטטת השורה התחתונה

וכך, מוצאת את עצמה דיין יושבת בחדרה במשרדי קשת, יום לאחר סיום עונת השידורים שלה, בחלון הזמנים הקצר עד תחילת העבודה לעונה הבאה, מונה את היבול המרשים שהיא וצוותה קצרו בעונה החולפת. "בסוף המבחן האמיתי הוא האם סיפרת לצופה משהו שהוא לא ידע".

- לא אחת אומרים ש"עובדה" צריכה לשדר עוד תחקירים אל מול ז'אנרים רכים יותר.

"תמיד אפשר לשאול את השאלה הזאת. גם כשאני ארד כמה ק"ג, ואני מקווה שאני בדרך, תמיד אשאל למה את לא קצת יותר גבוהה, למה לא קצת רזה, או בלונדינית או יפה. תמיד אפשר לשאול למה לא עוד. וגם אחרי שאתה מביא תחקיר חשוב, תמיד אני יכולה לבקש מעצמנו שנביא את התחקיר הגדול הבא. שעוד פעם אחת נזעזע את המדינה כמו בפרשת האחים פריניאן. אני חושבת שאת זה עשינו השנה בהקשר הפוליטי בתחקיר על הלוביסטים".

- וזה חלק חשוב מספיק בעינייך בתמהיל הז'אנרים שאת מביאה בתוכנית?

"אדם ברוך ורם אורן יצרו במוסף '7 ימים' תמהיל של סיפורים קשים ורכים, אבל עם כל הכבוד לשניהם מי שהביא את זה לדרגת אמנות ולמחץ עיתונאי חסר תקדים היו דורון גלעזר ואחריו רותי יובל. דורון הביא את זה ל'עובדה'. מותר להיות קומוניקטיבי ולרגש, מותר לשדר כתבת מגזין רכה, אבל תזכור כל הזמן שהדרייב, המנדט והשליחות שלך זה התחקיר. אנחנו לא עיוורים למה שעובר על השוק, אבל את מה שחשבנו שצריך לעשות כתוכנית תחקירים, עשינו".

חלק גדול מהקרדיט לעונה, מעניקה דיין לעורך איל גונן, שלדבריה היא כולה חתומה בחתימתו. "לא היה לנו אף פעם עורך שהגיע לרמות מיומנות כאלה בכל רמות העשייה. זה חשוב דווקא בגלל שהמדיום הזה נוטה להבליט את מי שנמצא מול המצלמה".

- במהלך העונה התוכנית קוצרה לחצי שעה, והפכה למקפצה ל"האח הגדול". איך הרגשת עם זה?

"נתקלתי במציאות שבה קשת עברה לשדר 3 ימים במקום 4 ימים, והיה צריך להכניס 5 פילים לפולקסוואגן. האם חייבים לשדר את 'האח הגדול' פעמיים בשבוע? האם חייבים לפנות חצי שעה של 'עובדה' לטובת 'האח הגדול'? בוודאי שלא. מאוד יכול להיות שאם אני הייתי מנהלת את התחנה הזאת לא הייתי מקבלת את אותן החלטות. ומאוד יכול להיות שהייתי מובילה אותה אל עברי פי-פחת אם הייתי מקבלת החלטות שונות. לא כל דבר שמראים פה על המסך אני נהנית לראות, ואני לא מתביישת ולא פוחדת להגיד את זה. זה מאוד לגיטימי שאני אגיד שלא תמיד נוח. בוודאי שהיינו מאושרים אם היינו ממשיכים לשדר מתשע עד עשר, כמו שהיה קודם".

- בגלל קיצור התוכנית, היו כתבות שלא עשיתם?

"בסוף אני עומדת מול מציאות לא בלתי לגיטימית. אני יכולה לחלוק עליה ולהביע מורת רוח, אבל היא לא משהו מופרך. יש לקשת אילוצים ואני חיה איתם בשלום. אני מכבדת מעומק לבי את מי שמקבל פה את ההחלטות, גם את אלה שאני פחות מתה עליהן. והיה בזה גם דיבידנד מסוים, כי אני שמחה שרואים את התוכנית גם המון אנשים שאחרת לא היו רואים. זו הייתה העונה המצליחה בתולדות 'עובדה', גם בזכות השיבוץ הזה".

