השר רכב על אופניים

לפני כשנה הזדמן לי לראיין את סטפן רסמוסן, מתכנן התחבורה הראשי בעיריית קופנהאגן. רסמוסן, אדיב וחייכן (דרך הטלפון) כמו שרק משרת ציבור דני יכול להיות, שמח לספר כיצד הפכה בירת דנמרק למעצמת אופניים.

שאלתי איך הוא מגיע בבוקר למשרד. "זה פשוט", הוא אמר, "אני גר בפרבר במרחק 25 ק"מ ממרכז העיר. אני מחזיק אופניים בבית, שאיתם אני מגיע לתחנת הרכבת ועוד אופניים שמחכים לי בקופנהגן, שבאמצעותם אני רוכב למשרד".

כמה מנהלים בכירים בישראל היו מוכנים לעשות מסלול דומה על בסיס יומי? הפיגור העצום שלנו בתחום התחבורה לעומת המדינות המתקדמות באירופה, מתבטא בשירות הגרוע שהמדינה מספקת, אבל גם בעובדה שאנחנו, הישראלים, לקוחות מפונקים במיוחד. רוצים תחבורה "כמו באירופה", אבל באותה נשימה מעדיפים להיצמד לרכב הפרטי ולהגיע איתו עד דלת המשרד.

המקומות הבולטים ביותר שאליהם מתנקזת הקטסטרופה של התחבורה בישראל הם הכניסות לערים הגדולות. חלום הצמוד-קרקע-בכפר שיגר אל הפרברים מאות אלפי ישראלים, שרבים מהם נוסעים מדי בוקר לעיר והופכים את הכבישים לפקק אחד גדול. הנתונים אומרים הכול: בשלוש המטרופולינים הגדולות בישראל רק 23% מהעובדים מגיעים מדי בוקר לעבודה באמצעות תחבורה ציבורית; ברוב הערים הגדולות באירופה נתח המשתמשים הקבועים בתחבורה הציבורית יותר מכפול - 50% ומעלה.

פרויקט ההסעות הגדול

לכן, צריך להחזיק אצבעות לפרויקט ההסעות הגדול שאמור לצאת לדרך בתחילת יולי. בפרויקט זה התרחש הבלתי-אפשרי - נרקם שיתוף-פעולה בין שורה של גופים, ביניהם משרדי האוצר והתחבורה, רכבת ישראל, עיריית תל אביב, חברת דן וחלק מהבנקים הגדולים.

בשלב הראשון, כאלף מעובדי בנק הפועלים ובנק דיסקונט, שמגיעים מדי יום מחוץ לתל אביב לאזור הסיטי בשדרות רוטשילד, יגיעו לעיר ברכבת ובתחנה יעלו על מיניבוס שמדי רבע שעה יסיע אותם למשרד. בסוף יום העבודה ימתין להם סידור הסעה דומה בכיוון ההפוך. קופנהגן זה כאן, כמעט.

במיזם הזה יש רק מרוויחים - פחות פקקים, פחות זיהום אוויר, פחות תאונות דרכים, פחות עומס על מקומות חניה, וכמובן פחות עצבים - ובכל זאת הוא נתקל בכל מכשול אפשרי. כבר שנתיים מתרוצצת סגנית ראש עיריית תל אביב, מיטל להבי, מנסה לקשור את הקצוות בין כל הגורמים, ומגלה שהביורוקרטיה, צרות העין וצרות האופקים מסוגלות לחסל כאן גם את היוזמות המוצלחות ביותר. אפילו בימים אלה, אחרי שהכול כבר סוכם, עדיין מאיימים אינטרסנטים לטרפד את השקת הפרויקט. יש בישראל גופים ציבוריים שלא יחמיצו הזדמנות לפגוע באינטרס הציבורי.

אבל צריך לקוות שהמכשילים ייכשלו, כי בישראל - כבר עתה אחת המדינות הצפופות בעולם המפותח - ניהול יעיל של מערכות הסעת המונים יהיה תנאי הכרחי לקיומו של משק מודרני בשנים הבאות. מיזם ההסעות בתל אביב חשוב לעצמו, אבל גם כסמן כלל-ארצי.

המסר: המדינה יודעת לארגן לנו הגעה נוחה לעבודה, ואנחנו מוכנים בתגובה להיפרד מההגה. כבר היום יש כמה חברות שמסיעות את העובדים שלהן במרוכז, אבל כאן יש מטרייה עירונית וממשלתית וקנה מידה אחר. גם הבנקים בפנים, למעט בנק לאומי, שלמרבה הצער בינתיים יושב על הגדר.

חלק מהביקורת שמופנית נגד הפרויקט נובעת מכך שהאוצר החליט לממן אותו, ובכך למעשה לסבסד את עובדי הבנקים - לא בדיוק המגזר החלש במשק (באוצר מוסרים ש"מימון השאטלים מהתחנות השונות נכלל במסגרת הסובסידיה שהמדינה מעניקה לרכבת").

באוצר החליטו שקידום פרויקטים של תחבורה ירוקה תואם את האינטרס הציבורי, ולכן מוצדק להשקיע בהם.

זה כיוון מבורך, אבל צריך לזכור שאם האוצר מעוניין לגמול אותנו מההתמכרות הלאומית לרכב הפרטי, הדרך היעילה ביותר לעשות את זה היא באמצעות שינוי מבנה השכר: כל עוד מרכיב אחזקת הרכב הוא חלק מהותי בשכר של עובדים רבים בישראל, וכל עוד אחזקת רכב בליסינג מהווה למעשה הטבת שכר משמעותית, יהיה קשה לשכנע מאסות של עובדים להמיר את המכונית הפרטית בתחבורה הציבורית. הגיע הזמן שעובדים בישראל יתוגמלו בנדיבות עבור אי-החזקת רכב וירוויחו דווקא מכך שלא ישתמשו בו. או אז יגיע השינוי המיוחל.