כך כופפו הבנקים הגדולים בארה"ב את ברק אובמה

ב-21 ביולי 2010, כשברק אובמה חתם על החוק שיחולל רפורמה בוול סטריט, והתפאר בכך שהנחית מכה ניצחת על השחיתות הפיננסית הראוותנית, שהביאה למפולת הכלכלית הגלובלית של 2008; סיפר הנשיא לקהל המעריץ שנאסף בוושינגטון ש"ההגנות הפיננסיות על הצרכן שכלולות ברפורמות האלה הן המשמעותיות ביותר בהיסטוריה".

ואכן, זו אמורה הייתה להיות מהפכה. חוק דוד-פרנק (Dodd Frank, על שם יוזמיו, כריס דוד וברני פרנק), 2,300 עמודים אורכו - קבע לכאורה כללים חדשים לפעילותה של וול סטריט. הוא בא לשים קץ להלוואות חמס בשווקי המשכנתאות, לחסל אגרות נסתרות וקנסות נסתרים בחוזי אשראי וליצור סוכנות חדשה ורבת עוצמה להגנה פיננסית על צרכנים מן השורה.

הבנקים הגדולים לא יוכלו עוד להמר על כספו של משלם המסים, ומערך חדש של חוקים ושל תקנות יגביל את יכולתם של ספקולנטים לבצע הימורים מטורפים המובילים לזינוקים פרועים במחירי המזון והאנרגיה. לא עוד AIG, לא עוד סכנה של אפוקליפסה פיננסית שתאיים על העולם במקרה שבנק כמו ליהמן ברדרס יפשוט רגל. וחשוב מכול: גם במקרה שקטסטרופה מכוערת כזו תתרחש שוב, החוק הבטיח שמשלם המסים האמריקאי "לעולם לא יתבקש שוב לפרוע את החשבון על טעויות של וול סטריט", כדברי אובמה. "לא יהיו עוד חילוצים במימון משלם המסים. נ-ק-ו-ד-ה".

שנתיים חלפו ודוד-פרנק נאנק על ערש דווי. חוק הרפורמה הכביר הפך לדג הענק ב"הזקן והים" של המינגוויי: מרגע שנתפס עטו עליו הכרישים והפשיטו אותו עד העצם עוד לפני שהגיע אל החוף. נחילי רפובליקאים גדשו את המים ויצאו למתקפת אמוק מתחת לרדאר כדי לשחוט את החוק, שזכה לשנאתם הגורפת של נציגי וול סטריט עמוקי כיסים בוושינגטון. בבית הנבחרים הם מעבירים לא פחות מתשע הצעות חוק נפרדות, שתכליתן לעקור את השיניים המעטות שנותרו לחוק; והם עושים זאת בעזרת קוויזלינגים נסתרים בקרב הדמוקרטים.

קורותיו של חוק דוד-פרנק בשנתיים האחרונות הם שיעור חשוב באי-יכולתה של הממשלה לחולל אפילו את הרפורמות הפשוטות והמתבקשות ביותר - קל וחומר כאשר הרפורמות האלה אינן עולות בקנה אחד עם אינטרסים פיננסיים רבי עוצמה. מרגע שנחתם, לוביסטים ועורכי דין נלחמו ברגולטורים על כל שורה בתהליך. חברי קונגרס ונשיאים אולי יכולים להעביר חוק מעת לעת - אבל כבר אינם יכולים להבטיח שיישאר תקף.

בזירה המודרנית של הרגולציה הפיננסית זוכה מי שמגיש את מרב העתירות, מתייצב במרב השימועים, מעביר את מרב הכסף למרב הפוליטיקאים, ומעל הכול ממשיך לעשות את כל זה יום אחרי יום, שנה פיסקלית אחרי שנה פיסקלית, עד שהגניבה שוב מותרת על-פי חוק. "זו מדיניות אדמה חרוכה", אומר מייקל גרינברגר, רגולטור לשעבר שהיה מעורב מאוד בניסוח חוק דוד-פרנק. "זאת מלחמה מתמדת. וזה אף פעם לא נגמר".

