חיים בר-און ז"ל: ממייסדי העיתונות החופשית בישראל

חיים בר-און שימש כמנכ"ל ומו"ל העיתון "גלובס" בין השנים 1984-1998. הוא נולד בעיר דושנביי שבטג'יקיסטן, ובגיל 3 עלה עם הוריו לארץ.

את שירותו הצבאי עשה בר-און בשנות ה-60 כמש"ק מודיעין בממשל הצבאי. לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1964, החל לימודי היסטוריה של המזרח-התיכון ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל, כיהן כמזכיר מערכת עיתון הסטודנטים "פי האתון".

עם פרוץ מלחמת ששת הימים התגייס חזרה לצה"ל לשנת קבע. בתום שנה זו, ולאחר סיום מלחמת ששת הימים, הצטרף בר-און לשורות האגף הערבי בשב"כ.

בשנת 1969 החל בר-און לימודי תואר שני באסטרטגיה צבאית, בקינגס קולג' של אוניברסיטת לונדון. עם חזרתו ארצה היה בר-און מהאישים המקורבים ליגאל אלון, ושימש כמנהל לשכתו במשרד החינוך (1971-1974) ובמשרד החוץ (1974-1977).

כשעזב את שירות המדינה בשנת 1977, לאחר עליית הליכוד לשלטון, הקים בר-און וניהל את הירחון "מוניטין", את השבועון הכלכלי "כספים", את השבועון "אנשים" ואת שבועון הנוער האידיאליסטי-סוציאליסטי "חמצן".

בשנת 1984 רכש בר-און את העיתון "גלובס" בשותפות עם אנשי העסקים אליעזר פישמן ומיקי אלבין, והפך אותו לעיתון הכלכלי-עסקי המרכזי בישראל עד היום. במקביל נכנס בר-און יחד עם עמוס שוקן לשותפות בעיתון "חדשות". בשלב מאוחר יותר רכש את השבועון הוותיק "העולם הזה" והפך אותו לשבועון חדש "שישי".

בשנות ה-90 הרחיבו בר-און ופישמן את קבוצת התקשורת שבבעלותם, באמצעות הקמת חברת הכבלים "גוונים"; הקמת החברה לשיחות טלפון בינלאומיות "קווי זהב"; הקמת הכבל התת-ימי "לב-1"; הקמת אתר "גלובס" - העיתון העברי הראשון באינטרנט; ורכישת החזקת מיעוט בעיתון היומי "ידיעות אחרונות".

בגיל 54 נפטר בר-און, בטרם עת, ממחלה קשה. הוא הותיר אחריו אישה, עדנה לבית ליבוביץ'; בת, אלונה; ובן, אמיר.

בהספד שנשא לזכרו, אמר חברו נחום ברנע: "חיים הצליח הצלחה נדירה בעולם המו"לות הישראלי, קבע נורמות חדשות, פתח אופקים והקים, בין השאר, בראשונה בישראל, עיתון כלכלי רציני, חופשי. הוא עשה זאת משום שכסף אף פעם לא עניין אותו. זאת, אולי, אחת התשובות לשאלה למה אהבנו אותו כל-כך. בעולם שנעשה חומרני יותר ויותר, הוא לא איבד לרגע את התיאבון הציבורי שלו".

אחרי מותו נוסד פרויקט "אות גלובס - עסקים למען החברה ע"ש חיים בר-און", להנצחת המעורבות החברתית שאפיינה אותו בחייו.

מורשתו של חיים: תמיד נטה את הכף לטובת האחריות

זיהוי הזדמנויות, מהירות החלטה, יצירתיות, רצון לנצח בכל מחיר, יכולת לקיחת סיכונים - תכונות כאלה ואחרות נוספות מסוגן מאפיינות את העולם העסקי ומהוות את עמוד השדרה של אנשי העסקים להתפתחות, להעצמת הונם ולהישרדות בג'ונגל העסקי.

תפקידי המגזר העסקי הם לייצר, לפתח, להשביח ולקדם פעילויות כלכליות ויזמויות עסקית שמובילה לרווחיות טובה, להתפתחות, ליצירת מקומות עבודה ולצמיחה במשק, דבר שבא לידי ביטוי במונחי מאקרו כמו שיעור מועסקים, היקף גבייה ממסים ועוד.

יחד עם זאת, כל אלה אמורים להתקיים תחת מערכת ערכים ואחריות - לסביבה בה כולנו חיים, למועסקים תחתינו, לציבור הרחב, לאלה שידם אינה משגת, לחלשים ולמתקשים לעמוד ולהתקיים בקצב החיים. ברגע שבו החליט בן האנוש לחיות בקבוצה ולא כפרט בודד בטבע, הוא גזר על עצמו אחריות לחוליות החלשות בשרשרת המרכיבה את החברה בה הוא חי.

מחויבות זו היא בסיס ויסוד חשוב מאוד במערכת היחסים שבין החזקים לחלשים, בין המשפיעים למושפעים, בין המנתבים למנותבים. במארג מורכב ועדין כל-כך של חברה אנושית, הצורך של החלשים בהגנתם של החזקים אינו נופל כהוא זה מהצורך של החזקים להגן על החלשים - בעצם קיומם כפרטים בתוך החברה.

בלי מחויבות כזו, אין שום יכולת לקיים חברה בריאה ומצליחה לאורך זמן.

היה פעם איש מיוחד, צנוע ורגיש, החלטי וחד, שקול ומחושב, אחראי ולא מקובע, יצירתי ויצרי, שלא מוותר לעצמו ולאחרים - חיים בר-און ז"ל, המו"ל של "העיתון הוורוד", של "גלובס".

ההישג היה חשוב לו כמו האחריות, התוצאה כמו האכפתיות, הרוח כמו המחויבות, הרצון לנצח כמו הערכיות - איש של ניגודים, אבל ללא ניגודים. כי כשהיה צריך להכריע בין לבין, תמיד נטתה הכף לטובת האחריות והערכיות, שממנה גזר תמיד את התוצאות החיוביות, גם אם באיחור מה.

אנחנו כאן, ב"גלובס", במקום שהיה לו יותר מבית, ממשיכים במורשתו. נעודד, נעצים, ניתן כתף ונכיר בחשיבות המעורבות והאחריות של המגזר העסקי בחברה בה הוא פועל.

בימים אלה, בהם המגזר העסקי מתמודד עם אתגרים מורכבים מאין כמותן, בימים שבהם כל איש עסקים בכיר עומד לביקורת ולמבחן, בימים שבהם אי-הוודאות היא נחלת הכלל, גדולים כקטנים - חובה עלינו, כגוף תקשורת כלכלי-עסקי, מוביל דעה ומשפיע, להמשיך ולחזק את מעורבותו ואת אחריותו של המגזר העסקי בחברה בה הוא פועל.

זוהי מורשתו של האיש, זו צוואתו הבלתי כתובה, וזה מה שלכולנו כאן ברור ומובן מאליו.