- זה מעין ניצול הדדי בין קשת ל"עובדה".

"זה לא ניצול, זאת ברית. ויש בברית הזאת דיאלוג, הבנה הדדית, ובעיקר אפשרות לעשות עיתונות חופשית באמת. אין מישהו בתקשורת הישראלית שנהנה ממידת החירות העיתונאית שאנחנו נהנים ממנה. כשמשודר אצלנו תחקיר כמו על לב לבייב, מישהו 'שם למעלה' נותן לזה גב ופלטפורמה. הרי לא התגנבנו בלילה לחדר שידור והכנסנו לשם קלטת".

דיין, תמיד בשליטה, קובעת גם את גבולות הגזרה של השיחה. מניעה את הטון ומרחיבה את הדיבור כשהיא נשאלת על עבודתה העיתונאית, נאלמת כשזה הופך אישי מדי. גם כשהיא חולקת רגע אינטימי, נדמה כי הבחינה בערכו הסיפורי מיד כשהתרחש וארזה אותו בהתאם למסירה הלאה. להט ה"סטורי טלר" שלה אוסף את ידיה לשני אגרופים צמודים לחזה, וכשהיא מבחינה כי היא מפריזה בנאומה היא אוספת את אצבעה המורה המתנפנפת אל תוך כף ידה ומתרככת.

- איך שומרים את ההתרגשות הראשונית מהעבודה אחרי כל-כך הרבה שנים?

"זה תמיד הסיפור. בפעם הראשונה שראיתי את חומרי החקירה בפרשת הרפז, בכתבה ששידרנו, לא האמנתי למראה עיניי. לא אוכל לתאר את פרטיו הטכניים של האירוע, כי הם באמת דומים לסרט מתח. אבל אני יכולה לתאר את ההתרגשות. פשוט לא ידעתי את נפשי כשראיתי את הדברים האלה. הבנתי אז משהו: שאני חייבת לומר את זה בהקשר הספציפי של חומרי הרפז".

- זה נכון שאותו מסמך, שנקרא בתחילה מסמך גלנט, הגיע לידייך לפני אמנון אברמוביץ' שחשף אותו בחדשות 2?

"לא. ידענו על קיום המסמך, ולא הצלחתי להגיע אליו. אחר כך שמעתי שהאנשים שהעבירו את המסמך לאמנון התלבטו בינו, ביני ובין עוד מישהו. אבל זה ברמת השמועה. לא היה לי המסמך, אבל המסמכים מחקירת המשטרה היו אוצר שפתאום נפל. ואז שום דבר לא נעשה אוטומטית: אתה שוב בארץ לא נודעת של עוד משפט ועוד פסקה ועוד מקורב ועוד אל"מ, ואתה מוצא את עצמך נרעש".

לדברי דיין, "כמו רובנו חייתי בתחושה שיש פה רמטכ"ל סבבה. מצליח, גולנצ'יק, לוחם, הגון ועז נפש, ויש פה שר ביטחון שהתעלל בו על לא עוול בכפו. חלקית זה עדיין נכון. גבי נשאר לוחם עז נפש, גולנצ'יק עשוי ללא חת. אבל זה לא הסיפור. ייאמר לזכות אילה חסון, דן מרגלית, ארי שביט ורונן ברגמן שאמרו את זה, למרות שלא תמיד הסכמתי עם צבע הדיווחים".

אחד המושגים שגלעזר, העורך המיתולוגי של "עובדה", הותיר אחריו כמורשת במסדרונות התוכנית, הוא המושג "ברם-אולם". פירוש הדבר, הוא עד כמה צריך לשלב בכתבה גם את הטיעון הנגדי, כלומר, האם צריך להכריע בעבור הצופה מי הטוב ומי הרע בסיפור, או שצריך לתת ביטוי וזמן שידור גם לפרטים המוליכים את הצופה ל"איזון", למסקנה שונה. בעוד שהעורכים והבמאים מבקשים מסר מחודד, דיין מתעקשת לתאר בתחקיר תקיף על עסקיו של לב לבייב גם כיצד בנה את עצמו בעשר אצבעות, או להראות גם את הפן הסימפטי של הרב מוטי אלון, בתוך ראיון שעוסק כולו בעבירות בהן הוא מואשם.

