מסע ציד נגד עיתונאים

משפטו של העיתונאי אורי בלאו צפוי להיות משפטה של העיתונות כולה. קשה להאמין שהדבר מתרחש במציאות של ישראל בימינו, ואולם בלאו עומד לדין על כך שביצע את תפקידו העיתונאי.

העיתונות בישראל אינה נהנית מיחסי ציבור טובים. היא מהווה כליא ברקים לחלק ניכר מזעמו של הציבור על הרשויות, ונתפסת לעתים קרובות כסוכנת של אינטרסים זרים. עיתון "הארץ", על דימויו השמאלני, סופג חלק ניכר מהאש.

אך אין להתבלבל: העמדתו לדין של עיתונאי על ביצוע עבודתו מרחיקה את ישראל מהיותה דמוקרטיה ליברלית ופלורליסטית ומקרבת אותה לדגם אפל יותר, של משטר טוטליטרי.

ידיהן של רשויות אכיפת החוק בפרשת אורי בלאו אינן נקיות. לטענתן, בלאו הפר הסכמים שנחתמו עמו, כשלא החזיר את מלוא המסמכים המסווגים שהחזיק בידיו. ואולם גם המדינה עצמה, שהתחייבה כי לא יינקטו נגדו הליכים - התחייבות לא קלה, שניתנה במטרה להחזיר הביתה את המסמכים הרגישים - לא עמדה בהסכם. עובדה זו לבדה אמורה להצדיק את ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק.

נקמה דורסנית

אלא שזה אינו העיקר. בישראל מתקיים כיום מסע ציד של עיתונאים וסייעניהם, המדליפים. קו ישר מחבר בין כוונותיו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, להדיח בעלי תפקידים שתידרכו עיתונאים, לבין יוזמת החקיקה של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להעמדתם לדין של עיתונאים שיפרסמו מסמכי חקירה מודלפים, ועד להחלטה להעמיד לדין את בלאו, שהקריירה העיתונאית שלו שירתה אינטרס ציבורי ראשון במעלה, של מעקב עיתונאי אחר טוהר ההתנהלות של מערכת הביטחון.

במשרד המשפטים מתהדרים בעובדה שבלאו אינו מואשם בריגול, ולא מיוחסת לו כוונה לפגוע בביטחון המדינה. זה לעג לרש. מסמכי ענת קם הובילו את בלאו לחשוף את העובדה שצה"ל אינו מקיים את הכללים שקבע בג"ץ ביחס למדיניות החיסולים הממוקדים. כל פעולותיהם של צה"ל והשב"כ מאז נראות כמסע נקם דורסני.

שיתוף-הפעולה של היועץ וינשטיין עם רשויות הביטחון משדר מסר מאיים לכל עיתונאי באשר הוא, ולעיתונות החוקרת על אחת כמה וכמה, והוא בעל אפקט מצנן כללי על חופש העיתונות. שכן, אין כל אמת-מידה משפטית שמאפשרת הבחנה בין מי שמחזיק 1,800 מסמכים ביטחוניים לבין מי שמחזיק שלושה.

קריצתה של הפרקליטות, הכוללת רמיזה בסגנון "תסמכו עלינו", מעוררת חלחלה, לא פחות.