לפחות 150 איש נהרגו כשניסו לעבור את חומת ברלין, הסמל המובהק לערים מחולקות. אלא שבה, לא נבעה החלוקה משיקולים אתניים - אותם גרמנים חיו משני צדיה, ורק הסכמי השלום בין המנצחות במלחמת העולם - בנות הברית וארה"ב מזה וברית המועצות מזה, יצרו את החיץ המלאכותי. אב הטיפוס של הפרדה פנימית בעיר לפי גבולות אתניים, דתיים, לשוניים ותרבותיים הוא הגטו היהודי בוונציה במאה ה-16, כך לדעת ג'ון קלם, מחבר משותף של הספר "ערים מחולקות". שותפתו לכתיבה, ד"ר אסתר צ'רלסוורת', היא מייסדת הסניף האוסטרלי של "ארכיטקטים ללא גבולות".
קלם, מדגיש שבלפסט, ניקוסיה, ביירות, ירושלים ומוסטר הן "האייקוניות", אך יש עוד ערים קטנות, עיירות וכפרים שכלולים בקבוצה זו. שתיים מהערים, בלפסט וניקוסיה, עדיין מחולקות פיזית, והשלוש האחרות בהן ירושלים, כבר לא. אך בכולן, הגם שבמידה שונה, השתמרה תחושת ההפרדה.
אובדן הזדמנויות
העיר נועדה לאגד משאבים, להקל על גישה לסחורות ולשירותים ולספק ביטחון, ואילו בעיר מחולקת קורה ההיפך. ההשפעה השלילית של החציצה הפיזית היא רחבה ונוגעת לאפשרויות התעסוקה, היכולת לרכוש השכלה ולקבל שירותים בסיסיים כמו בריאות. "אם הקרדיולוג הטוב ביותר גר בצדה השני של העיר, מי יכול להגיע אליו?" מספק קלם דוגמא למצב.
למעשה קשיי הגישה מעודדים בזבוז כלכלי שמתבטא בכפילויות של מבני-ציבור, תשתיות ובעלי-מקצוע. אגב, לרוב אחת הקבוצות נהנית מיתרון בולט בגישה למשאבים. בניקוסיה יהיו אלו הקפריסאים ממוצא יווני, ובבלפסט הפרוטסטנטים.
"החלוקה היא פתרון גרוע למגוון הסכסוכים שהביאו ליצירתה מלכתחילה," אומר קלם, "זה דבר אחד להרחיק פיזית קהילות יריבות זו מזו כדי ליצור חיץ עד להשגת הפוגה, וזה דבר אחר לגמרי לשמר את החלוקה על בסיס קבוע".
- מה שמעתם מהתושבים?
"הם דיברו על ביטחון פיזי, כתוצאה מההפרדה, לעומת אובדן דרמטי של הזדמנויות כלכליות".
לפי הנתונים בספר ערים מחולקות הולכות יד ביד עם מלחמות פנים-מדינתיות. בין 1945ל-1988 פרצו 64 מלחמות ברחבי העולם, 59 מהן היו בין אזרחי אותה מדינה, ו-80% מצאו את מותם בידי אזרחי מדינתם".
פרופ' הילארי סילבר, מאוניברסיטת בראון, מציינת כי מאז מלחמת העולם השנייה הקהילה הבינלאומית נוטה להפרדה בין אוכלוסיות כפתרון להגנה על אזרחים משני הצדדים.
- במבט לעתיד אתה פסימי?
"אני מוכרח להיות פסימי כי אנשי אקדמיה ודיפלומטים ממשיכים להתייחס לתופעה זו כתולדה של שנאה עמוקה או מזל רע וזו שטות גמורה. לדעתי בכל עיר טמונים זרעים של חלוקה שרק מחכים לטריגר המתאים.
"אנחנו יודעים להגיד הרבה על המניעים, אבל נראה שאין הרבה עניין במניעת התפרצות המחלה הזו במקומות נוספים".
- האם מסתמנות עוד חלוקות?
"בעיר כירכוכ (צפון עיראק) זה יכול לקרות בין לילה, בעקבות שינוי במדיניות החוץ של ארה"ב או של מעצמה מהאזור. גם קהיר ולאגוס שבניגריה, בסיכון כזה.