"יש המון ויכוחים על זה", מדווחת דיין מחדרי העריכה, "זה קשור גם לזה שבניגוד לאחרים, אני בפרונט. אני זו שישבתי מול הרב אלון עשרות שעות, ואני זאת שהיה לי אתו דיאלוג אינטנסיבי לאורך חודשים. אני לא נותנת להם גט ברגע שגמרתי לראיין אותם. ואני זאת שצריכה להביא שורה תחתונה אבל יודעת שלפני השורה התחתונה יש עוד כמה שורות. יש קטטה כביכול ביני לבין הצוות, אבל זו קטטה גם בתוכי, עד כמה ללכת עם תהליך החידוד. כשכתבתי את שורת הקריינות האחרונה בכתבה על הרב אלון, התייסרתי. לא בלכתוב אותו - הוא נכתב כאילו מעצמו - אלא אם להשאיר אותו. ידעתי שזה מה שאני רוצה להגיד ונכון לומר אותו, אבל ידעתי שזה גם משפט שמאוד יפגע בו. המשפט היה שעכשיו בבית המשפט, הרב אלון יצטרך להתמודד עם המתלוננים, אבל יותר מזה, הוא יצטרך להתמודד עם עצמו".

- גם בתחקיר על "מסמך הרפז" ציירת כתב אישום ברור מאוד נגד גבי אשכנזי ואז בשורה התחתונה, התקפלת. הסברת שזו תולדה של אווירה מסוימת.

"היו אנשים שלא רוו נחת מהכתבה הזאת. הסברתי שעולים דברים מאוד ברורים, קשים, ולא נעימים מחומרי החקירה האלה, לכן אני מאוד שלמה עם מה שהבאתי בכתבה. אבל כל הזמן היה לי בראש שחומרי החקירה מתארים משהו מסוים, ושהחלק שלא בא לידי ביטוי שם, שנוגע לחוויה שגבי אשכנזי חווה בחצי השני של הכהונה שלו, נשאר בצד החשוך של הירח. התלבטתי נורא עם המשפט הזה.

"נכון, הכתבה היא ליניארית עם ווקטור מאוד ברור. ואז באמת התקשרו אליי אנשים ממחנה ברק באותו ערב, ושאלו למה היה צריך את המשפט הזה? ואמרתי בגלל שאני לא עובדת אצלם, ואני לא עובדת גם אצלכם".

- זה חלק מהוויכוח עד כמה צריך להאכיל בכפית את הצופים?

"אני ערה, דרוכה, קשובה לצופה המטאפורי שיושב לי על הכתף. הרבה פעמים זאת אמא שלי, ואני שואלת - רגע, ווילמה אתנו או לא אתנו. ווילמה היא אישה בת 80, שקוראת 4 עיתונים ביום, ומאוד אוהבת לראות את התוכנית של הבת שלה. וכדאי מאוד שנביא אותה בחשבון. הפסקתי לפחד מהמילה 'להאכיל בכפית'. לפעמים צריך להגיש את הסינק הבא ולפעמים לא. לפעמים זה קריטי שתגיש את זה, ולפעמים זה יהפוך לאינפנטילי".

- ביקורת חוזרת נגד עיתונאים, היא בהתבססות על חומרי חקירה, בשלב שבו גלגלי מערכת אכיפת החוק עדיין לא מיצו את עבודתם. זה בית משפט של כיכר העיר או חלק קריטי בעבודת העיתונאי?