בדמוקרטיה אי אפשר לקנות קולות, לפחות לא ישירות, אבל הדמוקרטיה שלנו פועלת באמצעות ביורוקרטיה. בני אדם יכולים להצביע, לצעוד או להפגין יחד, אבל אנשים אמיתיים - אפילו אם הם אנשי מקצוע המסורים למטרה - מתעייפים מן הריצה במבוכים של עתירות ועתירות שכנגד, מקריאת אלפי עמודים על אמצעי סוואפ (SWAP, עסקה להחלפה עתידית של נכסים כספיים) ועל חברות דירוג. הם ייאבקו חמישה ימים, אולי שישה, אבל ביום השביעי הם ילכו לראות משחק כדורסל או משהו בטלוויזיה במקום לחזור אל תופת ראשי התיבות שאין להם סוף. הכסף, לעומת זאת, לא מתעייף. הכסף לא מתוסכל.

העובדה שהבנקים פחות או יותר הצליחו לחנוק את הרפורמה ודאי אינה מחדשת דבר לרוב האמריקאים. החלק המפחיד הוא האופן שבו הצליחו לעשות את זה. הבנקים יישמו אסטרטגיה בחמישה צעדים, שמהווה תוכנית אמינה לחיסול כל רגולציה שהיא, ומבטיחה כי בכל הנוגע לכלכלה, בעל המאה תמיד יהיה בעל הדעה. כך זה נראה.

1. לחנוק אותו ברחם

היתרון הראשון של הבנקים היה העובדה כי למרות הרהב של אובמה, דוד-פרנק לא היה חוק כה מרשים מלכתחילה. למעשה, התגובה הראשונית של אובמה לאירועים הכלכליים הנוראים של 2008 העידה על התרחקות משמעותית מן התקדים ההיסטורי שקבעה המפלגה שלו-עצמו בשנות ה-30 של המאה העשרים, אז פתח הנשיא רוזוולט במהלך נועז לכתיבה מחדש של החוקים הנוגעים לכלכלה האמריקאית בעקבות המפולת של 1929.

עם כניסתו לתפקיד, רוזוולט היה במקום דומה לזה שבו מצא את עצמו אובמה ב-2009. אז, כמו עכשיו, ספגה הכלכלה האמריקאית מכה ניצחת עם פקיעתה של בועה פיננסית מאסיבית, שנוצרה כאשר ספקולנטים לוו סכומי עתק והימרו בהם על ביטחונות לא רשומים בעסקות אשר רובן לא היו בטווח הראייה של שום רגולציה. התאווה להתעשרות מיידית הביאה לגאות של הונאות ושל מניפולציות בוול סטריט ויצרה הר של צמיחה מדומיינת שלא עמדה בשום זיקה לכלכלה האמיתית. תגובתו של רוזוולט לכל זה הייתה להעביר כמה חוקים חדשים ורחבי תוקף, שהתמקדו כולם בעניין יחיד: להגן על הצרכנים בכוח, כך שעסקיה של וול סטריט ייצאו אל האור. אחרי הניו-דיל, מי שמפקיד את כספו בבנק יודע שהוא בטוח, ומי שקונה מניה יודע מה הוא קונה.

אסטרטגיית הרפורמה הזו עבדה במשך למעלה מחצי מאה והציעה לאובמה מתווה ברור עבור תגובה למפולת שאיתה נדרש הוא להתמודד. אירועי 2008 התאפשרו משום שוול סטריט הפנתה את תאוות הספקולציה שלה מן המערכת הבורסאית המפוקחת שיצר רוזוולט אל שווקים אפלוליים יותר ומפוקחים פחות. אלה התגבשו סביב יוזמות פיננסיות חדשות כמו עסקות אשראי חדלות פירעון (CDS) ואגרות חוב מגובות נכסים (CDO). המערכת הישנה לא כשלה. וול סטריט פשוט עברה לשחק במגרש אחר.

כדי להציל את הכלכלה ולהגן על הצרכנים, אובמה נדרש רק להבטיח שהמשחק במגרש החדש יתנהל לפי חוקים כלשהם. בין היתר, פירושו של דבר הוא להעביר את עסקות הסוואפ ונגזרים אחרים אל בורסות פתוחות, לוודא כי בנקים אשר שולחים יד אל השווקים המסוכנים האלה מחזיקים יותר הון, ולהציג תוכנית שתוכל למנוע את אסון ה-AIG או הליהמן ברדרס הבא - כלומר תוכנית לטיפול בחברות כושלות שלא תחייב חילוץ פדרלי.

