כך סיבך "הארץ" את אורי בלאו

צריך לברך את היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין על החלטתו להגיש כתב אישום נגד העיתונאי אורי בלאו. צריך לבקר אותו בחריפות על ההחלטה להגיש כתב אישום רק נגד בלאו. להגשת כתב אישום נגד עיתונאי נדרש אומץ. לאי-הגשת כתב אישום נגד העיתון שעמד מאחורי העיתונאי - לכך נדרשת פחדנות.

אין קשור לחופש העיתונות

אנשים שאינם אוהבים את החלטת היועץ המשפטי נגד בלאו מנסים להסיט את עיני הציבור מהאמת העובדתית. מילא שעיתון "הארץ" עושה זאת, הוא אינטרסנט. אבל למרבה הצער גם עיתונאים אחרים נופלים בפח הזה, ודאי גם רבים מהציבור.

יש לומר בצורה ברורה ומפורשת: דווקא אי-הגשת כתב אישום הייתה מהווה פגיעה קשה בדמוקרטיה, כי המשמעות היא העמדת עיתונאים מעל החוק - דבר שהעיתונאים עצמם יוצאים נגדו בחירוף-נפש, כאשר מדובר באחרים כמובן.

ההתנהלות היא העיקר

וינשטיין, בהודעה לעיתונות, הדגיש כי "מקרה זה הוא קיצוני מבחינת מאפייניה החמורים של התנהלותו של בלאו, ולפיכך ההחלטה להעמידו לדין היא מחויבת המציאות". מהי אותה התנהלות? החזקת אלפי מסמכים ללא אבטחה נאותה; התחייבות להחזירם והימנעות מלעשות זאת; חוסר היענות לדרישת המשטרה לחזור מלונדון לצורך חקירה, כלומר חשוד נמלט, לכאורה.

לו בלאו קיבל את המסמכים ורק פרסם אותם, הייתי אומר שאסור להעמידו לדין, כי חובתו העיתונאית היא להביא לציבור את מיטב ומרב המידע שהוא יכול להשיג. לו היה מואשם רק על כך, הייתי מצטרף לאלה הטוענים לפגיעה בחופש העיתונות. אבל כל השאר, מה שווינשטיין מגדיר "התנהלות", לא יכול להיכלל בקטגוריה זו. איך אפשר לכלול בריחה מהחוק לחוץ לארץ בקטגוריה של חופש העיתונות? עיתונאי המבקש לחסות בצל קורתו של חופש העיתונות צריך להישאר במדינתו ולהילחם על החופש הזה.

וינשטיין בחר להתעלם

בנקודה זו יש להפנות את אור הזרקורים למקום שוינשטיין בחר להתעלם ממנו. מי שיעץ לבלאו להישאר בלונדון, מי שעודד אותו, מי שהעניק לו את הייעוץ המשפטי, מי שניהל בשמו משא-ומתן עם הפרקליטות, והעיקר - מי שמימן את שהותו של החשוד הנמלט בלונדון - היה עיתונו של בלאו, "הארץ", ובעליו עמוס שוקן. לולא תמיכת "הארץ", לולא עידודו, ספק אם בלאו היה נשאר בלונדון.

בקרבתו של בלאו מעידים שהוא דווקא רצה לחזור. אחד מחבריו אמר, "שמע, הוא שכיר שלא יכול להרשות לעצמו להישאר בלי עבודה". כלומר, לפי אותו חבר, בלאו הרגיש - בצדק או שלא - שכדי לשמור על מקום עבודתו הוא חייב למלא את הוראות העיתון, בעליו ועורכיו.

"הארץ": סיוע ועידוד

התנהלותו של "הארץ" מעלה שתי סוגיות: מתן סיוע לחשוד נמלט ועידוד לביצוע עבירה לכאורה. היועץ המשפטי נמנע אפילו מהחלטה לפתוח בחקירה נגד "הארץ" ומקבלי ההחלטות בעיתון. בשעתו הגשתי ליועץ כמה שאילתות בעניין זה. לבסוף נרמז לי שהוחלט להסתפק רק בבלאו, כי אישום נגד "הארץ" ייחשב הכרזת מלחמה נגד העיתונות. או.קיי, אבל מה עכשיו? הרי אם בלאו אשם לכאורה, אז מי שסייע, עודד אותו ותמך בו - הוא לא שותף לכאורה?

סינדרום הש"ג

מה זה אומר? סינדרום הש"ג. לא רק מצד היועץ המשפטי, אלא גם מצד עיתונאים ששיווקו עצומה נגד היועץ המשפטי. על מה? על כך שלא הגיש כתב אישום גם, ואולי בעיקר, נגד "הארץ"? הו לא, זו אינה דרכם של עיתונאינו השנונים והאמיצים.

הם מעדיפים לצאת נגד מי שלא יכול להזיק להם - פוליטיקאים, גנרלים וכיו"ב, ולא נגד מי שצריך. בטח לא נגד עיתונים, ודאי לא נגד בעלי עיתונים שמחר אולי יחפשו אצלם עבודה.

ענת קם, את טועה

ענת קם אמרה היום ש"אורי בלאו הוא העבריין העיקרי בפרשה". הרשי לי, ענת, לתקן אותך. בלאו הוא גם קורבן. אם תבדקי היטב את השתלשלות הפרשה, יש להניח שתגיעי לכך שהאחראי העיקרי אינו בלאו, אלא עיתונו. את טוענת שבלאו היה צריך להיות המבוגר האחראי. בעיתונו, לידיעתך, יש מבוגרים ממנו, בגיל ובניסיון. חפשי אותם. או שגם את, או עורך דינך, חוששים מהעיתון?

matigolan@globes.co.il