האם פרטנר וסלקום ישרדו?

החברות

איזו מין שאלה טיפשית זו? מובן שישרדו. איך יכול להיות שחברות עם מיליוני לקוחות כל אחת, עם היסטוריה, עם ניסיון ועם מסורת לא יצליחו לשרוד במלחמת הסלולר שטלטלה השבוע את מניותיהן? איך יכול להיות ששתי החברות, המרוויחות עדיין כמה מאות מיליוני שקלים בשנה, לא יצליחו לשרוד בצונאמי בשוק הסלולר?

ובכן, הסיכוי לתרחיש הזה אמנם נראה כעת דמיוני, אבל אנו בטוחים שמנכ"ל פרטנר, חיים רומנו, ומנכ"ל סלקום, ניר שטרן, נכנסים עתה לעידן חדש שכל-כולו מאבק הישרדות: לא רק הקשיים של בעלי השליטה שלהן (אילן בן-דב ונוחי דנקנר) מרחפים מעליהם, אלא גם, ובעיקר, הקשיים של החברות עצמן.

תשומת לב רבה מוענקת לקשיים של דנקנר ובן-דב, והרבה פחות למלחמת ההישרדות של שתי ענקיות הסלולר. סלקום ופרטנר מגיעות לשלב הכי קריטי בתחרות במצב הכי רע שיכלו לדמיין: עם שתי רגליים דקיקות שסוחבות את הצרות החיצוניות (בעלי השליטה ומתחרים רעבים לנתח שוק) ואת הצרות הפנימיות (עודפי כוח-אדם ומאזן פיננסי לא חזק).

משיכת הדיבידנדים האגרסיבית בשתי החברות, שנועדה לשרת את החובות של בעלי השליטה, משיכה של 100% מהרווח ואף יותר מכך, הותירה את פרטנר וסלקום עם הון רזה מאוד והלוואות לא מבוטלות, שאותן כמובן צריך לשרת.

הטבלה המצורפת מדברת בעד עצמה: סלקום ופרטנר חייבות לבנקים ולבעלי האג"ח קרוב ל-12 מיליארד שקל. בקצב רווחיות של מיליארד שקל ויותר בעבר ואף כמה מאות מיליונים, החוב הזה, גדול ככל שיישמע, אינו בסכנה, אבל בתחרות לחיים ולמוות כמו זו שהחלה השבוע, החוב הזה מונח כאבן ריחיים על צווארן.

שוק ההון הבחין השבוע במועקה הפיננסית של השתיים והתחיל להעלות את תשואות האג"ח שלהן. כלומר, ברמת התחרותיות היום, השוק מוטרד מיכולתן לשרת את חובותיהן.

סלקום ופרטנר יכולות להתנחם בכך שמדובר בצרת רבים. גם פטריק דרהי (הוט) באותה סירה של מניות קורסות ומינוף גבוה. ומיכאל גולן הרי לא בא לישראל רק כדי לדאוג לצרכנים, אלא גם להרוויח מתישהו.

אנשי עסקים מתעבים תחרות אגרסיבית ומתעבים עוד יותר את המתחרים שלהם, אבל יש שני דברים שהם מתעבים הכי הרבה: להפסיד ולשלם מס אמת על רווחים. התיעוב המשותף הזה להפסדים ולמסים יוביל את כולם לבסוף לרמת תחרותיות נוחה יותר. השאלה הגדולה היא מתי זה יתרחש ומי ימצמץ ויישבר ראשון.

הזיכרון של כולם קצר, גם של מיכאל גולן הצעיר, אז אולי כדאי שהנשיא שלו, אורן מוסט, לשעבר המשנה למנכ"ל סלקום, ירענן אותו: סלקום זכתה במכרז הסלולר עם 7 אגורות בלבד לדקת שיחה, וכולנו יודעים לאן המחיר הגיע בסוף.

המנהלים

נהוג לחשוב שמנהלי חברות הסלולר הוותיקות קיבלו עשרות מיליונים כדי לדאוג לאינטרסים של בעלי השליטה שלהם, אבל האמת היא הרבה יותר פשוטה: הם דאגו בעיקר לעצמם. הצרות של בעלי השליטה מעניינות את קצה הציפורן שלהם, במיוחד לאחר שחשבון הבנק שלהם פונק בערימות של כסף (ראו טבלה).

עמוס שפירא, דוד אבנר, גיל שרון ועוד שכבה מצומצמת מאוד של מנהלים קיבלו עשרות מיליונים כל אחד לא בזכות כישרון ניהולי יוצא דופן, אלא רק משום שהיו במקום הנכון בזמן הנכון (שגם זה, בואו נודה, כישרון). הם יודעים היטב שגם אם היו מחליטים להציב בובת ראווה בדמותם על כיסא המנכ"ל בתקופות של החגיגות הגדולות, הרווחים היו נראים פחות או יותר אותו דבר.

וחמור מכל: הדאגה העצמית הזאת באה על חשבון הנאמנות לחברה. כשמנהל מרוקן לחלוטין את החברה מרווחיה, בונה אותה על הון רזה וממנף אותה באופן קיצוני בלי להביא בחשבון תסריטי קיצון (שהסתובבו באוויר כבר לפני שנתיים), הוא פוגע בבריאות של החברה, הוא פוגע בעובדיה והוא פוגע גם בבעלי מניותיה.