גרסתו המקורית של החוק עסקה בכל אלה. סוכנות חדשה להגנה פיננסית על הצרכן אמורה הייתה לייצג את האינטרסים של הצרכנים מול אלה של וול סטריט, כשבראשה מומחה פיננסי שייצג את הצרכנים ולא בובה בנקאית. אדם כמו אליזבת וורן, פרופסורית מהרווארד והוגת הרעיון. הרפורמה אמורה הייתה גם לנקות את שווקי המשכנאות, לשים קץ להלוואות חמס ולאלץ את כל הגורמים בשוק - החל בבעלי הבתים, עבור בבנקים וכלה במשקיעים הרוכשים אג"ח מגובי משכנתה - להביא מזומן אמיתי ולהשתמש גם בכספם שלהם בזמן קנייה או מכירה של משכנתה.

אלא שאז, מאחורי דלתותיו הסגורות של הקונגרס, לוביסטים ובעלי ברית של וול סטריט ניגשו לעבודה. רבים מן הרעיונות הרגולטיביים החדשים אמנם שרדו גם בגרסתו הסופית של החוק, אך רובם קוצצו כמעט לבלי הכר. זו הבעיה המהותית בכל הנוגע לטיפול נחוש בוול סטריט: המערכת הפוליטית-כלכלית של ארצות הברית סבוכה ובעייתית לניהול מבחינת השלטון הדמוקרטי. קשה במידה שלא תתואר להעביר רפורמה רגולטורית, אבל קל פי כמה לחסל רפורמה כזאת. חקיקה היא תהליך מסובך. אבל מה לגבי החלשה של חקיקה? מה לגבי חיסול שלה בתביעות משפטיות, בהערות ובוועדות? מתברר שזה מסובך הרבה פחות.

במהלך שנה של משאים ומתנים אכזריים בבית הנבחרים ובסנאט, החוקים הנוגעים לעסקות סוואפ התמלאו חורים ככברה: חוק מבטיח שאמור היה למנוע מבנקים מבוטחים פדרלית לסחור בנגזרים מסוכנים, החריג בסופו של דבר חלק עצום משוק הסוואפ. חוק וולקר, הנוגע לאיסור על הימורים בהון העצמי של החברה, אכן שרד, אבל רק לאחר שספג מכות נמרצות במשא ומתן של הרגע האחרון; ראשית זכתה וול סטריט בפטורים רחבי היקף לקרנות נאמנות, מבטחים ופקדונות - ואז, בסיוע שר האוצר טים גייתנר, הצליחה להשיג גם פטור מספרי מטורף ושרירותי, שהתיר לבנקים להמר בסך של עד 3% מתוך הון "רובד 1" שלהם. כשמדובר בבנקים גדולים, פירוש הדבר הוא מיליארדים.

על כך יש להוסיף את הסוכנות להגנה פיננסית על הצרכן, שהפכה מגוף חזק ובעל מימון עצמי, בניהולה של אליזבת וורן, למשרד קטן ותלותי, הנתון למרותה התקציבית של מערכת הבנק המרכזי, בניהולו של מי שלא יהיה, פרט לוורן.

אלא שהדוגמה הטובה ביותר לאופן שבו הצליח תהליך ההחלשה של החוק להכין אותו לקטילה עתידית הייתה סוגיית ה"גדול מכדי ליפול". אובמה, גייתנר וההנהגה הדמוקרטית בקונגרס מעולם אף לא שקלו ברצינות לבצע את הרפורמה הנחוצה והמתבקשת מכול: לפרק את ה"מוסדות הפיננסיים החשובים למערכת" (כך מכנה הקונגרס "בנקים גדולים עד כדי כך שנהיה חייבים לחלץ אותם אם יקרסו"). במקום למנוע מן הגופים האלה לגדול עד כדי כך שהיקום יתפוצץ אם יקרסו, הדמוקרטים הכריעו לטובת טריק סמנטי מחוכם למחצה, וטענו שאת שאלת החילוץ העתידי פוטרת חטיבה II של חוק דוד-פרנק, "הרשות לפירוק סדור" ("Orderly Liquidation Authority", ובקיצור, OLA).

