מכתב לידיד שמאלני

א. בבוקר יום שישי שעבר נערך בתל-אביב כנס השמאל הישראלי שארגן שלום עכשיו. באנו שלושתנו והיה כיף, או כל בדיחה אחרת על חשבון המחנה המצטמק תתקבל כאן בחיוך. היו שם כמה מאות אנשים שישבו בדיונים עם כותרות כמו "איך מנצחים את נתניהו" (באמת, נשבע לכם), "המאבק בהתנחלויות - הצלחה או כישלון?" (אתם לא צריכים יותר מניחוש אחד), וכמובן הוויכוח הלוהט במקומותינו בימים אלה: "שמאל חברתי במקום שמאל מדיני?".

הוזמנתי לשם כדובר בפאנל המרכזי, ועד שיגיע תורי לדבר הסתובבתי בין חדרי הדיונים. היה תוסס, אבל החוויה הזכירה לי קצת את הסרט "שם הוורד". מאחורי כל דלת שפתחתי עמד השמאל והלקה את עצמו. אלה שלא הלקו את עצמם, הלקו את השמאלנים האחרים, אם בגלל שהם יותר מדי שמאלנים ואם בגלל שהם פחות מדי שמאלנים. אחרים העדיפו דווקא לתכנן איך הם קונים את לבו של העם, מייצרים גוש חוסם ועולים מחדש לשלטון בחמישה צעדים פשוטים, ולא ידעתי מה יותר מצחיק ומה יותר עצוב. בכל מקרה, עד שהגיע תורי לדבר, כבר ידעתי טוב מאוד על מה לא לדבר.

נראה לי שהזמינו אותי כדי שאגיד משהו על כך שהשמאל צריך להפנות את הפוקוס מהמדיני אל החברתי, מהפלסטינים לשכונות, מהכיבוש לכלכלה וכל הדיבור הזה. אבל אני אמרתי להם שמדובר בדרישה קצת משונה. למה או-או? למה לא גם וגם? אני רואה את החברים מהימין, אמרתי לחברים מהשמאל, ואני מתרשם שהם מצליחים למצוא זמן גם לגבעת האולפנה וגם לשוק הסלולרי. הם בני אדם ממש כמונו - אין להם יותר שעות ביממה - ובכל זאת הם מצליחים לעסוק בשני הדברים במקביל ויש להם את הכוח לשמר בו-בזמן גם את הפערים החברתיים וגם את הכיבוש, ואני בטוח שהם גם מצליחים ללעוס מסטיק תוך כדי. ואם הם יכולים, גם אתם יכולים. ויותר מזה, אתם חייבים, כי אם אתם לא תדברו על זה, לא יישאר אף אחד שידבר על זה.

ב. לא קל להיות שמאלני, אמרתי להם. מה לעשות, יש יותר חורים בסכר מאשר אצבעות של שמאלנים שמנסות לסתום אותם. אבל רגע לפני שסיפקתי את מנת ההלקאה העצמית המחויבת בכנסים מעין זה, אמרתי שנראה לי שחברי הכנסת של השמאל עושים עבודה טובה מאוד, בטח במסגרת מגבלות כוח האדם שלהם בכנסת. אין לי הרבה תלונות לנבחרי השמאל; הם אנשים חרוצים ואמיצים וטובים, שנותנים עבודה ועושים את המקסימום עם מינימום האצבעות שיש להם בזמן שהאחרים יושבים בפאנלים ואומרים להם שהם לא מספיק שמאלנים או יותר מדי שמאלנים. זה התקבל בהפתעה מסוימת, נדמה לי.

מספר האצבעות השמאליות, כך נדמה, לא הולך להשתנות דרמטית בעתיד הקרוב. הרי גם בסקרים הכי מחמיאים, גוש השמאל לא מצליח לייצר גוש חוסם, ודאי לא לתפוס את השלטון, אז מה כל הדיבורים האלה על להחליף את נתניהו? אתם לא מחליפים אף אחד, בינינו, ולא נעים לי לומר, אבל כשמסתכלים על המדינה אין מנוס מלקבל את הרושם שכל הזמן יש יותר ויותר ימנים, אבל פחות ופחות שמאלנים. לא יודע אם שמתם לב לזה, אבל זה קורה, ולא מהיום, בחיי.

אז לדעתי יותר משחשוב לתכנן איך לנצח את נתניהו, חשוב להתחיל לקלוט לעומק את המספרים. במקום פנטזיות על שלטון, צריך לעבוד קצת יותר על פיתוח תודעה של מיעוט (ואגב, זה בדיוק כמו שהימין צריך לעבוד הרבה יותר קשה בלהפנים את זה שהוא רוב. חלק לא קטן מהטירוף פה נובע מהעובדה שהחזק מרגיש רדוף). במקום להיות עצוב וממורמר על מה שהיה (לכאורה) שלך ונלקח, הגיע הזמן להתחיל להיות יותר גאים במה שאתם. לא גאים במובן גייז, למרות שאין שום דבר רע בזה, בעיקר לא גאים במובן גאוותנים. הציבור לא מטומטם, ולא כל פלוגה של הסדרניקים היא מיליציה, ולא כל אחד שלא חושב כמוכם הוא ישר טייקון או פשיסט. זה גם עניין של נימוס פשוט.

