האדם החולה של אמריקה

קליפורניה אינה יוון. קליפורניה היא גרמניה. אילו ארה"ב הייתה קונפדרציה רופפת של מדינות עצמאיות, כפי שהתכוונו מייסדיה (לפני ששינו את דעתם), מושל קליפורניה היה שווה ערך של הקנצלר הגרמני. ענייני הקונפדרציה היו מוכרעים בשיחות בין קליפורניה לטקסס, עם קצת פלורידה וניו יורק.

איזה מזל שארה"ב אינה קונפדרציה. הדולר היה נקלע השבוע לסחרחורת אירו, ובטקסס היו שואלים אם לא הגיע הזמן שקליפורניה תעזוב לכל הרוחות את גוש הדולר, מפני שעד מתי ישלמו הטקסנים את מחיר בזבזנותה של קליפורניה וחוסר כישרונם של מנהיגיה. "האדם החולה של אמריקה", היו קוראים לה. אולי עוד יקראו.

היא המדינה המאוכלסת ביותר, העשירה ביותר, רבת ההשפעה ביותר בארה"ב. היא מנוע בלתי פוסק של צמיחה ושל המצאות. היא הורתה של מהפכת הטכנולוגיה, כתובתם המועדפת של מצליחי אמריקה, מרכז היצוא הנצחי של התרבות העממית האמריקנית. והיא סיפור מבעית של כישלון כלכלי.

כל משבר פוגע בקליפורניה כמעט יותר מאשר בכל מדינה אחרת. פגיעתו של המשבר הנוכחי רעה במיוחד. בסיס ההכנסות של קליפורניה התמוטט כאשר התמוטט שוק הנדל"ן, מ-2007 ואילך. היא אינה מסוגלת לאזן את תקציביה. בניגוד לממשלה הפדרלית, היא חייבת לאזן אותם. כך כתוב בחוקתה. והיא אינה יכולה להטיל מסים חדשים, אלא בהסכמתם הישירה של תושביה.

המרד הגדול הראשון נגד מסים בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב התחולל בקליפורניה, לפני 34 שנה. זו הייתה התקוממות עממית. לא היה צורך בכיכר תחריר, מפני שהייתה תיבת קלפי. היא שינתה את ההיסטוריה האמריקנית. היא מילאה תפקיד חשוב בהעלאת רונלד רייגן לשלטון. היא הבהירה לפוליטיקאים בכל ארה"ב מה יקרה להם אם ירצו להעלות מסים כדי לסתום פרצות.

יש הזדמנות חוזרת

מושל קליפורניה ב-1978 היה איש צעיר להפליא, בן 40 בסך הכול, קצת אקסצנטרי, עם תכונות של "עידן הדלי", עם יומרות נשיאותיות. שמו היה ג'רי בראון, דמוקרט, בנו של מושל לשעבר. יומרותיו לא התממשו, והוא דעך והלך, עד שנעלם, עד שהתחיל לחזור, עד שחזר, תחילה כראש עיר בינונית ואחר כך כתובע כללי, ולבסוף נבחר למושל, לפני שנה וחצי. סקוט פיצג'רלד אמנם אמר פעם, שבאמריקה אין הזדמנות חוזרת ("no second act"), אבל ג'רי בראון הראה, בגיל 72, שדווקא יש.

השבוע הודיע בראון לאזרחיו, כי הגירעון החזוי בתקציב הקליפורני יעמוד בשנה הבאה על 15.7 מיליארד דולר. רק לפני ארבעה חודשים העריך המושל, שהגירעון יעמוד על 9.2 מיליארד. המעידה הקטנה הזו מצריכה קיצוץ של שמונה מיליארד דולר נוספים מטור ההוצאות, או הוספתם לטור ההכנסות.

הנה הברירה, אמר ג'רי בראון לקליפורנים: קיצוץ במעמקי הבשר החי, בייחוד ממערכת החינוך - או מסים חדשים. הוא יציע אפוא במשאל עם להגדיל בשלושה אחוזים (ל-13.3%) את המס המוטל על אלה המשתכרים רבע מיליון דולר בשנה ויותר. הוא גם יציע להגדיל ברבע אחוז, ל-7.25%, את מס הקנייה (בארה"ב קוראים לו "מס מכירות". אין מע"מ).

מה הסיכוי שבוחרים בחברה דמוקרטית יצביעו לטובת הכבדת עול המסים? סקר אחרון מראה, שרוב הקליפורנים תומכים בהצעות המושל, אם כי מתנגדים להעלאת מס הקנייה. אבל הסקר הזה הוא רק קו ההתחלה. בקליפורניה תמיד נמצא הכסף, הרבה כסף, לתמוך בהתנגדות למסים.