חטיבה זו של החוק ביקשה לחייב חברות פיננסיות גדולות להעביר 19 מיליארד דולרים לקרן ברוח החברה הפדרלית לביטוח פקדונות (FDIC). קרן זו הייתה משמשת לכיסוי עלותם של חילוצים עתידיים, במקרה הצורך. אלא שאז תפס הרפובליקאי סקוט בראון את מקומו של טד קנדי, ומאזן הכוחות בסנאט השתנה. עם התקרב מועד אישורו של החוק, בראון התעקש להכניס בו שינוי: במקום להכריח חברות ענק לשלם 19 מיליארד דולר מראש, החברה הפדרלית לביטוח פיקדונות תשתמש קודם כול בכספי משלם המסים כדי לכסות את עלויות החילוץ - ואז תעביר כמה שנים בניסיון לקבל את הכסף הזה בחזרה מוול סטריט באמצעות תהליך גבייה כה פתלתל, שכמה מן הקוראים יוכלו לגדל זקן באורך מטר בזמן שנדרש כדי להבין אותו. כך או אחרת, הרפובליקאים הצליחו לגייס תמיכה לרעיון ה"חילוץ עכשיו, תשלום אחר כך", והוא נכנס לנוסח הסופי של החוק.

נקפוץ אל 2012. הרפובליקאי פול ריאן אסף את ראשי המפלגה ואמר ליו"ר כל ועדה בקונגרס כי הוא רוצה קיצוץ קולקטיבי של 261 מיליארד דולר. ריאן דרש כי 35 מיליארד יקוצצו מן הוועדה לשירותים פיננסיים, המפקחת על חלק ניכר מן המערך הרגולטורי שיאכוף את רפורמת דוד-פרנק. בראש הוועדה לא עומד כעת חבר הקונגרס ברני פרנק, שהעניק לחוק חצי משמו, אלא ספנסר באקוס מאלבמה, רפובליקאי שהצביע בשנה שעברה לטובת השהיית הרפורמות שהציע דוד-פרנק כדי למנוע אסונות סוואפ מן הסוג אשר הביא את מחוז ג'פרסון, שממנו הגיע, לפשיטת רגל.

ומה הציע באקוס כדי להשיג קיצוץ כה ניכר בתקציב? להיפטר מחטיבה II של דוד-פרנק בכללותה. אם בנק נוסף יקרוס, הוא טען, ייקח יותר מדי זמן להחזיר את הכסף מוול סטריט באמצעות תהליך השומה המטורף, שחברי המפלגה שלו הם אלה שהתעקשו עליו רק שנתיים קודם לכן. בסופו של דבר, נטען, משלמי המסים ישלמו את החשבון כך או אחרת, ולכן מוטב שהחברה הפדרלית לביטוח פיקדונות תשלם את כספי החילוץ מראש - ובכך "תחסוך" למשלמי המסים 22 מיליארד דולרים.

המדובר, כמובן, בשטות מוחלטת. בלי חטיבה II הרפורמה חוזרת היישר לנקודת ההתחלה: בעיצומו של משבר, נחפזים לבצע חילוץ ממשלתי מהיר בנוסח AIG, ונשארים בלי שום דרך להכריח את וול סטריט להחזיר את הכסף. ואולם, משום שהדמוקרטים ויתרו קודם לכן על הרעיון המקורי - לחייב את וול סטריט להפקיד את הכסף מבעוד מועד - הרפובליקאים היו יכולים להעיף את תוכנית החילוץ כולה מן החלון בהחלטה פשוטה.

2. לתבוע, לתבוע, לתבוע

מוות ומסים הם אולי הדברים היחידים שבטוחים יחסית במצב הכלכלי הנוכחי, אבל הדבר היחיד שהיה בטוח מלכתחילה הוא כוונתה של וול סטריט לתבוע את וושינגטון למוות עוד לפני שהדיו על חוק דוד-פרנק הספיק להתייבש. זה אמנם לקח זמן-מה, אבל וול סטריט גיבשה תוכנית מבטיחה כדי להיפטר מכל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שעלולה להוביל לנשיאה מוגברת באחריות.

"דבר ראשון הם שוכרים אין-סוף לוביסטים בשביל שיפנו אל הרגולטורים", אומר ג'ים קולורה, דובר הקואליציה לפיקוח על שוקי הסחורות. "אז הם מפוצצים אותם במכות בתהליך החקיקה, וכשכל זה נגמר, הם לוקחים אותם לבית משפט עד שלא נשאר כלום".

