ההצגות הגדולות ביותר

הפלייאוף ב-NBA, גם בגלל כמות המשחקים אבל בעיקר בגלל אופי המשחק, הוא הבמה הכי טובה להופעות אינדיבידואליות גדולות בספורט קבוצתי. משחק 5 בין סן אנטוניו לאוקלהומה לפנות בוקר (ג') היה דוגמה מעולה: מאנו ג'ינובילי היה בלתי ניתן לעצירה ברגעים מסוימים, אבל קווין דוראנט שוב התעלה ברגעים החשובים והוביל את אוקלהומה סיטי לניצחון חוץ אדיר ויתרון 2-3 בסדרה. הנה, בסדר יורד, 5 ההופעות האינדיבידואלית הכי טובות בפלייאוף 2012 נכון לעכשיו:

5. דוויין ווייד. אחרי משחק 3 נגד אינדיאנה בחצי גמר המזרח, משחק שבו הוא קלע רק 5 נקודות ב-2 מ-13 מהשדה, ווייד היה האיש הכי מושמץ בספורט האמריקאי. במחצית הראשונה של משחק 4 הוא קלע סל שדה אחד ונראה בעיקר זקן (הוא בן 30). ואז, בחמש דקות מהממות ברבע השלישי שכדאי לכם לחפש ברשת, ווייד חזר להיות ווייד של 2006 - שנתן הופעה ג'ורדנית בפלייאוף והוביל את מיאמי, בשנה השלישית שלו בליגה, לאליפות היחידה שלה.

ווייד סיים את משחק 4 עם 30 נק'. במשחק 5 הוא קלע 28. במשחק 6 הוא קלע 41. גם נגד בוסטון ווייד נותן מספרים יפים (20.8 נק', 5 ריב', 5.3 אס' ו-2.2 חסימות למשחק), אבל מאיזושהי סיבה לוקח לו הרבה יותר מדי זמן להיכנס למשחקים (קלע 16 נק' במצטבר בארבע המחציות הראשונות) ואין ספק שזה פוגע במיאמי, שפיגרה בהפרש דו-ספרתי בשלב מוקדם בשלושת המשחקים האחרונים.

4. טוני פארקר. פארקר הוא לא רק המוציא לפועל הכי טוב של סן אנטוניו עם 19.4 נק' למשחק בפלייאוף; הוא המטרונום של ההתקפה של הספרס, שהייתה בלתי עצירה (מאזן 0-10) עד שני המשחקים האחרונים נגד אוקלהומה סיטי. ההתקפה של סן אנטוניו תלויה כמעט לחלוטין בחסימה הראשונה לפארקר, שאחריה הוא לוקח מה שההגנה נותנת לו: חדירה לסל (הוא בצמרת של ה-NBA במדד הנקודות בצבע כבר שנים), ג'אמפ מחצי מרחק, או מסירה לשחקן החופשי אם ההגנה מתכווצת עליו.

במשחק 2 בגמר המערב ההגנה של אוקלהומה סיטי נתנה לפארקר בעיקר את הג'אמפ, והוא הגיב עם אחד ממשחקי הפלייאוף הטובים בשנים האחרונות: 34 נק' ב-16 מ-21 מהשדה. התגובה של אוקלהומה סיטי הייתה להדביק את השומר הכי טוב שלה, תאבו ספולושה (2.01 מטר), לפארקר (1.88 מטר) במשחק 3 - ולמרות שיש לו יתרון עצום במהירות ובזריזות במצ'-אפ הזה, פארקר משפיע על הסדרה הרבה פחות מאז.

3. ראג'ון רונדו. אם הרשימה הזאת הייתה מורכבת רק על סמך השבוע האחרון, רונדו - שהעלה את עצמו למדרגת הפוינט גארד הטוב ב-NBA בפלייאוף 2012 - היה במקום הראשון.

זה התחיל במשחק 2 בגמר המזרח, שבו רונדו כמעט האפיל על הניצחון של מיאמי עם 44 נק' (16 מ-24 מהשדה), 10 אס' ו-8 ריב' (מגובה 1.85 מטר). בשני המשחקים הבאים רונדו היה קצת פחות מדהים (18 נק', 12.5 אס' ו-5.5 ריב'), אבל עדיין החזיר את בוסטון לשוויון 2-2. הבעיה היא שרונדו, בשגרה אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, כל כך ממוקד בהתקפה שהוא מאפשר למריו צ'אלמרס, הפוינט גארד של מיאמי, לתת לה אופציה שלישית בהתקפה (14.3 נק' בסדרה לעומת 9.8 בעונה הרגילה) בהיעדרו של כריס בוש.

2. לברון ג'יימס. לכאורה אי אפשר לבקש יותר מג'יימס. הוא משחק יותר ונותן יותר לקבוצה שלו מכל שחקן אחר בפלייאוף (32.3 נק', 9.3 ריב' ו-4.5 אס' ב-45.8 דקות במשחק נגד בוסטון), הוא מתעלה כשצריך (40 נק', 18 ריב' ו-9 אס' במשחק 4 נגד אינדיאנה), הוא שומר על שחקנים בכל העמדות (כולל רונדו לפרקים), הוא אפילו קלע שלשה בקלאץ' ששלחה את משחק 4 נגד בוסטון להארכה.

מה שכן אפשר לבקש מג'יימס לעשות יותר טוב זה לקלוע מהקו: האחוזים שלו ירדו מ-77.1% בעונה הרגילה ל-72.7% בפלייאוף. זה נשמע מעט, אבל אם ג'יימס לא מחטיא במשחק 2 נגד אינדיאנה 5 מ-13 זריקות מהקו, מיאמי לא מסתבכת; ואם הוא קולע יותר מ-4 מ-8 במשחק 4 נגד בוסטון, מיאמי מובילה 1-3 בסדרה.

1. קווין דוראנט. בלי ספק הווינר הגדול של הפלייאוף בינתיים, עם שני סלי ניצחון בשניות האחרונות (אחד נגד דאלאס בסיבוב הראשון ואחד נגד הלייקרס בחצי גמר המערב) ו-18 נק' (מתוך 36) בשבע הדקות האחרונות של משחק 4 נגד סן אנטוניו. הדבר היחיד שפוגע בקמפיין של דוראנט זה הפסיביות שלו: הוא זורק רק 18.7 זריקות למשחק בפלייאוף, אפילו לא הכי הרבה בקבוצה שלו.