"זה עלול לקרות גם בפאריז נוכח המתח בין צרפתים למהגרים, מאבק המתנהל סביב מסורות תרבותיות, וכך המאבק התרבותי-בין פלמים לוואלונים שיכול לחלק את בריסל".
- אתה באמת צופה זאת בבלגיה או צרפת?
"ההיסטוריה מלמדת שאם אין אמון בממשלה או בצבא, אז לתדהמת הכל, שסתומי ביטחון כמו חוקה וחוקים - נפרצים".
המנוע: אינטרסים פוליטיים
קלם וצ'רלסוורת' מצאו שחמש הערים שבדקו נעו על תוואי הסלמה של מאבק בין האוכלוסיות היריבות עד שהגיעה החלוקה הפיזית. הם מצאו שהדבר אינו בהכרח תוצאה של שנאות עתיקת יומין בין קבוצות אתניות, אלא תגובה ללחצים ספציפיים שערערו את הסטטוס קוו, ולרוב נוצרו בידי כוחות חיצוניים. אפשר להיזכר בוואקום שנוצר עם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל לגבי ירושלים, או בתום המלחמה הקרה בהקשר של חוסר היציבות ביוגוסלביה לשעבר.
רמת חיים נמוכה יותר, אינה גורם מאיץ להפרדה. בצפון אירלנד, למשל, המודעות של הקתולים לאפלייתם גברה בתחילת שנות השבעים דווקא אחרי שהותרה גישתם להשכלה גבוהה.
על חומותיך, ירושלים
ירושלים הייתה "עיר ובלבה חומה" והתשובה לשאלה אם אוחדה אחרי 1967, תלויה בהשקפת העולם של המשיב. "אני יודע שרבים בישראל רוצים להגיד שהחלוקות נעלמו, וזה בוודאי נכון במובן המילולי הרי גדרות התיל נעלמו והחומות אינן", אומר ג'ון קלם, "אבל האם זה פשוט לקחת מונית ישראלית לתוך השכונות הערביות? אנחנו מצאנו עיר גדועה, לחוצה, שהיכולת לנוע בה בחופשיות מוגבלת".
ישראל (לוליק) קמחי, מתכנן וגיאוגרף במכון ירושלים לחקר ישראל, דוחה את הדברים: "כיליד ירושלים, מדובר בעיר אחת מבחינת הכבישים, התשתית והתכנון. זה שבעולם לא מכירים בעיר המאוחדת זה עניין פוליטי. אם כבר החלוקה היא רגשית ותפיסתית ונוגעת למי שאולי לא נוח להם ללכת למזרח העיר או רואים בחלק זה שטחים כבושים".
"בביירות, בבלפסט ובניקוסיה מדובר בחלוקה פיזית ממשית כולל גדרות ורובעים סגורים, ואילו ירושלים בגבולותיה היא עיר פתוחה. אפשר לעבור לעיר העתיקה בלי שום בעיה וכך גם לאזורים אחרים שמעבר ל'קו הירוק'", אומר קמחי.
"כמה מהאנשים בעולם יודעים שחצי מאוכלוסיית מזרח ירושלים הם יהודים?" הוא תוהה, ומונה את השכונות שמעבר לקו הירוק שעיבו את הנוכחות היהודית שם: גילה, רמות, תלפיות מזרח ונווה יעקב. לדבריו החציצה הפיזית האמתית בין האוכלוסיות באמצעות גדר ההפרדה היא בין ירושלים המורחבת לבין הגדה המערבית ושטחי הרשות הפלשתינאית.
קמחי מוסיף שבעיר יש חלוקה גיאוגרפית בין הקבוצות השונות שמרכיבות אותה: החרדים סביב מאה שערים, לעומת החילונים האמידים שגרים מדרום לשם ומעמד הביניים ב"גוננים", בקרית יובל ובקריית מנחם.
האוכלוסייה הערבית מתגוררת, כאמור, בנפרד. הערבים הכפריים מתגוררים בעיקר בדרום העיר, העירוניים במרכז העיר, ואילו הערבים האמידים חיים באזורים הצפוניים - בשועפט ובבית-חנינא.
