בחודשים האחרונים כולנו עדים למשבר הכלכלי שמטלטל את היבשת האירופית. במשך שנים ארוכות התעלמו חלק ממדינות אירופה מהמצב הכלכלי האמיתי, ולמעשה חיו מעל רמת החיים שהן יכולות היו להרשות לעצמן. בהגיעם אל פי פחת, אירופה צריכה לעשות דבר אחד בלבד - להציל את עצמה מעצמה.
בימים האחרונים מתקיימים דיונים קדחתניים מאחורי הקלעים בין מדינות גוש האירו, בהובלת גרמניה וצרפת וכן בריטניה וארה"ב, לגבי תוכניות חירום להיערכות לאפשרות שיוון תודיע על פרישתה מהגוש. מדובר בתרחיש הטוב ביותר בנסיבות הקיימות, לאור האפשרויות העומדות בפני אירופה. תרחיש זה, כמו גם ההיתכנות לפרישתה בהמשך של פורטוגל מגוש האירו, הינו חיובי ויביא לשיווי משקל חדש ביבשת.
מהן האפשרויות העומדות בפני האירופים כדי לצאת מהבוץ?
ההצעה של מרקל
להשקפתה של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, על אירופה לחיות לפי מה שהיא יכולה להרשות לעצמה. כלומר, על המדינה להפעיל אמצעי מדיניות של צנע, תוך חיתוך תקציבי גס בהוצאות הממשלות והפחתת רמת השירותים שהממשלה נותנת לתושביה.
מהלך זה, פירושו ירידה ברמת החיים והחרפת המצב הכלכלי באירופה בשנים הקרובות. מטרת מדיניות זו היא להגיע תוך שנים מספר ליעד גירעון של 3% מתקציב מדינות אירופה. אגב, מדובר בהחלטה שעליה כבר חתומות 17 המדיניות החברות בגוש האירו במסגרת אמנת מסטריכט (1992), שהובילה להקמתו של הגוש. הפחתת הגירעון תאפשר גיוס הון על-ידי הממשלות במחיר סביר, ולאחר מכן אף תעודד השקעות מחוץ לאירופה - מה שיביא ליצירת מקומות עבודה ולעלייה מחודשת ברמת החיים.
גישה זו חיובית בבסיסה, אך קשה להוציאה אל הפועל, שכן מנהיגי אירופה מתקשים "למכור" אותה לאזרחיהם, שמורגלים בחיי שפע ובשעות עבודה פחותות. הצעות אלה הביאו, כפי שכבר ראינו, למרד עממי ברחבי אירופה, ובכלל זה להפגנות, לחוסר יציבות ולתמיכה במנהיגים פופוליסטים או סוציאליסטים כמו פרנסואה הולנד בצרפת, שניצח את סרקוזי בבחירות האחרונות, או עלייה של התנועה הנאצית ביוון.
הדרך של הולנד
הבחירות האחרונות בצרפת, שבהן ניצח המועמד הסוציאליסטי, הוכרעו ללא ספק בגלל הכלכלה. הולנד פיזר לתושביו הבטחות למדיניות כלכלית פופוליסטית שנעים לשמוע ולתמוך בה: הרחבה תקציבית וגיוס עובדים לשירות הציבורי, באמצעות העלאת שיעורי המס על העשירים.
בטווח הקצר ללא ספק מדובר בדובדבן שהולנד נותן לבוחריו. הפחתת שעות העבודה, החזרת גיל הפרישה לרמתו הקודמת, וגיוס עשרות אלפי עובדים - יחזירו את צרפת למדיניות הרווחה הרחבה שהונהגה באירופה בראשונה על-ידי הבריטים לאחר מלחמת העולם השנייה, במטרה לקלוט בהצלחה את החיילים הרבים ששבו הלומי קרב מזירות הדמים.
הבעיה: מדיניות כזו משמעותה העמקת הגירעון התקציבי, ירידה בדירוג האשראי של המדינות, עלות גיוס הון גבוהה, ובסופו של דבר גם פיטורי עובדים בסקטור העסקי. כדי לממן מדיניות כזו, המדינות יהיו חייבות להעלות את המס על העשירים, הן מהכנסות משכר והן מרווחי הון. לכאורה אין פשוט מכך, אבל בפועל עלינו לזכור שאירופה של היום אינה אירופה של שנות ה-70-80. העלאת נטל המס על העשירים תביא לכך שחברות ופרטיים יהגרו אל מחוץ למדינה בשביל למצוא מקלטי מס. למעשה, לא מעט אנשי עסקים כבר הצהירו שיוותרו על אזרחותם ויהגרו לסינגפור או לבלגיה לדוגמה. במצב כזה, שיעורי המס יעלו אך היקף גביית המסים לא יעלה, ולכן לא יהיה מי שיממן את ההרחבה התקציבית.
מה צריך לעשות
אירופה צריכה הייתה כבר מזמן להפוך לתחרותית יותר. כיום חברות בגוש האירו 17 מדינות, ולא כולן יכולות לעמוד בסד של מדיניות ומשמעת תקציבית המחויבות מעצם חברותן בגוש. על מנת לשמור על אינפלציה נמוכה, גירעון נמוך ושער חליפין גבוה, ייאלצו חלק מהמדינות לעזוב את הגוש (כפי שנטען כבר לפני שנים, בין היתר על-ידי). אם יוון, לדוגמה, הייתה ניתקת מגוש האירו כבר לפני שנתיים, עם פרוץ המשבר, מצבה כיום היה טוב בהרבה.
גם מדינות כמו ספרד ופורטוגל עלולות למצוא את עצמן במצבה של יוון, אם לא יעברו למדיניות של משמעת תקציבית נוקשה. מכיוון שהסבירות לכך לא גבוהה, בשל לחץ ההמונים, ייטב להן אם יעזבו את הגוש. חולשתן של מדינות אלו מקרינה עם הזמן גם על כלכלות חזקות יותר כמו איטליה, ואם זו תיפגע - הגוש יתפרק בתוך זמן קצר ממילא.
נדרשת התערבות במטבע לצורך הגברת התחרותיות. על מנת לשמור על יציבות המטבע, מרבית מדינות העולם מבצעות כיום מניפולציות בשער החליפין (למשל, באמצעות הדפסת כסף או הורדת הריבית לכיוון האפס, כמו בארה"ב). ה"מדינה" היחידה שטרם עשתה מניפולציה כזו היא אירופה, שכן אין לה שלטון מרכזי אמיתי. כרגע שער החליפין שלה לא-מאוזן, ולכן היא מוצפת ביבוא ממדינות מתעוררות כמו סין והודו. מדינות אלו, שבעבר היו מייצאות בעיקר לארה"ב, משלחות את סחורותיהן לנמלי אירופה, שם התמורה במונחי דולר עדיין גבוהה.
מה עוד צריכה אירופה לעשות? להפחית את הריבית מ-1% כיום לרמה של כ-0%, ועל-ידי כך להחליש באופן משמעותי את האירו ולהחזיר חלק מכושר התחרות של אירופה בשוקי העולם. אין ספק שירידה חדה בשער המטבע עלולה אמנם להביא לאינפלציה, אך אין כל רע באינפלציה לתקופה מסוימת - אם בטווח הארוך היא תשפר את יציבות הכלכלה ותביא בהמשך לעלייה ברמת החיים של תושבי היבשת. האינפלציה תשחק גם חלק מהעושר האירופי, מה שייאלץ את האירופים לעבוד קשה, להתייעל ולחסוך.
*** הכותב הוא הכלכלן הראשי של קבוצת אלפא אחזקות פיננסיות של אלפא בית השקעות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.