יתר על כן, סמיכותו של משאל העם הקליפורני לבחירות לנשיאות אינה מבשרת טובות למושל הדמוקרטי, או למפלגתו. הוא יקל על הרפובליקנים להציג את המפלגה הדמוקרטית כולה כ"ליברלית מן האסכולה הישנה", זאת אומרת, המפלגה המאמינה בנוסחה "מסים - ובזבוזים".

מיהו "בעל זכויות יתר"?

קשה לדעת מה ממראות אירופה בשבועות האחרונים יחזור בארה"ב, אם בכלל. האירופים, השקועים במשבר קיומי (איך אפשר לקרוא לרמת אבטלה של 25% בספרד), נוטים עכשיו לפריקת עול כללית. לא זו בלבד שמפלגת שמאל רדיקלית מועמדת לנצח בבחירות הכלליות החוזרות ביוון בחודש הבא, לא זו בלבד שהשמאל הצרפתי מחזיק עכשיו בכל מוסרות השלטון (ארצי ומקומי), אלא שאפילו הגרמנים נוטים עכשיו שמאלה. "אפילו הגרמנים", מפני שממשלת ימין בגרמניה הצליחה לגונן עליהם מפני המשבר האירופי, והמשק הגרמני חוזר ומוכיח את איתנותו.

האם זה מוכיח שאירופה משמאילה? לאו דווקא. אירופה נוטה להעניש מפלגות שלטון, יהיה צבען הרעיוני אשר יהיה. לפני שלושה חודשים הספרדים העניקו רוב מוחלט בפרלמנט לימין, בפעם הראשונה מאז התחדשה הדמוקרטיה, לפני 35 שנה.

אף על פי כן נראה שהפנייה שמאלה מבטאת העדפה, אולי לא של אידיאולוגיה אבל בוודאי של פרקטיקה. הנשיא פרנסואה הולנד הכריז בנאום השבעתו, כי לא ייתכן שרק אזרחים מן המניין יתבקשו להקריב. הקרבה צריכה להיתבע גם מ"בעלי זכויות היתר".

האם אלה המשתכרים רבע מיליון דולר ויותר בשנה הם בעלי זכויות יתר? המושל בראון חושב שכן. הנשיא אובמה, לעומת זאת, רוצה להעלות את מסיהם של אלה המשתכרים מיליון דולר בשנה ויותר. ביוון ובספרד, בעלי זכויות היתר יהיו בקרוב אלה המסוגלים לעמוד בתנאי המשכנתא, או לפרוע את חשבון האשראי.

"קפיטליסט ערפדי"

ברק אובמה מבסס את מערכת הבחירות שלו על הקריאה לחלוקה הוגנת של הנטל. השבוע, מסע הבחירות של הנשיא התחיל לתאר את מיט רומני כ"קפיטליסט ערפדי", שרווחיו נערמו על גבם של עובדים מפוטרים. סגנון כזה הכניס סוציאליסט לארמון האליזה; סגנון כזה הנחיל תבוסה ניצחת לימין הגרמני, בבחירות המקומיות בתחילת השבוע. סגנון כזה יהפוך אולי רדיקל בן 37 לראש הממשלה הבא של יוון.

בעיית אובמה היא שבניגוד להם, הוא משמש בנשיאות זו השנה הרביעית. המשבר באמריקה, בצדק או לא בצדק, שייך לו. יש לו אמנם יריב כבד פה וכבד לשון, אבל חסרונות כאלה לא מנעו את בחירתם של שני הנשיאים הרפובליקנים הקודמים. מיט רומני עשה השבוע חזרה לא-כללית לקראת נאום הבחירות הבסיסי שלו. הוא דיבר על "אש גדולה של חוב הלוחכת את ארצנו" (לא, הוא לא אמר "לוחכת"). "כל יום העובר באפס מעשה מקרב את האש אל בתינו ואל ילדינו האהובים".

רומני בעצם אומר, שהוא יעשה באמריקה מעשה גרמניה ביוון. הוא יאכוף משמעת פיסקלית על הממשלה הפדרלית, שחובה המצטבר מתקרב ל-15 טריליון דולר. הייתכן שיימצא לו רוב? מקץ ארבע שנים של משבר כלכלי, האומנם האמריקנים יבחרו נשיא המבטיח להלקות אותם בעקרבים?

התשובה המפתיעה היא שאיש אינו יודע. מגמת הסקרים, כפי שכתבנו כאן בשבוע שעבר, מוסיפה לנטות קמעא נגד הנשיא. יתרונו הלא-גדול בשנה האחרונה נמחק פחות או יותר. אין זאת אומרת שאמריקה תחליף נשיאים. זה רק אומר שאמריקה מוכנה לשקול. הפוליטיקה של 2012 ויתרה על העמדת פנים של נורמליות.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com