ביירות - פאריז בלהבות
ביירות כונתה פאריז של המזרח התיכון, ישבו בנקים בינלאומיים והיא היתה דוגמא לחיים חילוניים וקוסמופוליטיים במזה"ת, אך האמונה בכוח המאחד של היזמות והשגשוג הכלכלי, פינתה את מקומה לכיתתיות מדממת. היריבות האתנית בלבנון הגיעה לשיאה בפרוץ מלחמת האזרחים ב-1975 בין נוצרים, דרוזים ומוסלמים.
לבד מהלבנונים בחשו בקלחת כוחות זרים, ובהם השכנה ישראל. מרכז העסקים של ביירות הפך לשדה קרב, צלפים התמקמו על המלונות הגבוהים בהם אהבו עשירי המפרץ להתארח, כבישים נחסמו, המסחר דעך ו"המוחות", נוצרים רובם ככולם, ברחו לחו"ל. למעשה שנים נשלטה עיר המסחר התוססת בידי מצביאים מקומיים ששלטו על מתחמים עדתיים חצי סגורים בבירה הלבנונית.
"הקו הירוק", שבגדול חילק את בירת לבנון בין המזרח הנוצרי והאמיד יחסית למערב המוסלמי, לא באמת הגן על תושבי העיר. הייתה זו עיר ללא חוק. "הסכם טאיף" (1989) שם קץ מלחמת האזרחים, אגב הפחתה ניכרת בכוחם הפוליטי של הנוצרים. המחסומים אולי הוסרו במרוצת השנים, אבל מרכז העיר - מוקד הקרבות - ניזוק קשות.
בתחילת שנות התשעים החלו עבודות שיקום נרחבות, והעיר החלה לצעוד קדימה. אך מאז המלחמה הפכה ביירות בה חיים זה לצד זה בני 17 או 18 כתות ואמונות - שאף אחת מהן אינה מהווה רוב ברור - למחולקת יותר מתמיד. לא רק בין הנוצרים במזרח למוסלמים במערב, אלא גם בין השיעים המרוששים והפלשתינאים בדרום לאוכלוסייה אמידה יותר צפונה משם.
ביירות / צילום: רויטרס
ניקוסיה - מעורב תורכי
האי הקטן זכה בעצמאותו בשנת 1960, אך תוך זמן קצר גלש לסכסוך אתני אלים בין הרוב היווני-קפריסאי לבין המיעוט הטורקי-קפריסאי. בעקבות הפיכה צבאית ב-1974 בעידודה של אתונה, כבשה טורקיה 38% משטח המדינה. לימים הוקמה שם "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין".
רק ממשלת אנקרה מכירה בצפון, מעניקה סובסידיות לתושביו ומחזיקה בשטחו כוח צבאי ניכר. בשאר שטח האי שולטת הרפובליקה של קפריסין, שהיא חברה מן המניין באיחוד האירופי מאז 2004. בין הצדדים הניצים מפריד אזור חיץ, המכונה "הקו הירוק", שנמצא תחת פיקוח כוח מיוחד של האו"ם.
רוחבו של השטח החוצץ נע בין קילומטרים ספורים בשטחים הפתוחים לבין מטרים ספורים בלבד במרכז העיר העתיקה של הבירה ניקוסיה. בחלקים מהקו, שאורכו כ-180 ק"מ, גרים ומעבדים את האדמה, ואילו באחרים הזמן כאילו עמד מלכת מאז הושגה הפסקת האש. מדי שנה מתמודד כוח האו"ם עם כאלף תקריות, רובן לא מאוד אלימות.
הצטרפות קפריסין (היוונית) לאיחוד האירופי הולידה אופטימיות לאיחוי הקרע, אך זו דעכה במהרה. וכיום סיכויי קפריסין וניקוסיה להתאחד אינם גבוהים. האוכלוסיות שחיו באי זו לצד זו מאות שנים התרגלו למצב בו הן מרוכזות עם "אנשים כמוהם" באחד מחלקיו. שני הצדדים שומרים על זהותם הייחודית שמתבססת על דת, שפה וקשרים אמיצים עם מדינות האם.
