דורין פרנקפורט: "אני ההזויה היחידה שעדיין מייצרת הכול בארץ"

לצלילי "האמנם" של לאה גולדברג נפתחה בשבוע האופנה האחרון בתל-אביב תצוגת קיץ 2012 של דורין פרנקפורט. תחת הכותרת "צבר", הציגה המעצבת קולקציה מעודנת ומדויקת, כשעל המסלול צעדו הדוגמניות במראה תמים, נקי וילדותי, בשמלות כותנה ובמכנסי פשתן רחבים, בקריצה לגזרות שנשאלו מעשורים קודמים.

בניגוד לשאר מעצבי האופנה המקומיים, הבוחרים להתמקד בטרנדים התקופתיים והרומנטיים של העונה, המאפיין העיקרי והבלתי מעורער של הפריטים שפרנקפורט מעצבת הוא שהם תמיד מדברים בשפה המקומית.

מקור ההשראה שלה הוא הקסם והייחודיות של ישראל, ועבודה עברית היא האג'נדה המרכזית שמובילה לאורך השנים ולאורך התהליך. בעולם האופנה הישראלי, שבו כל מי שיודע לתפור מחשיב עצמו למעצב אופנה וחנויות נפתחות ונסגרות בקצב שקשה לעמוד בו - פרנקפורט היא יחידה במינה.

המעצבת, שמככבת בענף מאז 1982, עובדת במפעל שלה בדרום תל-אביב ויוצרת בגדים שמאחוריהם אידיאולוגיה מגובשת.

בזמן שבתחום הטקסטיל החברות הגדולות זנחו את המולדת לטובת ייצור במדינות המזרח - שהוכיח עצמו כמשתלם יותר - פרנקפורט מקפידה לייצר בארץ ואף משווקת את מוצריה תחת הטייטל הזה.

"כשבית האופנה נולד, ב-1983, הרעיון היה להקים בארץ מפעל קטן שייצר בגדים מעוצבים ואיכותיים בסדרות קטנות ובמחירים מדודים", היא נזכרת. "זו היתה האג'נדה שלנו עוד לפני שקנינו אפילו מכונת תפירה אחת. הרעיון היה לא רק להתפרנס מהקהילה אלא גם לפרנס את הקהילה, שיעבדו אצלנו בני כל הדתות והלאומים. בגדול, זה הצליח".

מדי בוקר, המפעל של פרנקפורט בדרום תל-אביב מתעורר עם צוות של כ-150 תופרות, גזרנים, גהצנים ומעצבים, שמגיעים לחלל ענק, פתוח ומואר.

בשנות ה-80 פרנקפורט לא היתה חריגה בנוף, אלא שבתוך כמה שנים החלו להיסגר בארץ עשרות מפעלי טקסטיל. ישראל הפכה לסטארט-אפ ניישן, ותעשיית האופנה והטקסטיל נותרה מאחור.

"אני יצרנית. יש לי מפעל, ואני ההזויה היחידה כרגע שממשיכה לייצר הכול בארץ", אומרת פרנקפורט. "בתחילת שנות ה-80 התקבלה החלטה לייבש את הענף כי אמרו שהוא לא תחרותי, והוחלט שנהפוך למעצמת היי-טק. את המחאה על כך שהמדינה לא מקיימת את קהילת היוצרים של עצמה התחלתי עוד כשאריק שרון היה שר התעשייה והמסחר. אבל אחרי שעברתי את כל הקשת הפוליטית והבנתי שאני מדברת אל טחנות רוח - עזבתי את זה.

"אני משלמת על-פי חוק לאיגוד התעשיינים 8,000 שקל בשנה, ואני מתה לדעת על דבר אחד שעשו בשבילי ב-30 השנה האחרונות. אנחנו מפרנסים למעלה מ-150 אנשים, ואין אפילו הקלה בתשלום של הארנונה. אני מעדיפה לתרום את הכסף הזה למרכז סיוע. לפחות אז ארגיש שעשיתי איתו משהו".

אף שכבר צברה רזומה מפואר של 3 עשורים בעיצוב אופנה, פרנקפורט לא נחה לרגע. מדי עונה היא ממשיכה להוכיח את כוחה היצירתי ולמרות - או בגלל - הוותק והניסיון שלה, היא עדיין מצליחה לרענן, לחדש ולקלוע לטעמם של האוהדים הקבועים.

אף הצלחה אינה מובנת מאליה עבורה, גם לא זו שנחלה הקולקציה האחרונה שהציגה בשבוע האופנה בתל-אביב, שקיבלה סיקור מרשים בעיתונות הבינלאומית.

