יש לסודני תועלת כלכלית

הרשו לי לסטות מההסתות נגד מבקשי המקלט ולהציע בציניות כלכלית התבוננות אחרת על הגירתם לכאן. אני מבקשת לפרוש את התועלות שיכולות לצמוח למשק המדינה, זאת אומרת לכולנו, מהגעתם לישראל, ומשילובם בשוק העבודה.

מהגרים בכלל ומבקשי מקלט בפרט, מגיעים על-פי רוב חסרי כל למדינת היעד, בדרך כלל עם הבגדים שלגופם ובמקרה הטוב כשבאמתחתם כמה מסמכים. לכן הם פוטנציאל צרכני גדול: הם ירכשו מזון, ביגוד, טלפון סלולרי, חשמל, ישלמו שכר דירה, ייסעו בתחבורה הציבורית, וכדי להשיג את הקיום הבסיסי שלהם יש מאין, יניעו את הכלכלה המשוועת לצריכה, גם אם אינה צריכת של טייקונים.

מבקשי מקלט, שנסו על נפשם ממולדתם, הם חדורי מוטיבציה להצליח ולכן יצאו לעבוד בכל עבודה, בלי חשבונות של אגו וסטטוס. הם יסכימו לעסוק במלאכות מלוכלכות, שנחשבות בזויות בחברה שלנו: ניקוי רחובות, צחצוח חדרי שירותים, הדחפת כלים, עבודה בשמש, בידיים חשופות, בתנאים לא נוחים.

הכמיהה שלהם לשרוד עלולה להביא לניצולם, עניין שעליו חייבים לפקח פיקוח חמור, אבל כמיהה זו יכולה לשרת את צרכי המשק. למשל, על ידי הפנייתם לעבודות בחקלאות, תשתיות, בניין, ומתוך מטרה להחליף את מכסות העובדים הזרים החוקיים שנכנסים לישראל.

ארה"ב הבינה את חשיבות הזרמת "הדם החדש" לכלכלת באמצעות מהגרים. לכן קבועה בה, בחוק, מדיניות הגירה המנוהלת במכסות ("קווטה") שנתיות של מהגרים, שהחוקה מחייבת אותה לקלוט.

זה נכון שבה בעת פועלת ארה"ב גם ביד קשה נגד מהגרים לא חוקיים שנתפסים, נכלאים ומגורשים למדינות המוצא שלהם. פה ושם זה קרה גם לישראלים - כאלה שיצאו לאמריקה כדי לעשות כסף ועבדו ב"מובינג" בחוף המזרחי, ב"עגלות" בצפון, וב"ספרינקלרים" וניקוי שטיחים, במערב.

יכולת הקליטה

הטענה כאילו מדינת ישראל לא מסוגלת לעמוד בשיטפון מבקשי מקלט המבקשים להילקט בה, שכרגע מספרם מגיע לפי הערכות ל-50 אלף, היא מופרכת.

אפשר ללכת אחורה ולהיזכר ב-600 אלף היהודים שהיו כאן ב-1948, במדינה קטנה בהרבה, שכוחה הצבאי והכלכלי היה חלש בהרבה, וקלטה כמעט את אותה כמות מהגרים עד שהכפילה את אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות.

אבל למה ללכת כל כך רחוק. הבה ניזכר בתחילת שנות ה-90' שאז קלטה החברה הישראלית קרוב למיליון מהגרים ממדינות חבר העמים, ועוד נתנה לכל אחד ואחד מהם "סל קליטה" מכובד. משמעותו של סל הקליטה היתה מימון של הסבה מקצועית, לימודי שפה, דאגה לדיור ולעתים כסף ממש - תשלומים וקצבאות שניתנו לעולים שלא יכלו לפרנס את עצמם, מפאת גילם, מצב בריאותם ולפעמים גם משום שפשוט עוד לא הסתדרו.

פליטי אפריקה לא מבקשים סל קליטה כזה.

תנו להם לעבוד

העמים באו לכאן חסרי כל, עבדו בעבודות דחק במחירים נמוכים, אבל בניהם ובנותיהם כבר לומדים באוניברסיטה, עובדים במקצועות שנחשבים בסטטוס גבוה ותורמים למשק ולחברה.

גם העלייה מחבר העמים לוותה בקשיי קליטה, גזענות ודחייה. העולים מחבר העמים סבלו מהכפשות והשמצות, המזכירות את אלה המוטחות במבקשי המקלט האפריקאים.

גם את הקהל הזה, צחור העור וזהוב התלתליים, האשימו בזריעת הרס חברתי. כל הרוסיות היו "זונות" והרוסים "שיכורים ומאפיונרים", זוכרים? אבל זרם העלייה האדיר הזה הזניק את הצריכה, את הבנייה, את רכש הריהוט וכלי הבית, את התרבות בכלל, את המסחר, את התעשייה ואת המחקר והפיתוח הישראליים.

בעבר אף נשמעו תלונות מצד שרי קליטה על מספרם הקטן של העולים, האם זה רק מטעמי השאיפה להבטיח ולחזק את האופי היהודי של המדינה? אני רוצה להאמין שממשלות ישראל לדורותיהן הבינו שעלייה פירושה גם כלכלה חזקה יותר ומשק מפותח יותר ושהשאיפה להביא לכאן עוד יהודים לא נבעה רק מ"האיום הדמוגרפי".

יבואו המסנגרים ויטענו, שמדינת ישראל צריכה לקלוט יהודים מתוקף חוק השבות, אבל בינינו, רבים מהעולים ההם, איך נאמר בעדינות, לא ממש גדלו על ברכי היידיש קייט. ומי שהדבר ממש נגע לו, שלח אותם, לפעמים למורת רוחם, להתחתן בקפריסין.

אני מציעה, רגע לפני שיוצאים נגד הגירת מבקשי מקלט או מבקשי עבודה לישראל ודורשים לגרשם אותם, לעצור לרגע ולבחון עלות מול תועלת ולהודות שכלכלת ישראל יכולה לצאת נשכרת גם מגל ההגירה הנוכחי.

רק תנו להם, סוף סוף, לעבוד - וכולנו נצא נשכרים.