אני מתעלם מהיופי, ועובר למירי רגב

אני כותב את הטור הזה בקפה אינטרנט קטן בכפר דהראמקוט, צפון הודו. אני צריך רק להרים את מבטי מהמסך ומעבר לחלון שמעליו עומדים ההרים, גאים ונישאים. אלפי שנים הם עומדים פה, מלאי הוד, ואלפי שנים יש להם עוד לעמוד, אבל אני מכריח את עצמי להתעלם מכל היופי הזה, עובר על אתרי החדשות מישראל ומקלל את חברת הכנסת מירי רגב.

יש פה שמונה מחשבים, בחדרון האינטרנט הקטן הזה, וארבעה מהם מאוישים על-ידי טיילות ישראליות צעירות שמדברות בסקייפ עם ההורים או עם החבר. כולן בוכות. לפני שלוש דקות קמה בחורה ממחשב מספר 4 בדמעות. "הכול בסדר", היא חזרה ואמרה לאימא שלה, "כיף לי, באמת שכיף לי, אבל מותר לי גם לבכות".

מאחר שאני ג'נטלמן איני מסב את מבטי, אבל זאת שמאחור משמאל במחשב מספר 3 ממש מתגעגעת הבית, לא טוב לה. זו שממש מאחוריי, מחשב מספר 2, רבה עם החברה שלה והיא רוצה להקדים את החזרה, ולא, היא לא מוכנה לטייל לבד.

והבחורה שיושבת במחשב מספר 5 מחתה את אפה אחרי מונולוג ארוך ובתשובה לאביה, שניסה לדבר על לבה מהצד השני של הקו, פלטה את המשפט הבא: "יש לי את כל החיים לטייל", ככה היא אמרה, "אבל עכשיו אני רוצה לחזור לקיבוץ".

אני במחשב מספר 7.

רעם אמיתי

לפעמים אני נעצב אל לבי בשל העובדה שהכישרון האמיתי שלי נשאר חבוי מעיני העולם ואין מי שיתפעל ממני, לבד כמובן מהמעגל הקרוב אליי ביותר. אני מדבר, כמובן, על יכולות הבהייה שלי, במיוחד כשמדובר בהרים. שימו אותי מול ההימלאיה, ואני לא צריך שום דבר יותר.

ההרים מספקים לי את כל הנדרש, ואני מצדי מכבד אותם בדבר היחידי שאדם יכול להעניק להר: שתיקה. שתיקה שהיא בדיוק ההפך הגמור מנוגה, שתיקה שכולה התרוממות רוח.

אתמול מאוחר בלילה ענו לי ההרים והשמיים. ישבתי על הגג ובהיתי בצלו השחור של ההר כשסופת ברקים רקדה בשמיים. והברקים פה, כמו שיודע כל מי שהיה, הם לא הברקים שלנו. הם חזקים יותר, מאירים יותר, גבוהים יותר. ואני כבר לא מדבר על הרעמים. כל רעם מלמיליאן. ארוכים, כבדים ומתגלגלים הם שואגים עליך מהשמיים. בכל פעם שנשמע רעם, אתה לא יכול שלא לסובב את ראשך אל ההר, לראות שלא מדובר במפולת סלעים.

הייתם צריכים לראות את הילדים שלי שומעים בפעם הראשונה את הרעם ההימלאיי. מה זה הרעש הזה?, הם שאלו ביראה, נצמדים אליי בבלי דעת. זה הרעם האמיתי, אמרתי להם, ככה זה אמור להישמע, ילדים, לא שום דבר שקשור להתחככות הנוזלית והמנומסת של שני ענני נוצה תל אביביים ממושקפים שאתם מכירים.

תקשיבו, ילדים, ותקלטו את העוצמה. הם שתקו, והרעם המשיך להתגלגל. לפעמים אני חושב שאם הרעמים אצלנו היו נשמעים ככה, אולי האנשים היו מרשים לעצמם פחות, אולי מורא שמיים - ואני מדבר על החומר האמיתי, כן, לא על זה שמוכרים בבתי הכנסת - היה נופל עליהם. כי השמיים פה, חברים, הם שמיים.

מי צריך אלוהים אחד?

זו הפעם הראשונה של הילדים בהודו. לפני שיצאתי לכיוון האינטרנט הם שאלו אם נוכל להישאר פה תמיד, ככה שנראה לי שהם די נהנים. זאת אף שהם מקפידים להדגיש שהם חשים מרומים. הבטחנו להם שבהודו הפרות הם כמו החתולים בתל אביב, ולא כך הדבר. אבל בסדר, מסתדרים.