"אנחנו לא לבלרים של שום מערכת. אנחנו לא מחכים שבתי המשפט יסיימו את עבודתם ויגידו לנו 'סיימנו, אתם יכולים עכשיו לקחת את זה ליונית לשידור'. אנחנו מגיעים למאגר אינפורמציה, פעם קוראים לו חומרי חקירה, ופעם קוראים לו פרוטוקולים של בית משפט, ופעם האאוטלוק של אהוד אולמרט.

"אני חייבת להניח שיש לי את היכולת להבין מזה משהו. אוי ואבוי אם אקח ואשפוך את זה על ראש הצופה. השאלה איפה אנחנו נמצאים בתוך גלגלי מערכת אכיפת החוק היא משנית. המידע הוא קודם כל מידע, ואם יש לי מספיק כלים לדבר עם הנוגעים בדבר, לא להסתפק בזה שעלית על המסמכים, אז טען את המשמעות, בדוק את הקשרה, וקדימה הסתער".

- האם העיתונאי יכול לכנות אדם עבריין בעת שחקירת המשטרה או המשפט עדיין מתנהלים?

"לא צריך ללכת עד שם ולהגיד פושע. אבל אם אדם במשרה בכירה מסתבך בחקירה, סותר את עצמו, אומר דברים שמתבררים כלא אמת, זה בדיוק כמו אינפורמציה עיתונאית בתולית. העובדה שזה במקרה חלק מתהליך משפטי או חקירתי, זה שולי לשאלה החשובה האם גילית פה משהו חדש. אם וידאנו והצלבנו, אז לא משנה איפה נמצאים גלגלי המערכת המשפטית באותה עת. אבל אחרי שהתנענו, אנחנו צריכים גם לברר איפה הרגל על הבלמים".

- כל הזמן אומרים לעיתונאים, "מי שמכם?". איך יכול להיות שאתם גם הקטגור, וגם התובע, וגם החוקר, וגם השופט וגם התליין?

"לא צריך להתבייש בזה. בלעדי המנגנון הזה, הפרטיזן הזה בשולי היער שקוראים לו עיתונות חופשית, אתה אדוני השכן, ואת גבירתי גיסתי שתחיה, לא תדעו מה קורה פה. אתם רוצים לנסות חיים בחושך, אתם רוצים לנסות קבלת החלטות באפילה, אתם רוצים לנסות את המשטר הזה? אני לא".

הסך-הכול של מצב העיתונות בישראל, נאנחת דיין, לא מאוד משמח. "יש עיתון אחד שעובד בשביל ראש הממשלה ועיתון אחר שיש לו אינטרסים ואג'נדות אחרות שגם זולגות לאופן שבו מדווח המידע, ולא רק לעמודי הדעות, ועיתון שלישי ששולט בו טייקון מרכזי במשק וגם אותותיו וטביעות אצבעו ניכרות. אז הסך-הכול לא משהו. לא להיט".

לא הכול מותר לנו

דיין מדברת כאילו על הכתבות של העונה החולפת ב"עובדה", או על העיתונות בכללה. אבל כל התובנות האלה על העשייה העיתונאית עולות גם בפרשת התביעה שהגיש נגדה סרן ר', בעקבות תחקיר שנערך בעקבות "פרשת וידוא ההריגה". דיין קראה בנשימה עצורה את פסק הדין בעניינה, שפרסם בית המשפט העליון לפני שלושה חודשים, ובבת אחת השתחרר אוויר מחזה. פסק הדין, אגב, אצור בקלסר שיושב תמיד על שולחנה ובו ממורקרים בצהוב ובירוק קטעים אליהם היא חוזרת מדי פעם.

פסק הדין לא רק קיבל את ערעורה של דיין, ולא הסתפק רק בקביעה שבכתבה ששודרה בנובמבר 2004 על הנעשה במוצב "גירית" שברצועת עזה לא היה לשון הרע כלפי מפקד הפלוגה, אלא גם סיפק מרשם לעבודה עיתונאית אחראית, המקפידה על תקנון האתיקה כאמצעי להגנה מפני תביעות משפטיות עתידיות. בהקשר הזה, של עבודה עיתונאית, מפגינה דיין שבריריות מפתיעה.