דאגה עצמית ותאוות-בצע הן תכונות אנושיות מאוד וטבעיות, אבל מתבקש לשאול היכן היו הדירקטוריונים של פרטנר וסלקום כשהוחלט על חלוקת דיבידנדים אגרסיבית ועל מינוף גבוה. מה בדיוק עשו הדירקטורים, שאמורים להיות הבלמים והמאזנים של החברה? שיחקו אנגרי בירדס באייפונים שהחברה חילקה להם?

מתבקש גם לשאול השבוע מה הביא את דירקטוריון פסגות לבעוט את המנכ"ל רונן טוב עם חבילת מזומנים של 4 מיליון שקל אחרי שנה וחצי בלבד. דמי הסתגלות הם קוראים לזה. איזה מצחיקים הדירקטורים של פסגות. הסתגלות למה? לחיים הקשים? למכאובי הגוף? לייסורי הנפש? אולי שיקראו לילד בשמו - לא דמי הסתגלות, אלא דמי פרישה שקטה.

ומתבקש גם לשאול את דירקטוריון בנק לאומי מה בדיוק הוא עשה בזמן אישור הפיצוי המוזר לגליה מאור על תקופת האי-תחרות. צר לנו, אבל הדירקטורים של לאומי פשוט התרשלו וחיפפו. בדיקה קצת יותר קפדנית שלהם הייתה מגלה שהתפקידים הבכירים (מנכ"ל ויו"ר) ב-3 הבנקים הגדולים המתחרים (פועלים, מזרחי-טפחות ודיסקונט) נעולים בחוזים לשנתיים הקרובות, ולכן האפשרות שמאור תצא לרעות בשדות זרים פשוט אינה מעשית.

אז גם הם צריכים לקרוא לילד בשמו: זה לא פיצוי על אי-תחרות, זה סתם עוד כסף שהתחשק לחלק למאור, והוא נארז כך בעיקר משיקולי מס.

העובדים

זה הסיפור הכי עצוב בטלטלת הסלולר: מספר השחקנים בענף אמנם גדל, אבל מספר העובדים בענף יירד באופן דרמטי. אלפי עובדים שילמו וישלמו את המחיר. חסידי השיטה יגידו שכך זה עובד, לטובת הצרכן: הטכנולוגיה מתקדמת, חבילות הסלולר פשוטות יותר ולא מחייבות שירות כה רחב, ובקיצור מדובר ב"פיטורי ייעול".

אבל זו בדיוק הטרגדיה בשיטה: מעטים גורפים את השמנת - כל השאר מסתפקים בפירורים, וכל השאר הם הראשונים שנזרקים. בג'ונגל התעסוקתי, הלא מוגן לחלוטין, הלא מאורגן לחלוטין, חסר הביטחון התעסוקתי המינימלי, העובדים מקבלים את המינימום האפשרי, אינם שותפים כלל לרווחים (והיו רווחים אדירים), וברגע שהדברים משתבשים הם נזרקים, כי "אין ברירה", כי חייבים "להתייעל", כי חייבים "להתאים את ההכנסות להוצאות".

חברות הסלולר הן דוגמה בולטת לחוסר איזון קיצוני בין האינטרסים של בעלי השליטה והמנהלים, הצרכנים והעובדים. כשאתה דואג אך ורק לצד אחד, בסוף זה מתפוצץ לך בפנים.

הרגולציה

זה לא הזמן של הרגולטורים לפתוח את בקבוקי השמפניה. לא רק המנהלים ובעלי השליטה בחברות הסלולר מחויבים בחשבון נפש, אלא גם, ובעיקר, הרגולציה, האחראית לעוצמת הטלטלה השבוע. את ההשפעות הכוללות של הגברת התחרות יהיה נכון לבחון בעוד שנה.

בניגוד למה שמנסים למכור לנו מאחזי עיניים וגנבי דעת, הסיפור של שוק הסלולר הוא לא סיפור של ריכוזיות, אלא סיפור של רפיסות. למשרד התקשורת ולממונה על ההגבלים העסקיים היו מספיק כלים לבלום את הבעיה הענפית של שוק הסלולר, של הקרטל הסלולרי ושל תיאום המחירים בו, אבל הם העדיפו לעצום עין במשך שנים.

כשאתה מורח בעיה, היא מתנפחת והולכת לממדים בועתיים, וכשכבר מחליטים לטפל בה במלוא העוצמה, הצרכנים אמנם נהנים - אבל החוסכים והעובדים חוטפים הכי קשה בפיצוץ הבועה.

מתבקש לשאול את משרד התקשורת והרשות להגבלים עסקיים למה הם נרתעו מטיפול בבעיה עוד בתקופת חיים סבן, אייפקס ומורי ארקין בבזק או האצ'יסון בפרטנר, שגרפו מיליארדים מהשקעתם הסלולרית בישראל, רובם פטורים ממס.

האם הם התבשמו מניחוח המשקיעים הזרים? סבן, אייפקס, ארקין והאצ'יסון אמנם הרבה פחות ממונפים - אבל לא פחות חזירים.

 מצבת החוב

 הבכירים הכי מתוגמלים בחברות הסלולר

eli@globes.co.il