בלא כל קשר או זיקה לשנאתו המפורסמת של הימין ל"אקטיביזם שיפוטי", השמרנים נוהרים לבתי המשפט בהמוניהם, בחיפוש אחר שופטים שלא יהססו להפוך כלאחר יד את החלט ותיהם של נבחרי ציבור. הניצחון המשמעותי הראשון של וול סטריט נגע לשינוי קטן אך מהותי במה שנודע כחוק ה"גישה למיופי הכוח", שהקל על בעלי עניין בחברה להוציא מנהלים ממועצת המנהלים (כלומר להגדיל את כוחם של בעלי המ ניות לעמוד מול מנהלים מושחתים או מתוגמלים יתר על המידה). וול סטריט שכנעה את שתי זרועות הלוביזם החביבות עליה, השולחן העגול לעסקים ולשכת המסחר, לתבוע את הוועדה לניירות ערך בעניין טכני, בטענה שהסוכנות לא ביצעה ניתוח מספק של עלות-תועלת עבור החוק החדש.

לאמיתו של דבר, הוועדה סיפקה ניתוח עלות-תועלת בהיקף של 60 עמודים, ולדברי היו"ר שלה, מרי שפירו, השקיעה כ-21 אלף שעות בעבודה על החוק ובבדיקה של השפעותיו. אבל בית המשפט לא התרשם. באקט של חוצפה יוצאת מגדר הרגיל - בהתחשב בכך שמאחורי התיק ניצב לובי שהוא דוגמה ומופת לכל לובי אינטרסים מיוחדים מאז היות האדם - השופט דגלס גינסבורג ביטל את החוק וכינה אותו "מטומטם במידה שקשה להסביר". השופט אף הוקי ע את החוק בטענה שהוא משרת אינטרסים מיוחדים, ובייחוד "ארגוני עובדים וקרנות פנסיה ממשלתיות".

הצלחתה של התביעה הייתה אבן דרך באסטרטגיה שאימצה וול סטריט כדי להיפטר מדוד-פרנק. במקום לקרוא תיגר על המעמד החוקתי של החוק בתביעה רחבת היקף אחת, תעשיית הפיננסים תמוטט את החוק מסמר אחרי מסמר. "דוד-פרנק הוא לא דבר אחד, אלא דברים רבים", אישרה בשנה שעברה מרגרט טיאר, שותפה בפירמה היוקרתית דייוויס פולק. "אי אפשר לערער חוקתית או חוקית על המכלול - רק על חלקים".

מנהיגים בוול סטריט פנו חיש מהר אל המטרות שטרדו את מנוחתם באופן מיוחד. הפעם, שתי קבוצות תעשייה ידידותיות לבנקים תבעו את הוועדה לסחר בסחורות עתידיות, ה-CFTC, ודרשו ממנה להפסיק לאכוף "מגבלות פוזיציה" בשוק הנגזרים. בניגוד לחוק הגישה למיופי הכוח, שהיה ענייני-פרוצדורלי במהותו, מגבלות פוזיציה נוגעות ללב-לבה של בעיה בינלאומית מפלצתית - סילוף מחירי מזון ודלק בידי ספקולנטים פיננסיים. בועת הנפט של 2008, אשר במסגרתה נסק מחירה של חבית למחיר השערורייתי של 146 דולרים לפני שצנח ל-35 דולרים שערורייתיים לא פחות, הייתה אחת התולדות של ספקולציה פרועה כזו; כך גם הנסיקה במחירי המזון הגלובליים, שהובילה בשנה שעברה למהפכות במזרח התיכון.

מגבלות הפוזיציה שקבעה הרפורמה אמורות היו למנוע מכל ספקולנט יחיד לשלוט בלמעלה מ-25% משוק הסחורות בכל רגע נתון. לא מוגזם לומר שהדבר נוגע אף לעצם קיומו של הקפיטליזם. אחרי הכול, החוק יסייע להבטיח שהמחירים ישמרו על זיקה להיצע ולביקוש האמיתיים של יצרנים אמיתיים וצרכנים אמיתיים, ולא להימורים הפנטסטיים של ספקולנטים ששולטים בשוק. אבל התעשייה תבעה את ה-CFTC באותו עניין ממש ששימש את לשכת המסחר בעניין חוק הגישה - היעדרו כביכול של ניתוח עלות-תועלת מספק.

הפעם הפגינו התובעים תעוזה מופלגת אף יותר, וטענו כי ההכרעה של ה-CFTC בעניין הצבה של מגבלות פוזיציה אינה תקפה משום שאחד מנציביה של הסוכנות, מייקל דאן, לא באמת האמין בחוק. דאן עזב את ה-CFTC לטובת משרה נוחה בפירמה ידידותית לוול סטריט, ובדרכו החוצה התבכיין על כך שהצביע לטובת מגבלות הפוזיציה רק משום שדוד-פרנק חייב אותו לעשות כך. בנוסף, הוא כינה את החוק "תרופה למחלה שלא קיימת".

