בשמונה בערב כיכר הבימה הייתה ריקה ושקטה. חוץ מניידת שידור של אחד הערוצים שניצבה בקצה שדרות רוטשילד, קשה היה לאתר סימנים מקדימים להפגנה המתוכננת. קיץ 2011 נראה כמו זיכרון הולך ודוהה, פרץ של אנרגיה חברתית שלא תשוב עוד.
מעט אחרי תשע עלו מתוך הדממה קולות מוכרים: מילות ההמנון "העם דורש צדק חברתי", במקצב הידוע, מילאו את הרחובות שמובילים מכיכר הבימה לרחבת מוזיאון תל-אביב. לא מאות-אלפים, רק אלפים, אבל חלקם הצטיידו בכלי מטבח עשויים מהחומרים הנכונים והפיקו שאון של ממש.
יש קבוצות כדורגל או כדורסל עם קהל עצום שממלא את היציעים בשקט, ויש כאלה עם חוג אוהדים מצומצם אבל מסור שיודע להרעיש עולמות. מחאת 2012 מצטיירת בינתיים כמו קבוצה מהסוג השני.
בעצם, הגיע הזמן להפסיק להשוות. מחאת 2011 הייתה דבר אותנטי ונפלא שקרה לחברה הישראלית, אירוע מכונן בהתפתחות התודעה הכלכלית-חברתית בישראל. אבל בתצורתה המקורית, תוחלת החיים שלה כנראה לא יכולה הייתה להתארך מעבר לקיץ אחד, ואולי היא גם לא צריכה: היא הייתה מפוזרת, חסרת מיקוד, כמעט ילדותית.
מתוך ערי האוהלים בקעה קריאת כאב קולקטיבית, אבל לא בקעו פתרונות, וגם לא כתובת ברורה שאליה מופנות הטענות. הניסיון להיות "לא פוליטית" הפך את המחאה לעממית - אבל גם לנכה מבחינה רעיונית, לנטולת אותה קוהרנטיות והיגיון פנימי שחיוניים כדי שלהבה שניצתת תהפוך לתנועה בשלה שמתקיימת לאורך זמן.
אופוזיציה לוחמת
מחאת 2011 אולי מתה, אבל זה לא שהיא לא הטביעה חותם: צמד המילים "צדק חברתי" שזור לכל אורכו ורוחבו של השיח הישראלי - התקשורתי, הציבורי והשלטוני שהתנהל כאן בשנה האחרונה.
גם אם המהלכים שנעשו תחת הלחץ - חינוך חינם לגיל הרך, המלצות ועדת הריכוזיות ועוד - הם רק פירורים, עדיין על כל פירור כזה חתומים יושבי האוהלים של הקיץ שעבר.
כמי שנפגש לעתים קרובות עם קהל לשיחות על נושאי סביבה, אני יכול להעיד שאם עד לפני שנה לרובם המכריע של הישראלים לא היה מושג מה פשר חלוקה צודקת של משאבי טבע וסביבה (תמלוגי ים המלח, פוספטים, מים מינרליים), היום כל אמירה בהקשר זה נופלת על אוזניים כרויות.
השינוי בשיח הוא לא הדבר היחיד שמחאת 2011 הורישה לנו. במותה (ואולי, כמקובל בישראל, השבועות הבאים יוכיחו שקברתי אותה מוקדם מדי), היא גם ציוותה למחאת 2012 את החיים. וזו מחאה שונה לגמרי. בוגרת יותר, ממוקדת, פוליטית בלי להתבייש, וכמובן - מצומצמת יותר.
עזבו לרגע את המספרים (על-פי גרסאות מסוימות, צעדו במוצאי-שבת ב-3 הערים הגדולות כ-5,000 איש, ולפי גרסאות אחרות יותר מרבבה), מה שחשוב הוא שבמבט מהצד זו נראתה כמו הפגנה של האופוזיציה. והאופוזיציה בישראל, מה לעשות, מונה כרגע נתח די קטן מהציבור. בכנסת זה מתבטא בכחמישית מחברי הכנסת.
האם זה רע? כן, עבור מי שמתרפק בנוסטלגיה על ערי האוהלים של 2011 וחולם לשחזר אותן. לא, עבור מי שמבין שתם פרק ומתחיל פרק חדש. ובעיקר, עבור מי שסבור כי הגיע הזמן שבישראל תהיה אופוזיציית שמאל אנרגטית, פעילה, קולנית ומאתגרת. כזו שמציגה תפיסת עולם חברתית ופוליטית אלטרנטיבית, חלופה לניאו-ליברליזם הדורסני ולמפעל ההתנחלויות של ממשלת נתניהו וליברמן.
כמה פעמים נאמר בשנים האחרונות ש"השמאל מת", רדום, לא מסוגל לתפקד כאופוזיציה לוחמת? ובכן, במוצ"ש ברחובות תל-אביב הוא נראה כמו התחלה של משהו חי למדי. קטן, אבל בועט.
האתגר הגדול של מחאת 2012 הוא לא לשחזר את ההישגים המספריים של הקיץ הקודם, זה כנראה כבר לא יקרה, אלא להיות מדויקת יותר, חדה, וכן - פוליטית יותר: ליצור שילוב כוחות בין קשת רחבה של גופים, מפלגות ואזרחים שלא מקבלים את דרכה של הממשלה הנוכחית, ולהוכיח כי גם במדינה שבה יש קואליציה של קרוב ל-100 חברי כנסת, עדיין יש ציבור שנחוש לאתגר את הממשלה ואת השקפת עולמה.
בדרכם להיות אופוזיציה לוחמת, המוחים של 2012 ייתקלו בהשוואות מעליבות להיקפי המחאה של אשתקד, בתקשורת מתעלמת ובראש ממשלה שהוכיח שהוא מסוגל לתמרן חצי מיליון מוחים - אז מה זה בשבילו עשרת-אלפים.
המחאה הזו, כנראה, לא תפיל באוגוסט את הממשלה; אבל אם היא תצליח להתמיד, כשאזרחי ישראל ייגשו בשנה הבאה לקלפי, הם יידעו שיש יותר מדרך אחת לנהל את המדינה. וזה לא מעט.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.