"הלכתי בחשש גדול לשבוע האופנה בתל-אביב", היא מודה, "ידעתי שיהיו שם בגדים נוצצים, ואני מגיעה עם שמלות כותנה בוורוד. פחדתי פחד מוות, אבל ידעתי שאני חייבת להישאר נאמנה לעצמי. אני לא עושה פעלולים ולא עושה בגדים לשואו. אני משתייכת לדור שחווה שבועות אופנה גם זוהרים וגם כשעומעם זוהרם. אבל בעיקרון, כל מיזם שיכול לקדם תעשייה מקומית - אנחנו צריכים להימצא בו ולעשות אותו".

על המסלול של שבוע האופנה בתל-אביב ניכרו היטב גם הפערים בין מעצבים ותיקים כמו פרנקפורט, ששון קדם, גדעון אוברזון ומירה צבילינגר לבין המעצבים הצעירים. ובכל זאת, לגבי הפוטנציאל שטמון בדור הבא של המעצבים, אין לה ספק: "בפירוש יש כאן אנשים שמה שהם עושים ראוי שיגיע לחו"ל", אומרת פרנקפורט.

- איפה טמון הפער בין הדורות?

"לי היה חלום לעשות מותג עם כתב יד מאוד ברור, וזה קרה. היום, כשאני חושבת על זה, זו היתה דרך משונה להתחיל. נכון שזה עבד, אבל הקריירה התחילה הפוך. כי כשאתה בא עם כתב-יד ואג'נדה, אתה מחויב לה. כל-כך חלמנו, שאפילו לא חשבנו אם יש לקוחות לדבר הזה. לא הבנו שהחשיבה שלנו לא פרקטית".

- מה לא מלמדים את המעצבים הצעירים היום?

"כשאתה מסיים בית-ספר לעיצוב אתה צריך להיות מוכן ללמוד את התעשייה. סיום בית-ספר הוא רק ההתחלה, התשתית. אתה צריך להיות מוכן לעשות את הדרך הזו וללמוד איך מתנהלת התעשייה, איך שוכרים מקום, איך מעצבים חלון ראווה. בתור מעצבת צעירה עבדתי בהמון מפעלים שחלקם היו איומים וחלקם נהדרים, אבל רק ככה למדתי. זה מקצוע שצריך להתמקצע בו".

- כלומר, להיות מוכנים לעשות הכול.

"גם אני עדיין מוכנה לעשות הכול - מהפיתוח של הבד, צבעים, חוטים, סריגים ועד העיצוב, מדידות, הורדות למחשב, סטיילינג, מודעות, תצוגות. אני חושבת קטן, אחרת אני לא כלכלית. ובעיניי זה גם הכי כיף".

- מהי הטעות הכי נפוצה של המעצבים הצעירים היום?

"אחד הדברים שהכי צרמו לי בראיונות עם מעצבים צעירים לתוכנית 'פרויקט מסלול' היה המוטו 'אני אעשה עיצוב שישנה את העולם'. אבל להיות מעצב צעיר זה לא רק להגיד את משנתך, זה גם להקשיב למשנתו של העולם המשתנה. עלייך להכיר את כל המעצבים בני דורך ומה הם עושים אחרת, ולא פחות חשוב - להכיר גם את העבר שלך. כי אתה לא יכול לייצר שפה ייחודית מבלי להכיר את השורשים".

- על רקע התחרות המתגברת בשוק המקומי, איפה היית ממקמת את המעצבים הצעירים?

"יש המון יבוא, אבל הציבור מראה נאמנות גדולה לעיצוב מקומי. הכניסה של המותגים הבינלאומיים ממש לא מפריעה לי. אני לא שם".

- העובדה שהשוק הישראלי קטן היא יתרון או חיסרון?

"דווקא זה הכוח של המעצבים הצעירים. כי אם אתה טוב, אתה מתפרסם מאוד מהר".

ללמוד מספרד

- יש מקום לצמוח כשישראל לא מכירה בתעשייה הזו, בוודאי שלא בדור הצעיר?

"יש לנו מעצבים מדהימים, ועושים הכול כדי להקשות עליהם. באנגליה ובספרד משרדי התעשייה והמסחר בחרו לקדם בשני העשורים האחרונים את תעשיות הייצור המקומי שלהן שצמחו יפה, ובעשור האחרון הצטרפו אליהן גם בלגיה וסקנדינביה. גם אצלנו זה אפשרי. אני לא מאמינה בלתת כסף, אני מאמינה בהקלות.