המבחן החדשני שהציע התובע, אם כן, קבע כי חוקים כמו מגבלות פוזיציה - אשר אושרו בידי הקונגרס לאחר דיונים שארכו חודשים - יכולים להתבטל משום שנציב פדרלי שחתם על הפרטים לא היה מחויב לעניין מבחינה רגשית. וול סטריט מנסה להניע את בית המשפט להקפיא את יישומן של מגבלות הפוזיציה, ויש להניח שהתיק ייגרר במשך חודשים. פרקליטים תומכי רפורמה אינם רואים מקום רב לתקווה. "גם אם השופט לא יורה על הקפאה", אומר ג'ים קולורה, "ברור שהקבוצות של וול סטריט ינסו לערער".

3. כשאין לנצח, יש לעכב

משחק העיכובים של וול סטריט הגיע עד לאובמה. במהלך שנה של אי-פעילות בכל הנוגע למגבלות פוזיציה, ה"מחלה שלא קיימת" - ספקולציה על אנרגיה - שבה והתבטאה במחירי הדלק. בחורף 2011 נסק מחיר חבית נפט אל מעבר ל-100 דולרים, אף שלפי עקרונות ההיצע והביקוש אמור היה המחיר לרדת. אובמה ניאץ את הספקולנטים על האמרת המחירים והודיע שהוא מקים את "קבוצת העבודה לעניין ההונאה במחירי הנפט והגז" כדי "לעקור מן השורש מקרים של הונאות או של מניפולציות בשווקי הנפט". בקול גדול הוא אף הוסיף כי "אנחנו מתכוונים לוודא שאיש לא ינצל את הצרכן האמריקאי למען רווח קצר מועד".

זו הייתה החלטה משונה. אילו אובמה רצה באמת לעצור את הספקולציה בשווקי הנפט, לא היה שום צורך בהקמת כוח משימה חדש בתכלית, שיצטרך להתחיל מן היסוד את ההתמודדות עם בעיה מסובכת במידה מזעזעת, שהקונגרס וה-CFTC חקרו זה שנים. "דרך קלה יותר לטפל בספקולציות נפט מופרזות", אומר עוזר בכיר בסנאט, "היא שהנשיא פשוט ירים את הטלפון, יתקשר לגארי גנסלר (יו"ר הוועדה לסחר בסחורות עתידיות, ה-CFTC) ויגיד, 'חוק דוד-פרנק דרש ממך להציב מגבלות פוזיציה ברורות עד 17 בינואר 2011. תזיז את התחת'".

אחרי הכול, על-פי האמור בחוק, שאובמה חתם עליו, על ה-CFTC להתחיל באכיפת מגבלות פוזיציה ב-17 בינואר 2011 לכל המאוחר. אלא שה-17 בינואר חלף מזמן, ומגבלות פוזיציה אין. גנסלר, בכיר לשעבר בגולדמן זאקס, הודיע שהוא מקווה להתחיל ביישום החוק בספטמבר 2011. והנה גם ספטמבר חלף כלעומת שבא, 2012 עמדה בפתח, ולפתע מצאה את עצמה ה-CFTC, ממש כמו הרשות לניירות ערך, בבית המשפט, בעיצומה של התמודדות עם תביעה שתסתום את הגולל על החוק.

למעשה, חלקים ניכרים מחוק דוד-פרנק נתונים כעת לעיכובים "לא צפויים" כאלה. חוק וולקר, המגביל במידה משמעותית את יכולתם של בנקים להמר בכסף אשר בוטח בכספי משלם המסים, נתון עכשיו לעיכוב כפול ומרשים. האיטיות שבה שכשכו הרגולטורים במבול של 17 אלף מכתבי הערות לחוק (רובם מבעלי אינטרס בוול סטריט) מצביעה על כך שכנראה לא יסיימו לכתוב את התקנה עד הדדליין שקבע דוד-פרנק, 21 ביולי 2012 - שנתיים לאחר שהחוק עבר. ואולם, במקום לבעוט לרגולטורים בישבן, שישה סנטורים ובראשם מייק קראפו, רפובליקאי מאיידהו, העלו הצעת חוק שתכליתה לתת לרגולטורים עוד זמן, לא לסיים לכתוב את החוק. ב-19 באפריל הודיע הבנק המרכזי שלא יישם את חוק וולקר עד 2014 - שנתיים נוספות שבמהלכן יהיה לוול סטריט די והותר זמן למצוא דרך לחסל אותו אחת ולתמיד.