השופט אליעזר ריבלין קלע לסנטימנט המקצועי שלה - ולא רק שלה - כשכתב כי "תפקידם של העיתונאים בחברה הדמוקרטית אינו מתמצה עוד בהעברת מסרים לידי רשויות המדינה. על העיתונאים לחשוף שחיתויות, להעביר ביקורת על השלטון ועל גופים פרטיים הפועלים במשק. במקרים רבים קיימת חשיבות גם לעצם חשיפתן של פרשיות לעין הציבור, גם במקום שבו המידע הועבר במקביל לרשויות המוסמכות". בבית המשפט המחוזי, שחייב אותה ב-2009 בפיצוי של 300 אלף שקל, כתב השופט נעם סולברג בדיוק את ההפך: "איזה ערך יש לעיתונות אמיצה וחוקרת, כשהסוגיה הנחקרת כבר הייתה לכתב אישום בידי הרשויות האמונות על כך?", הוא תהה.

"אם יש משהו שבאמת גרם לי לגאווה גדולה ונתן לי את התחושה שהריאות מתמלאות בחמצן, זה היה המשפט של ריבלין על החשיבות של עיתונות חוקרת ועל כך שהעיתונות איננה לבלר", אומרת דיין, "העובדה שמתחיל תהליך שיפוטי לא מורידה את המסך על העבודה העיתונאית והדיון הציבורי. קראתי את זה ואמרתי לעצמי, אפשר לנשום בשתי הריאות. אפשר להגיד עוד פעם אחת שיש שופטים בירושלים".

- בכל הפרשה הזו ניכר הפער בין איך ששופטים תופסים את התפקיד העיתונאי, לבין האופן בו רואה העיתונות את עצמה.

"לא הכול מותר לנו. אין לנו רישיון להרוג. להפך, אחד הדברים החשובים בפסק הדין הוא המקום שבו בית המשפט כותב רצפט ברור לעבודתה של עיתונות אחראית".

- בית המשפט גם כותב שאת חרגת מהרצפט הזה, שהייתה מצדך הפרה של כללי האתיקה.

"בוא נעמיד דברים על דיוקם. השופט עוזי פוגלמן נותן את הרצפט של עיתונות אחראית לעניין הגנת תום הלב, וברור שעמדנו בזה, אחרת הוא לא היה קובע שהגנת תום הלב עומדת לנו. אתה מתייחס לאמירה מסוימת של השופט יצחק עמית בהקשר שלא פרסמנו את דבר הזיכוי של סרן ר' בבית הדין הצבאי. בהקשר הזה אני מקבלת את הדברים, אני חושבת שהשופט עמית לא הכיר את כל העובדות ולכן אני חושבת שבסך-הכול נהגנו בסדר. הזיכוי היה במהלך הפגרה במעבר שלנו בין טלעד לקשת. אני עדיין חושבת שהכתבה הייתה ונשארה מאוד חשובה והדברים שהיא נוגעת בהם הם לא בהכרח דברים שהמשפט הפלילי נוגע בהם".

- תוך כדי הפרשה הזו, הביקורת החריפה שנמתחה עלייך השפיעה עלייך? חלחלה לעבודה?

"אני ממש לא מרגישה ככה. אני לא אומרת שהטוקבקים היו כיפיים, אבל זה לא היה משהו גורף. אני מניחה שכמו שקורה במגרשי כדורגל יש אנשים שאם הקבוצה שלהם ניצחה אז יש אלוהים ואם היא הפסידה אז השופט בן-זונה. אנחנו מכירים גם כמה כותבים ובעלי טורים כאלה. אבל מה שחשוב הוא לא רק שזכינו, ולא רק זה שהערעור קבע אבן דרך בתולדות חופש הביטוי בישראל. מה שהכי ממלא אותי גאווה זו הידיעה שסיפרתי סיפור שהייתי חייבת לספר, וסיפרתי אותו כמו שהוא היה".

- היה איזשהו ניסיון להבליט גם את הפן הביטחוניסטי באישיות המקצועית שלך, כאילו שהיה לך צורך להוכיח שאת לא אויבת הציבור.

