הגולם קם על יוצרו

הרבה לפני שהחלה ישיבת הממשלה, התייצב ביום ראשון בבוקר השר הטרי שאול מופז בחדר הישיבות שבמשרד רה"מ. שם, לבדו בחדר הגדול, יכול היה להריח את ריח הבורקסים, למשש את כורסאות עור הצבי ולמלמל "שקיימנו והגיענו לזמן הזה". כמו ילד ביום הראשון של כיתה א', שהגיע מוקדם מדי לבית הספר, הקדים מופז את הגעתו למשרד ראש הממשלה. אולי זה נבע מהתרגשות מהישיבה הראשונה, סביר יותר שרצה להתחמק ממה שזכר היטב מ-2009, מהתקשורת האורבת לכל השרים המגיחים במעלה המדרגות.

הרי כל המעמד הזה מוזר. ההצטרפות לממשלה אינה מובנת מאליה ולא ממש טבעית - לא רק למופז, אלא גם לשאר הח"כים של קדימה שמנסים להתרגל למצב החדש. על אף שיש הסכמה מקיר לקיר שקדימה זכתה לבלון חמצן בעקבות הכניסה לממשלה, עדיין רב הנסתר על הגלוי לגבי העתיד.

חבלי לידה

בקדימה עדיין מתקשים להסתגל לסיטואציה הקואליציונית החדשה. המפלגה אמנם חזרה למצבה הטבעי אחרי 3 שנים, שבהן הייתה כמו דג שהוצא מהאקווריום, אבל הם עדיין לא מתרגלים למים החדשים. זה ניכר היטב בהצבעה אמש על חוק הדרת הנשים, שבה גילו הח"כים של הסיעה שלמרות ששפכו אלפי מילים נגד ההדרה במאמרים ובנאומים נגד הממשלה, עכשיו הם חייבים להצביע יחד איתה, בניגוד לעמדתם.

הסיעה המבולבלת הזו נחלקת לשניים: אנשי לבני ואנשי מופז. אנשיו של היו"ר מאוד מרוצים מהכניסה לממשלה ומביעים שביעות רצון כללית. כן, דווקא הם, שבבחירות היו להם יותר סיכויים לשרוד. מנגד, אנשיה של לבני, שהיו נמחקים ברובם, עושים מאמצים להראות עד כמה הם סובלים מהמהלך. אולי זה מתוך הרגל. שלוש שנים אנשיה של לבני תקפו את הממשלה, ואנשי מופז לא רק שלא הצטרפו למתקפה, הם אפילו ניהלו מגעים לפרישה ולהצטרפות לממשלה.

אחת הטעויות של לבני הייתה שהיא לא נתנה להם ללכת. עכשיו מופז חוזר על הטעות. בנוסף לקידום חוק שיקשה על פרישתם, הוא שוקל להעניק עמדות מפתח, כיבודים ותיקים למתנגדיו. בסיעה יש מי שלוחשים על אוזנו כי במקום לפעול לביטול חוק מופז, עליו למנות לתפקידי ראשי הוועדות רק את אנשיו שלו. המסר לנאמנים יהיה ברור. מי שהולך עם מופז - מסודר. מי שלא - הולך הביתה. ומי שרוצה להיות שר? שיתחנף עד חלוקת התיקים. כפי שזה נראה עכשיו, מופז בחר להקשיב לאלה שהציעו לו לקרב את הרחוקים, לקנות אנשים באמצעות תפקידים. מתכון בטוח לפגיעה בנאמנים.

ההיסטוריה הפוליטית מעידה שזה לא בהכרח משתלם לתת למחנה היריב תפקידים. כמעט כל מי שניסה לחבק את האויב יצא מופסד. עמיר פרץ יכול להעיד. ב-2006 חילק תיקים לפואד, בוז'י ושלום שמחון, ושנה אחר כך הם הפנו לו את הגב והעיפו אותו קיבינימט. גם מופז עלול לגלות שהוא קונה לעצמו שקט זמני בלבד.

השבוע מונה רוני בר און ליו"ר ועדת החוץ והביטחון. על פניו, לישראל חסון, סגן ראש השב"כ לשעבר ואחד מנאמניו, יש זיקה יותר חזקה לתחום, אך הרצון למסמר את מי שיכול להוות עבורו אופוזיציה גבר על האפשרות לגמול למקורבים. בסיעה סבורים שאותו חשש יביא את מופז למנות את דליה איציק לשרה בממשלה.