4. לאיים על הרגולטורים

היבט שמרבים להתעלם ממנו בנוגע לחוק דוד-פרנק הוא שהקונגרס שולט במימון של הרגולטורים המופקדים על יישומו. בשנה שעברה, לאחר שהרפובליקאים ניסו לקצץ את תקציב ה-CFTC ביותר משליש, התפשר הקונגרס על הקפאת תקציבה של הסוכנות, וזאת אף שבגלל החוק החדש נדרשה ה-CFTC, שפיקחה קודם לכן על שוק שהיקפו 40 מיליארד דולרים, לפקח על 340 מיליארד. באותה שנה ניסו הרפובליקאים לקצץ יותר מ-25 מיליון דולרים מתקציב הרשות לניירות ערך.

התוצאה הייתה הדינמיקה הבאה: כשוול סטריט אינה רווה נחת מן הרגולטורים בתהליך החקיקה, היא שולחת לוביסטים לקונגרס; דבר שמחייב את הרגולטורים לכניעה אסטרטגית כדי להימנע מקיצוצים בתקציב. הקיצוצים אולי לא יעברו בסוף, אבל כאשר מדובר בביטול של רפורמות כמו דוד-פרנק, ניצחון הוא לא הכול. המתקפות הבלתי פוסקות על החוק החדש משרתות תכלית רחבה יותר: להלך אימים על רגולטורים. המסר ברור: אם לא תנסחו את התקנות באופן החלוש ביותר האפשרי, יש לנו הכוח להפיל אתכם בקונגרס.

מרקוס סטנלי, מנהל מדיניות ב"אמריקאים למען רפורמה כלכלית", מספר כי רגולטור שהוא שוחח עמו הודה בפניו כי הוא דואג כבר מראש מפני מה שוול סטריט עושה מעל ראשו. "אם נוציא חוק קשה מדי", אמר הרגולטור לסטנלי, "וול סטריט תלך לקונגרס ותחורר אותו כמו פומפייה".

דוגמה מצוינת לאסטרטגיית ההתאבדות הכניעתית המונעת של הרגולטורים נוגעת לאמצעים שהעמיד דוד-פרנק לטיפול בנגזרים מורכבים, כמו עסקות סוואפ, אשר חוללו אסונות כמו ההתרסקות של AIG. לפי החוק, הרשות לניירות ערך וה-CFTC נדרשות להחליט אלו סוחרי סוואפ יהיו כפופים לחוקים חדשים, שיחייבו אותם להחזיק יותר הון ויותר ערבונות. במקור שקלו הסוכנויות רגולציה של כל סוחר המנהל יותר מ-100 מיליון דולרים בסוואפים. אבל אז בא רנדי הולטגרן, חבר קונגרס רפובליקאי מאילינוי, והעלה את הצעת החוק 3727, שביקשה להעלות את הסף ל-3 מיליארד דולרים בסוואפים.

הרשות לניירות ערך וה-CFTC, בתגובה מוגזמת ללחץ מוול סטריט, התנדבו שתיהן להעלות את הסף ל-8 מיליארד דולרים. מהלך שפירושו הוא שלפחות שני שלישים מכלל סוחרי הסוואפ באמריקה לא יהיו כפופים לדוד-פרנק. בהינתן הסף החדש, טוענים נציגי צרכנים, ניתן לבצע 1,600 עסקות סוואפ של 5 מיליון דולרים בשנה, ולעשות זאת בלי שום צורך להירשם כסוחר סוואפ.

המחשבה מביאה לסף ייאוש את האנשים שיצאו מגדרם כדי להילחם למען רפורמה פיננסית של ממש. "אם לא הייתי חייב להקדיש לזה את כל החיים שלי", מציין סטנלי בעצב, "זה היה מצחיק".

5. להכניס מיליארד פרצות

תשע הצעות החוק מבית המפלגה הרפובליקאית שבחן הקונגרס נוקטות מגוון גישות כדי לרוקן את הרפורמה מתוכנה. שתיים מהן, מספר 1840 ומספר 2308, הן בסיכומו של דבר טקטיקות השהיה, הדורשות מן הרגולטורים לבצע עוד ניתוחי עלות-תועלת מקיפים, שפירושם עיכובים משמעותיים. הצעה אחרת, 3283, מציגה תוכן משמעותי יותר.