"ב-1985 ממשלת ספרד החליטה לפתח את התעשייה בספרד בצורה לחלוטין פרגמטית. היום אי-אפשר להגיד 'אופנה' בלי לחשוב 'ספרד'. שנה אחר-כך - 6 מעצבים שמו את בלגיה על המפה (שישיית אנטוורפן, י.ב.י). אם בלגיה ומדינות סקנדינביה החלו למצב עצמן בתחום האופנה, גם אנחנו יכולים. יש דובר יותר טוב למדינה מאשר העיצוב שלה?"

- מה היית מציעה?

"מדינה צריכה שתהיה לה תעשייה ותרבות, ואי-אפשר בלי עזרה. כל ההסתכלות של המדינה על התעשייה היא קצרת-טווח. בעולם מזמן הכירו בכוח של תעשייה יצרנית קטנה, ואנחנו עוד חושבים במושגים של מלט ופלדה. מעצבים צעירים צריכים קודם כל חללים נגישים ונוחים בשכירויות - בירושלים למשל, במרכז העיר הקצתה העירייה מתחם ל-20 מעצבים מתחומים שונים בסבסוד של 50%. מצד שני, זה לא רק מה תקבל מהמדינה זה גם מה תתן מעצמך.

"בסחרחורת המותגים שקיימים בעולם, שהם טובים ומצוינים, הדרך היחידה לשרוד, לחיות ולהיות מאושר במה שאתה עושה היא אם מצורפת לזה תכלית, אג'נדה. יש לי דרישות לנבחרי העם, אבל יש לי גם דרישות מעצמי - בנושאים של ייצור, רכישה, של התעניינות בכחול-לבן.

"הנעליים של מעצבים כמו שני בר, עודד ארמה או 'אחת אחת' עולים כמו הנעליים שאנחנו קונים בחו"ל, ולכן יש כאן עניין של בחירה. מי שרוצה צדק חברתי - שיקום בבוקר ויעשה אותו, גם בהעדפה לקנות תוצרת ישראלית. מהפכות לא נוצרות מסיסמאות, אלא גם מצורך ומעשייה".

כתב-היד העיצובי של פרנקפורט, המתאפיין בין היתר בגזרות המשחקות על המראה האנדרוגני והקולקציות שלה המורכבות מבדים איכותיים עם שלל דגמים הייחודיים לה, רכשו לעצמם עם השנים קהל לקוחות קבוע גם ברחבי העולם והיא משווקת אותם בהצלחה באנגליה, סקוטלנד, אירלנד, גרמניה, ספרד, נורבגיה ויוון.

"כשראינו שאנחנו לא יכולות לפרנס את הדבר שהקמנו, יצאנו החוצה ופתחנו ברוב חוצפתנו חנות בקובנט גרדן בלונדון שעיצב רון ארד. מהלך, שלמרות שנעשה ללא סקרי שוק, בנה אותנו כמותג. אף פעם לא חלמתי להיות אייקון בינלאומי. עניין אותי להיות מעצבת ישראלית ושהשפה שלי תדבר לאנשים. זה שקונים בגדים שלי בעולם זה נס".

"לא רוצה לגדול"

אף שבעבר היקף המכירות שלה בחו"ל היווה 50%-60% מכלל מכירותיה, משיקולים טכניים, פרנקפורט החליטה בשנים האחרונות להוריד פרופיל וכיום המכירות שלה בחו"ל מהוות 10% מכלל מכירותיה. "אני מוכרת בגרמניה ובאנגליה, ורק בגדים מקולקציה קיימת. היה לי אתר מכירות והורדתי אותו, כי לא עמדתי במשלוחים המדויקים באופן שבו אנחנו בנויים. כרגע אנחנו עובדים על מיזם עם גרמניה של שיווק באינטרנט. אני מוכנה לעשות הרבה דברים אבל לא ריצות ונסיעות".

- מה הדבר הבא שעל הפרק?

"אני לא מעוניינת לגדול ולפתוח חנויות נוספות. אני מסופקת, לכן כל דבר שאני עושה שקשור להתרחבות הוא על חשבון הצטמצמות במקום אחר. אני לא חושבת על הרחבת המותג אלא על הרחבת המוצר, כמו תיקים ותכשיטים, ויש לי המון חלומות כמו מוצרי נייר, מצעים, חולצות ומכנסי גברים - לא במובן של ליין שלם - והבייבי החדש הוא בגדי ים ובגדי גוף. אין לי פנטזיות על תערוכה במוזיאון".

 הקמפיינים החברתיים של דורין פרנקפורט