גאים במובן של עיקשים וענווים. גאים במובן של להבין את גודל המשימה, של להסתכל על כל החורים האלה שבסכר, לספור אותם, ואז להסתכל על האצבעות שלך, לספור אותן, לעשות את החישוב בראש ובכל זאת לא להתייאש.

ג. כי זה לא דבר קטן או פשוט להיות מיעוט. להיות חלק מהרוב כל אחד יכול. למעשה, זה הדבר היחיד שמסביר למה הרוב תמיד מונה כל-כך הרבה אנשים. אבל בשביל להיות מיעוט, בשביל זה צריך אופי, ואידיאולוגיה. להיות מיעוט זו אחריות וצריך כוח, ויש הרבה חיצים שצריך לספוג, והרבה פעמים כשיורד גשם צריך לרטון, ללבוש מעיל ולצאת אל הסערה. פשוט לעשות את זה בלי לעשות מזה עניין כל-כך גדול. לפעמים זה אומר לא להיות בשום גוש. להיות לבד.

זה הדבר. וזה הרבה יותר חשוב, ובסופו של דבר הרבה יותר יעיל מלהתייאש ולהתמרמר ולגבש גושים בלי אחיזה במציאות. גלית בת זוגי מתנדבת ברופאים לזכויות אדם. למדתי את זה מהם - לפעמים אתה צריך להיות הקו האחרון. להיות זה שעומד ואומר עד כאן. להיות הנודניק. להיות המעצבן. להסתכל לאן שלא רוצים שתסתכל, להגן על מי שאף אחד לא מגן עליו, לזעוק בשם זה שאין לו קול, ולא להיות תמיד הכי חכם, ולא להיות תמיד הכי צודק - אבל להיות עקשן. להתמיד. לחזור. להשמיע קול. ועוד פעם. ושוב. זה מה שהשמאל צריך לעשות, וזה מה שהוא עושה.

בערך בשלב הזה נגמר לי הזמן ולא הספקתי לומר את הדברים הבאים, שאם כבר מתכננים תכנונים, צריך לחשוב יותר בכיוון של שימור עצמי או איך שקוראים לזה, כדי לא להיעלם לגמרי, אולי אפילו לפנות למקומות חדשים כדי להגדיל את המחנה.

זו הולכת להיות בעיה די רצינית. אני מסתכל על הדמוגרפיה. לא נראה טוב. גם אם השמאל יפיק מאה אחוזים מתוך מאגר הבוחרים שלו, זה לא יספיק, הם תמיד יהיו יותר. שלא לדבר על זה ששנים של מערכת חינוך ימנית עשו את שלהן יפה מאוד. הצטמקות מוחלטת. אבל לא צריך ללכת כל-כך רחוק בזמן, בואו ניזכר רגע בקיץ הקודם - איזה קיץ נהדר, איזה קיץ נפלא של התרוממות רוח. האידיאלים הנאצלים של השמאל (החברתי) קמו והתחילו ללכת. אבל האנשים, האנשים לא רצו שיגידו שהם שמאל. אחד מהלקחים המודחקים משנה שעברה הוא שהמחאה דאגה טוב-טוב להתנער מהשמאל. כשאף אחד לא רוצה להיות בחבורה שלך, אתה צריך להבין שאתה בבעיה.

לאן ילך השמאל? אני רציתי להציע שבין השאר הוא ילך לערבים. יש די הרבה מהם, איזה מיליון, והם לא מצביעים לשמאל והם לא מיוצגים בו והוא לא מייצג אותם. בעיניי זו הסוגיה הבוערת ביותר בחברה הישראלית, וגם הכי מודחקת. הייתי במלא מסיבות של כל מיני יוזמות שמאל, ז'נבה וכל מיני ענייני דו שיח וכאלה. תמיד הצחיק אותי שיש שם מעט מאוד ערבים וכל הדו שיח הוא בעצם מונולוג. סביר להניח שגם זו תהיה משימה מעט כפוית טובה, אבל אין ברירה. וחוץ מזה, בכל מקרה, כבר עכשיו אומרים על השמאל שהוא אוהב ערבים (לא שיש בזה משהו רע), אז מה כבר יש להפסיד.

קיבלתי כמה מחיאות כפיים. בדרך החוצה מהכנס שמתי לב שלא ראיתי שם ערבים.

הרהור

לא כל פלוגת הסדרניקים היא מיליציה ולא כל אחד שלא חושב כמוכם הוא טייקון או פשיסט. זה עניין של נימוס פשוט.