בעוד כחודשיים, כשחלוקת התיקים תעמוד על הפרק, תאבק על המשבצת הזו גם רוחמה אברהם. השתיים חתול ועכבר. ההתכתשות ביניהן נמשכת כבר חודשים, ושתיהן הולכות אחת לשנייה על הראש.

מי תנצח?, שאלתי את אבי דיכטר. "דיה לשרה בשעתה", ענה. דיכטר נראה רגוע. אם מי שסומן לתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שזה עתה ניתן לבר און, כל כך נינוח, אפשר לשער שהוא מחזיק בידו הבטחה חתומה, סגורה ונעולה לתפקיד שר העורף הבא.

דיכטר לא היחיד שממתין לעשות טופס טיולים יוצא בכנסת ולהיכנס לממשלה. אף אחד מחברי הסיעה לא חושד בכך שקדימה הסתפקה בתפקיד שר ללא תיק בלבד. הרי לא ייתכן שקדימה תהיה המפלגה הגדולה בקואליציה והקטנה בהשפעתה בממשלה. גם לא סביר, הם אומרים, שעמדת ההשפעה של קדימה תתמצה בשלושה שרים. זה כמו חצי היריון. החישובים האלה מביאים אותם לתוצאה סופית של 8-9 תפקידים. חמישה-שישה שרים, שלושה ראשי ועדות. עם כל הכבוד לחוק טל או לשינוי שיטת הממשל, שעוגנו בהסכם הקואליציוני, בקדימה נראה שיקדישו את החודשיים הקרובים דווקא לסעיפים הבלתי כתובים.

יש אופוזיציה בירושלים

השבוע השלים נתניהו את ההשתלטות על שני מאחזי הביקורת העיקריים: הוועדה לביקורת המדינה בכנסת ומינוי מבקר המדינה החדש, יוסף שפירא. המאחז הראשון נכבש בקלות כמעט ללא קרב. גם את השני היה אמור נתניהו לקחת בהליכה. עם קואליציה של 94 ח"כים ו-70 שחתומים על המועמדות שלו, שפירא היה אמור לזכות בתפקיד בסיבוב הראשון. אף אחד לא האמין שהאיש נמוך הקומה שלא מדבר עם פוליטיקאים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, יצליח לגרור אותו לסיבוב שלישי.

מי שתיעד באופן צמוד את הבחירות לתפקיד היה "ישראל היום". כמעט כל מי שהודיע על תמיכה בשפירא זכה לאזכור בעיתון. שבוע לפני הגשת המועמדות קבע החינמון ששפירא הוא המבקר הבא ושריבלין מתכוון לפרוש. ריבלין באותם ימים עוד התלבט. ברגע שראה את הכותרת הוא החליט סופית להתמודד.

מי שקידם את המועמדות של ריבלין בצורה הכי משמעותית הם רובי ריבלין, בוז'י הרצוג ואיתן כבל. הם ניסו ליצור סחף של הרגע האחרון, שיביא עימו אל מאחורי הפרגוד ח"כים שלא אהבו את בישול מועמדותו של שפירא, ויותר מכך, את העובדה שהוא מועמדו של נתניהו.

הדם מפניו של רה"מ אזל כשהבין ערב ההצבעה שריבלין את ריבלין מתכוונים לתת פייט. הוא פנה לריבלין היו"ר וביקש להצביע ראשון, ולא לחכות לאות נ', ונמלט ללשכתו. ח"כים, שקיבלו מרה"מ ואנשיו טלפונים, מספרים שלא ענייני המדינה הבוערים המריצו את רה"מ, אלא הנחישות לחסוך מעצמו מבוכה. נתניהו רק רצה לוודא שהם יודעים למי להצביע.

זה היה המבחן הראשון של הקואליציה המורחבת. שבוע אחרי הקמתה מתברר ש-94 חברי כנסת הם לא דבר פשוט להפעלה, ואם לא די בזה, אז האופוזיציה הקטנה והמצומקת עשתה בשבוע אחד את מה שלא עשתה קדימה בשלוש שנים. היא הובילה גל של ביקורת ציבורית על הקמת ממשלת האחדות, חשפה את ההסכם הבלתי כתוב בין נתניהו למופז, הביכה את רה"מ עם בחירת מבקר המדינה ויומיים אחר כך עם חוק ההדרה. וזה עוד לפני שמישהו הזכיר את המילים תקציב, חוק טל ושינוי שיטת הממשל.