"דורון גלעזר אמר את זה, כי הוא רצה לגונן. אבל לא היה לי צורך להוכיח כלום. זה באמת הסנטימנט שלי, אני חושבת שאני בן-אדם פטריוטי. לאורך השנים אני עוסקת בנושאים צבאיים, לפעמים מהצד הביקורתי ולפעמים ככתבות מגזין או כתבות דוקומנטריות שבאות להבין את ההוויה הצבאית, עם המון אהבה לחיילים. אני לא חושבת שאני נחשבת אויבת".

- את מבינה שבעיני חלק ניכר מהציבור הישראלי, לא משנה מאיזה צד פוליטי, ילדה פלסטינית היא פחות קורבן מחייל צה"ל שנמצא תחת מתקפה עיתונאית.

"יום אחרי שניתן פסק הדין באתי לבית הספר של הילד הקטן שלי. הם ביקשו ממנו לתת הרצאה לשכבה י"א-י"ב הרבה זמן קודם. לא ידעתי שזה יצא יום אחרי פסק הדין. בחדר מורים המורה שלהם לאזרחות אמרה לי 'אני רוצה שתדברי על פסק הדין'. אמרתי שעוד לא קראתי אותו לעומק, אבל איכשהו נגררתי לזה כמו שעכשיו אני נגררת. המורה אמרה בדיוק את מה שאתה אמרת. 'אין לי בעיה שתעשי את זה גם בעיצומו של משפט לכל הפוליטיקאים המושחתים האלה ולראשי עיריות מושחתים, ולנשיאים שעושים עבירות מין. אין לי בעיה. אבל כשמדובר בחייל צה"ל - עד כאן'. אז אמרתי לילדים, 'תשמעו היטב את המורה שלכם'.

"תחשבו על סיטואציה שבה הילדה שמתה הייתה מבית הכרם, רחביה או הגבעה הצרפתית ותחשבו שלא היו קוראים לה איימן אל-המס אלא היה לה שם יפה כזה, כמו רותם אלדמע או סתיו אבירי. הייתם רוצים לדעת שהיא מוות מיותר? אני הייתי רוצה. אני אספר עליה כשזה יקרה ואספר גם על הילדה הזאת. ואוי ואבוי לנו אם אנחנו נחליט שלא מעניינת אותנו הילדה הזאת, כי אחר כך לא תעניין אותנו גם הילדה ההיא. הילדה הפלסטינים מעניינת אותי, אבל לא פחות מזה מעניינת אותי הפלוגה שיורה גם הרבה אחרי שהתצפית אמרה שזאת ילדה בת 10-12, רצה מזרחה ומתה מפחד. זה מה ששידרתי".

- ניסית לדבר עם סרן ר' אחרי שהסיפור נגמר?

"האמת שלא. הם הגישו בקשה לדיון נוסף, וזה עדיין לא הוחלט. אבל אני בטוחה שיש דברים שהוא רוצה להשמיע לי, ויש דברים שאני מרגישה שאשמח להשמיע לו, ואני מקווה שזה יקרה ביום מן הימים. אין לי ספק שסרן ר' באמת הרגיש קורבן, גם של הכתבה וגם של המערכת, אולי בעיקר. בסופו של דבר הפצ"ר הגיש נגדו כתב אישום, לא אני. אני הרגשתי כקורבן של השופט סולברג. אין לי ספק שסולברג הרגיש קורבן של מבקריו הלא מעטים. יש פה שרשרת עשירה של קורבנות. אבל באמת יש רק קורבן אחד בפרשה וזאת הילדה הקטנה הזו, איימן אל-המס. כשאתה בא לספר סיפור על מוות מיותר, וזה התפקיד שלנו כעיתונאים, אז אתה גם מדבר בשמו של הקורבן, זה שכבר לא מדבר".

- זה נשמע כמו נימוק אידיאולוגי.

