פיינל-פור? לפחות בדקה הראשונה יהיה צמוד

ערב פתיחת העונה, בניסיון לעשות סדר בכאוס שבו היו מצויות רוב הקבוצות, מצאנו שלוש שהיו נראות מוכנות קצת יותר מהיתר: מכבי ת"א, חולון וראשל"צ. ההסבר אז היה קשור לעומדים על הקווים - דייויד בלאט, פיני גרשון (עם כל הכבוד לדן שמיר) ואפי בירנבוים, כאשר השניים האחרונים הוכיחו שרצינות ומקצועיות הם לא עניין של תקציב, אלא של תפישת עולם. כנראה שלא סתם אותן שלוש העפילו כעבור שבעה חודשים לפיינל-פור בצירוף עירוני אשדוד, ששמרה את הסגל המוביל והמאמן מהעונה הקודמת.

ירושלים? גלבוע/גליל? למרות תקציבים עדיפים מיתר הפיינליסטיות שאינן מכבי ת"א, הן יראו את הפיינל-פור בטלוויזיה. ככה קיבלנו בפעם המי יודע כמה הוכחה שכסף הוא לא תחליף ולא אליבי לכלום. מי שטרח והתכונן לעונה כמו שצריך, הלך על המאמן המתאים - אם לא יאכל מצלחת האליפות לפחות יזכה להצטלם איתה ערב הפיינל-פור.

***

יתכן שמדובר בפיינל-פור האחרון במתכונת הנוכחית. מכבי ת"א ועוד כמה "יפי נפש" ספורטיביים נתלים בסדרות ההצלבה הטובות כדי להכריז שוב עד כמה הפיינל-פור אינו ספורטיבי. כל המדברים על חוסר ספורטיביות, שוכחים שיש כאן חוסר ספורטיביות גדול יותר כשקבוצה עם תקציב של 20 מיליון דולר משחקת מול קבוצות של מיליון דולר. אפילו פיני גרשון שמבין דבר או שניים בכדורסל אמר אחרי הניצחון בסדרה על ירושלים "בהכנה נכונה אפשר לנצח בסדרה קבוצה עם תקציב גדול פי 2-3". על פי עשרה הוא לא דיבר שם.

בעוד שההתנגדות של מכבי ת"א ברורה, ההתנגדויות בקבוצות האחרות קצת פחות. כמעט כל הדוברים (מחוץ לנוקיה) בעד ביטול המעמד מגיעים מהצד הספורטיבי. לעוסקים בספורט מהצד המקצועי יש איזו תפיסה סמי-רומנטית שיגיע האנדרדוג שידיח את מכבי ת"א בסדרה. אבל צריך לעמיד דברים על דיוקם: עד הפיינל-פור היתה כאן אלופה אחת שלקחה 34 מ-35 האליפות האחרונות. והעונה, למי שהפלייאוף הצמוד קצת השכיח לו את המציאות, היתה גם סדרה רביעית: שלושה משחקים שהסתיימו בהפרש ממוצע של 28 נקודות. סדרה שכולה גארבג' טיים אחד גדול.

***

חצי הגמר בין אשדוד לראשל"צ מציג סיטואציה מעניינת: מאבק בין קבוצות שאין להן אפילו זר רביעי. כשבמכבי ת"א מדברים על חמישה, ששה או שבעה זרים בטופס, בגמר הפיינל-פור תשחק קבוצה אחת שתגיע לשם עם שלושה זרים: ראשל"צ בגלל פציעות, אשדוד לאחר ששחררה את ראמל בראדלי לירושלים. שתיהן שיחקו לאורך חלקים נרחבים מהעונה עם שלושה זרים, וזה לא הפריע להן להגיע למעמד השיא. ככה זה בליגה מאותגרת תקציבית, שלושה זרים טובים זה בערך המקסימום שאפשר להשיג. לרוב זה גם מספיק.

מי שמעניינים עוד יותר אלו דווקא הזרים ה"שלישיים", אדריאן יוטר (ראשל"צ) ואלכס טיוס (אשדוד), שני סנטרים שנתנו עונה סולידית (13 נק' ו-8 ריבאונד למשחק). יוטר, סנטר שמגיע לשני מטר עם נעליים, שיחק שלוש שנים בליגה הלאומית משם שלף אותו אפי בירנבוים. אצל טיוס התכונה הבולטת היא העובדה שהוא התגייר ובעונה הבאה ישחק כישראלי. כשבמכבי ת"א מתחבטים בשאלת המחליף השלישי לסנטר, הקבוצות האחרות צריכות לדוג סנטר פותח מהליגה הלאומית או מהרבנות.

לגבי חצי הגמר בין מכבי ת"א לחולון, אל תצפו לגדולות. ארבע שנים אחרי האליפות ההיא חולון חוזרת לזירת הפשע. רק להבדיל מהעונה ההיא, העונה חולון עושה את זה עם ארבעה זרים במחיר של שניים וחצי ועם סגל ישראלי שחוץ ממורן רוט, כולו כבר התגלגל בליגה הלאומית. זו הסיבה שההישג של חולון העונה גדול עוד יותר מהאליפות ההיסטורית ההיא.

חולון פגשה את מכבי העונה חמש פעמים והפסידה בכולן. חלק מהסיבות נעוצות בעובדה שכשדייויד בלאט קורא לחילוף את דייויד בלו וגיא פניני, ממול דן שמיר מרים מהספסל את שלומי הרוש וגיל אמיתי, שניים שספק אם מישהו מכם יזהה אם יעברו מולו ברחוב.

קשה להאמין שהמשחק השישי בין הקבוצות יסתיים אחרת ובכלל שמישהו יוכל לעצור את מכבי ת"א בדרך לאליפות. העונה יש לקוות שלפחות האשליה להפתעה תימשך כמה שיותר דקות, אם אפשר אפילו לתוך הרבע הרביעי.