ניקוסיה / צילום: רויטרס
מוסטר - מוחמד וישו
מוסטר (Mostar), אחת הערים המרכזיות בבוסניה והרצגובינה, מייצגת נאמנה את הפוליטיקה המסובכת להפליא של מדינות יוגוסלביה לשעבר. בעקבות מעשי האיבה של השנים 1995-1992 היא הפכה מאחת הערים המעורבות והמגוונות ביותר מבחינה אתנית ל"ביירות של הבלקן" - מקום שמחולק בקפדנות על-פי מוצא.
את העיר חוצה הנהר נרטווה (Neretva), כאשר הגדה המערבית מאוכלסת בעיקר בקרואטים (קתולים), והמזרחית בבוסנים (מוסלמים).
מעל הנרטווה נבנה במאה ה-16 גשר שהפך לסמלה של העיר, ונהרס בידי כוחות קרואטים במלחמה. מאמצי השיקום הבינלאומיים הגיעו לשיא עם שיקומו, במסגרת הצלת אתרי מורשת. אלא שהגשר הישן-חדש אולי החזיר לעיר את סמלה ההרוס, אבל לא את סובלנות העבר. העיר לא הצליחה לעבור לפרק אופטימי יותר בתולדותיה.
למעשה הפוליטיקה של בוסניה והרצגובינה, ושל מוסטר בפרט, מתנהלת בבירור לפי קווים אתניים. וגם הכלכלה לא התאוששה מהאסון של מלחמת האזרחים. זו עיר "אחת" שהכול בה כפול: האוניברסיטאות, שירותי הדואר, מערכות הבריאות ורשתות הטלפוניה.
כמו במקומות אחרים בעולם, החציצה הפיזית אולי נעלמת אבל המחסומים התודעתיים וההתנהגותיים מתפוגגים בקצב איטי לאין שיעור.
מוסטר / צילום: רויטרס
בלפסט - מלחמות הנוצרים
הפרוטסטנטיים והקתולים ניהלו ביניהם משך שנים מאבק עקוב מדם, כאשר במלחמת המחתרות של העשורים האחרונים - שכונתה בבריטניה ובאירלנד "הצרות" (The Troubles) - הייתה בירת הצפון בלפסט זירה של קרבות רחוב, ומטחי יריות נשמעו ברחובותיה. חומות חצצו בין אזורי המגורים של מאמיני שני הזרמים של הנצרות.
הסכם "יום שישי הטוב" מ-1998 סיים רשמית את עידן "הצרות", אבל החשדנות ההדדית נותרה, ועד היום פזורים ברחבי בלפסט עשרות רבות של "קירות שלום" מעוטרים בגרפיטי צעקני שמפרידים פיזית בין אזורי המגורים על-פי השקפה דתית. באזורים אלו גם פופולרית "תיירות האיבה" שכוללת צילומים למרגלות החומה המפורסמת שחוצצת בין שאנקיל-רוד לבין פולס-רוד.
מחקר שנערך ב-2002 מצא כי כמעט 70% מהצעירים הצפון-איריים בני 25-18 הודו שמעולם לא ניהלו שיחה משמעותית עם אדם מהקהילה האחרת. "החומות הן רק ביטוי מוחשי לחומות שעדיין קיימות במוחות של האנשים," אמרה לאחרונה תושבת העיר לעיתון "גארדיאן".
בצפון אירלנד גרים כ-1.7 מיליון בני-אדם; 55% מהם פרוטסטנטיים ו-40% קתולים. אך הדמוגרפיה עלולה להצית מחדש את הסכסוך. לאחרונה פורסם כי 51% מתלמידי מערכת החינוך קתולים, ורק 37% פרוטסטנטיים. כלומר בתוך דור או שניים יהפוך הרוב הפרוטסטנטי במחוז הבריטי למיעוט, ממש כמו בשאר אירלנד, אפשרות שנושאת בחובה פוטנציאל לערעור הסטטוס קוו.
בלפסט / צילום: רויטרס