כל בוקר הלל יוצא עם שני הבנים של המשפחה שמחזיקה את הגסט-האוס שלנו, טאניש וטאנג'י, לקחת את העיזים למרעה. שעות הם משחקים שם בלי להבין מילה אחד של השני. נגה מצאה לה חברות ישראליות בגילה, והודו היא הרי גן עדן לבנות: שרשראות, צמידים, טיקות, שמלות מצועצעות ובדים צבעוניים.

הם שרויים בהיי תמידי, אפילו שהם שרוטים, חבולים, עקוצים ומוכים. כל הזמן מישהו נופל, לא עוברת שעה בלי שהלל פוסע אל תוך שיח סרפדים, ובכל זאת. היי. ורוב הזמן אנחנו הולכים עם הראש ברצפה, אוספים חיפושיות, מזהים פרפרים, בערבים יש פה מין זחל שמאיר בחושך ואם מרימים אותו על מקל זה קצת כמו פנס, וכל דרך של דקה לוקחת שעה ודרך של שעה לוקחת יום ודרך של יום - ובכן, לדרך של יום אנחנו לא יוצאים.

כל יום אנחנו מתכננים שמחר נצא, אבל הימים עוברים, אתם יודעים, והרבה יותר כיף לשבת ב"בודהא דילייט" ולשחק קלפים עוד הם בחוץ, מלטפים עיזים ורודפים אחרי תרנגולות, מאשר לטפס על ההר, כי הר, כמו שאמרתי, עדיף בהרבה להסתכל עליו מלמטה.

אני מבין את אלה שמטפסים והכול, אבל אם אני צריך לבחור בין פסגת ההר למרגלותיו - בשבועיים האלה אני בוחר לשבת למרגלותיו בכל יום, כל היום.

לכל אחד מהילדים יש פה את האלים שלו, כמה נוח זה, לא? היא עם לאקשמי ופרוואטי וסיטא - למרות שדת לא מעניינת אותה כהוא זה, היא מוצאת שמדובר במשחק נחמד - והוא עם גאנשה והאנומן וכמובן שיווה (הילד הולך עם שרשרת שיווה וקלשון שיווה קטן).

הילד, כמו שאמרתי פעם, דתי בכל רמ"ח איבריו, אין מקדש בודהיסטי שהוא לא נכנס אליו, אין אל הינדי שהוא לא סוגד לו, אבל בשבת הוא גם לא שכח לבקש שנדליק נרות. אני מעריך אותו על זה. כל המונותיאיזם הזה, כל-כך משעמם ועייף ומרוט וזקן וחסר מעוף, בחיי.

מי צריך אלוהים אחד? מה ההיגיון בזה? איפה השמחה? לא עדיף פנתיאון גדול ועליז על פני איזה נרגן נקמן אחד שיושב בשמיים ומחשב חשבונות? אני מוצא הרבה יותר היגיון ושמחת חיים בפגאניזם הזה מאשר במה שיש לנו. אל אחד אחראי על האהבה, ההוא אחראי על המסחר, זה על הריקוד וההיא על הכנסת האורחים. יש להם אפילו אל אחד שעוזר לכתיבה, גאנשה. נראה לי הרבה יותר הגיוני מבחינת חלוקת העבודה.

הכול בשקל

וכמובן, הכסף. חופשה בהודו היא חופשה שלמה בעיקר בגלל העובדה שאתה לא צריך לחשוב על כסף. הוא בכלל לא שיקול, הכסף פשוט יוצא מהמשוואה (בעיקר כשבאים לטווח קצר), ובלי כסף במשוואה, החיים כל-כך הרבה יותר קלים ופשוטים. כשארוחה לארבעה עולה משהו כמו שלושים שקלים, שזה בערך כמו מחיר של חדר ללילה, יש דאגה אחת ענקית פחות.

אבל זה לא כמו לנסוע לאיזו עיר מזרח אירופית ולהרגיש עשיר כקורח כי הכול כסף ורק לך יש הרבה ואתה יכול לפוצץ כמו משוגע. פה, על מה תפוצץ? על מה תבזבז? עוד שטות לילד? עוד טבעת לילדה? בכל מקרה הכול בשקל. הכסף מאבד מהמשמעות שלו, ומשאיר סוג של חור גדול בראש: על מה תחשוב, למה תדאג.

כנראה זו הסיבה שאנשים הופכים רוחניים, אחרי הכול, הראש כל הזמן צריך משהו להתעסק בו.

מה עוד יש בחיים חוץ מזה

אני חושב הרבה על מה שאמרה הבחורה במחשב מספר 5 לפני כמה שעות (במהלכן חוויתי שלוש הפסקות חשמל ושש התרסקויות של המחשב, ככה שהיה לי זמן): "יש לי את כל החיים לטייל", היא אמרה. זה נכון. מה עוד יש בחיים שהוא טוב כמו לטייל?

הרהור

אם הרעמים אצלנו היו נשמעים כמו שהם נשמעים בהודו, אולי האנשים פה היו מרשים לעצמם פחות