"תעזוב את האידיאולוגיה. אני נשבעת באמא שלי שאני אעשה את זה באותו זעם קדוש, ובאותה תחושת שליחות ובאותה אמביציה גם אם יגיע אליי סיפור על שוטרים שדרסו עם סוס נערה מתנחלת שבאה להפגין נגד פינוי מאחז. אם תגיע אליי רשת הקשר המשטרתית שמעידה על אלימות בוטה מיותרת, כנגד ילדה מתנחלת, או כנגד ילד בשכונת הארגזים או כנגד ילדה פלסטינית ברפיח, אני אעשה את הכתבה גם במקרה הזה וגם בזה וגם בזה".

לא מדברת כמוה

"אצלנו בבית, נגיד כשעוברים דרך איפה שהטלוויזיה, ואז מישהו אומר, 'מי העביר ערוץ?', אז מישהו אחר אומר, 'אילנה דיין המפורסמת מהטלוויזיה'. ככה קוראים לי בבית". ככה מתמודדת משפחת אורבך, על 5 הנפשות שלה, עם הפרסונה הציבורית של אם הבית.

- התרגלת לחיים אתה, עם "אילנה דיין המפורסמת"?

"אני לא עסוקה בזה. באמת. אני באמת מנהלת את חיי, אני לא נראית כמו אילנה דיין מהטלוויזיה, רוב הזמן אני מקווה גם שאני לא מדברת כמוה. אני בעיקר לא תופסת מעצמי כמוה. פעם חברה ממש טובה שלי צלצלה אלי לנייד כשהייתי עם הילדים בשבוע הספר בכיכר רבין. זה היה כשהקטן עוד היה עם חיתולים, היא צלצלה אליי בדיוק כשהחלפתי חיתול לגונן, על ספסל אבן בכיכר. אני אומרת לה - 'אני לא יכולה לדבר איתך אני בדיוק מחליפה חיתול, וכולם עומדים פה ומסתכלים עליי ואל תשאלי'. למחרת היא אומרת לי, 'למה את צריכה את זה? למה את נגררת עם הילדים למקומות כאלה?'. אמרתי לה, 'תגידי, נראה לך הגיוני שאני לא אלך אתם לשבוע הספר כי אולי גונן יצטרך שנחליף לו חיתול ואז כולם יסתכלו עליי ויהיה לי לא כיף? מה זה השטויות האלה?".

בלי קשר לדיון על מידת הפטריוטיות שלה, דיין ומשפחתה מקפידים לצפות כל שנה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. "זה נשמע נוראי ושמאלצי, אנחנו לא הולכים להר הרצל, גם אם יתנו לי הזמנה אני אראה את זה בבית. יום קודם לכן היה במושב שלנו (שורש) טקס ערב יום הזיכרון וזה תמיד קורה לי, כי זה תמיד לקראת סוף העונה, אז תמיד אני באטרף. אבל הילד הקטן הוא חצוצרן, אז הוא מנגן את תרועת האבל, ואני מוצאת את עצמי כמו מטורפת נוסעת בשביל להגיע בזמן לצפירה. הגעתי ב-50 שניות לשמונה. עבדנו באמת כמו מטורפים לקראת סיום העונה. ובסוף ישבתי בלילה לראות את התוכנית עם הילדים. הרגשתי קצת מטומטמת אבל נורא רציתי שנראה את זה יחד. והאמת, היה נורא כיף לראות איתם".

אילנה דיין

אישי: בת 48, נשואה להראל אורבך ואם לשלושה, גרה בשורש

תפקיד: מגישת "עובדה", מעבירה קורס בנושא חופש הביטוי באוניברסיטת תל-אביב, מגישה יום בשבוע את "נכון להבוקר" בגלי צה"ל

השכלה: תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל-אביב. תואר שני ודוקטורט במשפטים מאוניברסיטת ייל

רזומה: החלה את דרכה בגלי צה"ל, הגישה את "ערב חדש", כתבה טור ב"ידיעות אחרונות", הגישה תוכנית ראיונות אישית בשם "מי שמדבר"

אנקדוטה: בגיל 22, כאשר דן מרגלית הציע לה להגיש את "ערב חדש", היא חשבה שהוא צוחק עליה