בחסותו של ג'ים היימס, דמוקרט מקונטיקט וחביב נפשה של תעשייה קרנות הגידור, היא מציעה לפטור את שלוחותיהם הזרות של סוחרי סוואפ אמריקאים מכל פיקוח שמציע דוד-פרנק. אם ייושם, החוק יאפשר את מקרה AIG הבא, שהרי את AIG הפילו הימורי נגזרים בהיקף של חצי טריליון דולרים מצד שותף זר כזה בדיוק - חברת המוצרים הפיננסיים הלונדונית שלה, AIGFP.

אם החוק יעבור, אומר חבר הקונגרס בראד מילר, דמוקרט מצפון קרוליינה, התוצאה תהיה "חור ענק" שייפער בדוד-פרנק. "יהיה קל מאוד להעביר את העסקות האלה לכל מדינה שתאפשר אותן".

הצעת חוק מטרידה אף יותר, שצלחה באחרונה את שלב הוועדה במהירות מסחררת היא 3336, אשר מעניקה פטור גורף מתקנות הסוואפ לכל חברה המציעה ללקוחותיה "הרחבות קו האשראי". יש הגורסים כי ברגע שעורכי הדין של אנשי וול סטריט יניחו את ידם על ההגדרה החדשה הזו, הם יוכלו להשתמש בה כדי להשיג פטור לכל בנק שעוסק בהלוואות מכל סוג, כמעט - ובכלל זה בנקים המעורבים בהצעות אג"ח עירוניות, שהן מן העסקים המושחתים ביותר בכלכלה האמריקאית.

"אם כל הצעות החוק האלה יעברו", אומר סטנלי, "אני לא מבין למה לא פשוט להזמין את הלוביסטים של התעשייה שיכתבו את החוקים מחדש וזהו".

כל ענייני הנגזרים האלה משעממים וטכניים במידה מזעזעת, וקשה מאוד לרוב האנשים להבין איך יכול משהו כמו הפטור שמציע ג'ים היימס לשלוחות זרות להשפיע על חיי היומיום שלהם עצמם. אבל פירושו של שוק נעדר רגולציה יכול להיות, לדוגמה, חצי דולר נוספים על כל גלון של דלק. לחלופין, פירוש הדבר יכול להיות תשלום מסים שנתי שיגדל במאות או אלפי דולרים משום שהעיר, המחוז או המדינה שלכם (יוון למשל) שילמו לבנק השקעות הרבה יותר מדי בבואם ללוות כסף. שוק נגזרים חסר רגולציה מאפשר לוול סטריט להשית מסים סמויים על כל דבר בעולם.

מהם מסים סמויים? הדרך הטובה ביותר להסביר היא באמצעות השוואה בין שוק בלתי מוסדר לשוק מוסדר. זה ההבדל בין לקנות סבון ולקנות סמים. אם תיכנסו למכולת, תמצאו שם סבון ועליו תג מחיר. אבל אתם יכולים גם לגשת לסופרמרקט או לאינטרנט ולראות כמה עולה הסבון במקום אחר. כשאתם קונים קוקאין, לעומת זאת, אתם צריכים לשאול את הדילר מה המחיר, והאפשרות להשוות מחירים באינטרנט אינה בדיוק זמינה. אם אתם קשוחים, מנוסים ובקיאים בשוק הקוקאין, אולי תשיגו עסקה מוצלחת. אבל אם אתם סטודנטים מבוהלים באוטו של ההורים, הוא יעלה לכם פי חמישה.

כך עובד גם שוק הסוואפים. הוא פועל בחשיכה מוחלטת. אם אתם עיר קטנה ושכוחת אל בטקסס או באלבמה, וזקוקים למימון סוואפ, תצטרכו לשאול את גולדמן-סאקס או את מורגן-סטנלי כמה זה עולה לכם. אין בורסה שתוכלו להשוות בה מחירים. כאשר בנקאי השקעות ניגש אל הלקוח - עיר, חברת תעופה, רשת חנויות - הוא נחוש להוציא ממנו כל מה שיהיה מוכן לשלם, כאשר העלות העודפת מתגלגלת אל הציבור בדמות טובין במחיר מופקע, עליית מסים, חשבונות חשמל מאמירים, אגרות ביוב מנופחות או כרטיסי טיסה יקרים יותר. בכל פעם שאתם כותבים צ'ק, וול סטריט מקבלת חתיכה.