מייקל רוטשילד: "לא באתי לישראל כדי להתעשר"

"אני מזועזע מהבנקים כאן, מגובה העמלות", מייקל רוטשילד, שעומד בראש הסניף הישראלי של ענקית הטלוויזיה והפורמטים השוודית סטריקס, נשמע ממש נדהם. "אני לא מבין את זה. למה יש פה 4-5 בנקים גדולים, ואני לא יכול לעבור מאחד לשני ולקבל תנאים טובים יותר? הם יכולים לקחת חצי ועדיין לעשות רווח. וזה אותו דבר עם טלפונים, עם חלב. כצרכן מרגישים את זה כל הזמן. פעם זה היה ככה בשוודיה, והיום ישלמו לך בשביל שתיקח את הטלפון של החברה הזו ולא השנייה. למה פה זה לא ככה?".

- אני לא יודע. אלה שאלות קשות.

"זה חלק מהמאפיינים של התעשייה כאן. כיוצר טלוויזיה אתה לא יכול להרשות לעצמך להסתכל רק על השוק הישראלי, אתה חייב שיהיו לך שאיפות גלובליות, כי השוק כאן קטן כל כך. בנורווגיה יש הרבה פחות תושבים, אבל יש להם הרבה יותר ערוצים. כאן יש שלושה ערוצים, אחד מהם בקושי מתפקד".

רוטשילד, ילדי סטוקהולם, גר בישראל כבר יותר מחמש שנים, ומגדיר את עצמו כישראלי שהגיע הביתה. ועם זאת, צברים ממורמרים ומיואשים, כמוני, יפערו זוג עיניים עטורות עיגולים שחורים מול האבחנות האלה. אבל לרוטשילד יש תפיסה מאוד מסוימת של ישראל, וזה בא לידי ביטוי גם בעבודה שלו. "חלק מהפורמטים של סטריקס יעבדו מדהים בישראל. למשל, 'Class Of' (תוכנית ריאליטי שבה קבוצת ילדים מתקשים מקבלים למשך סמסטר תנאי לימוד מצוינים שלהם לא זכו במערכת החינוך הציבורית, וכמובן משפרים את הישגיהם דרמטית, י"א). וגם 'החווה' (תוכנית ריאליטי שמראה עירונים צעירים בחווה, בתנאים של תחילת המאה שעברה, י"א) תתאים מאוד לישראל. זו תוכנית מבדרת, אבל עם מבט נוסטלגי על העבר, שתואם חלום על חיים פשוטים יותר, חזרה לטבע, משהו שהרבה ישראלים מרגישים, עם החלוצים למשל".

- ולמה הגופים המשדרים בישראל לא קפצו על זה?

"אני מניח שהם חשבו שזה לא סקסי מספיק".

גיים - עובר

רוטשילד, מטאור טלוויזיה שוודי לשעבר, החל לעבוד בתעשייה השוודית מיד בתום לימודיו באוניברסיטה, בגיל 21. בגיל 30, לדבריו, כבר קצת נמאס לו משוודיה ומהעסק, והוא החליט לעשות עלייה. "לא באתי לכאן כדי לעשות ביזנס. אני לא נאיבי, לא באים לישראל כדי להתעשר". הוא המשיך לעבוד כיועץ של חברות שונות במדינת האם שלו, עד שסטריקס הציעו לו לחזור לסטוקהולם ולעבוד שם במשרה מלאה. "כשעברתי לכאן עבדתי איתם כיועץ, והם התחילו לדבר על לחזור הביתה. אבל אני בבית, לא אעבור בחזרה, אז נולד הרעיון של לעשות משהו כאן".

מה שבהתחלה שימש כבדיחה בשיחות מעבר לים, הפך, בסיוע הגל החדש של מכירת הפורמטים הישראליים, למציאות מפתיעה לפני שנה. בהתחלה "הסניף הישראלי" היה רוטשילד לבדו, ולאט-לאט הוא הביא עוד אנשים. היום מונה הצוות שלו ארבעה אנשים חוץ ממנו: אוהד עוזיאל, יוצר ומפתח טלוויזיה בעל רזומה ארוך, גיורא יהלום, לשעבר מנהל הפקות המקור ב-yes, מטין בילמן, שהיה מנהל הפיתוח בארמוזה פורמטס, וטלי עינב. "יש לנו אווירה יצירתית נהדרת. אני בר-מזל שזכיתי לעבוד עם האנשים המצוינים האלה".

לאחרונה זכה רוטשילד לעבוד עם התעשייה המקומית בפעם הראשונה. אנחנו נפגשים בערך שנייה וחצי אחרי שהוא ירד מהמטוס מפסטיבל מיפ, שבו בפעם הראשונה ישב הסניף הישראלי עם לקוחות והציע להם פורמטים מעשה ידיו. הפורמט המוביל שלהם היה שעשועון בשם "גיים און", בהנחיית עפר שכטר ואפרת אברמוב, שזכה בתחרות שערכה סטריקס העולמית בפסטיבל מיפ הקודם, וכפרס הופק פיילוט שצולם בישראל ונערך פה ובסטוקהולם.

- איך היה להפיק את הפיילוט כאן?

"איכות ההפקה בישראל מצוינת. אמנם התעשייה כאן מרוכזת בפריים-טיים, ושופכים את כל הכסף על הרצועה של 21:00-22:00, אבל גם ברצועות אחרות מדהים מה שעושים כאן במסגרת החיסכון בתקציב. לא באתי לישראל להראות לאנשים איך לעשות טלוויזיה. יש כאן אנשים מקצועיים מאוד, שאוהבים את מה שהם עושים. הגרסאות המקומיות של 'מאסטר שף', 'האח הגדול' ו'דה ווייס' נעשות בצורה מצוינת, וגם בעלי הפורמטים מאוד מרוצים מהן. לא הופתעתי מזה שהצוות הישראלי ב'גיים און' היה מקצועי, אבל בהחלט שמחתי להיווכח בזה".

לצד "גיים און" הציע הסניף הישראלי של סטריקס עוד 3 פורמטים ברמת הרעיון - "Date or Delete" ,"Family Inn", ו"Push the Button", שאמנם משכו תשומת-לב במיפ, אבל אין ספק שהפיילוט הוא שזכה למרבית תשומת-הלב. "גיים און" שואב את השראתו, בין השאר, מטרנד הגיימיפיקיישן, שסחף את עולם הפרסום למשך שתי דקות לפני שנה-שנתיים, ובבסיסו עומד הרעיון שהחיים הם משחק.

הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"