קפיטליזם חזירי או ממשלה שמנה

חולשת נתוני התעסוקה במאי, שפורסמו בסוף השבוע שעבר, טורפת את קלפיו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנמצא בעיצומו של מאבק קשה להיבחר לתקופת נשיאות נוספת בנובמבר. הוא בנה על התאוששות מתמשכת בכלכלה בכלל ובשוק העבודה בפרט. הנתונים החדשים מראים שהנשק הזה ניטל ממנו.

במקום לתקוף את הכישורים הכלכליים והמסד המוסרי של המתמודד הרפובליקני, מיט רומני, אסטרטגיה שצלחה עד עתה, נאלץ עכשיו אובמה להגן על הביצועים הכלכליים שלו עצמו.

זו מטלה הרבה יותר קשה מהדיפת האופנסיבה הרפובליקנית השגרתית (והלא יעילה), שמנסה לקעקע את הלגיטימיות שלו ("נולד בקניה"), להוקיע את ה"רדיקליות" שלו (הרפורמה בביטוח הבריאות), או להציג אותו כבעל משקל נוצה ("כן, הוא יודע לחייך ולנאום יפה, אבל פה זה מתחיל ופה זה נגמר").

בחודשים שחלפו, הצליח הבית הלבן, תוך ניצול יעיל של הקזת הדם המסיבית בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, למקד את השיח הציבורי ברקורד הכושל של רומני כמושל מסצ'וסטס (בתקופת מושלותו, בין 2003 ל-2007, יצרה מסצ'וסטס פחות מקומות עבודה מאשר רוב המדינות האחרות בארה"ב) וכ"חמסן תאגידי" בזירת הפרייווט אקוויטי (כפי שמכונה רומני בתשדירי בחירות של המפלגה הדמוקרטית בגלל פעילותו בחברת ביין קפיטל).

עכשיו, בעקבות נתוני התעסוקה החדשים, החלו זרקורי המדיה להתמקד במספר הזעום יחסית של מקומות עבודה חדשים שהניבה נשיאות אובמה בשלוש וחצי שנות קיומה. זה רקורד דל. אפילו מטה הבחירות של אובמה מודה בכך.

השאלה האם הנשיא באמת אשם במצב העגום בשוק העבודה היא לגיטימית אך בלתי רלוונטית, בייחוד בתקופת בחירות. הוא הקברניט, וכאשר הספינה מתחילה לשקוע, הוא אחראי. הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, הוא שחורר את דפנות הספינה, אבל אובמה הרי נבחר כדי לסתום אותם.

רכרוכיות שוק העבודה החלה להציק לבוחרים עוד לפני פרסום נתוני מאי, וכך, בתוך זמן קצר, החלה להיווצר דינמיקה חדשה במערכת הבחירות. עד לפני כחודש, הוביל אובמה ברוב הסקרים: ברמה הארצית, ברמת מדינות המפתח ובקרב פלחי אוכלוסיה רבים (נשים, היספאנים, שחורים, צעירים). ההערכה המקובלת היתה, שהוא יביס את רומני בנובמבר בלי להתאמץ. לא עוד.

רומני מתחיל לצמצם את הפערים. על פי הסקר העדכני ביותר (CNN-ORC), שראה אור ביום ו' (אך נערך ימים ספורים לפני פרסום נתוני מאי), סוגר המתמודד הרפובליקני את הפערים במהירות. אובמה עדיין מוביל, 49% לעומת 46% לרומני, אך הפער נמצא בטווח טעות הדגימה (3%). בסקר דומה של CNN, שנערך בתחילת אפריל, הוביל אובמה בהפרש של 9%. רומני גם מצליח לסגור את הפער בתמיכת הנשים בו.

מבחינת אובמה מתחילה להצטייר מציאות מאיימת. מקצועני הקמפיין שלו בוודאי הפנימו כבר, שהבחירות הקרבות יהיו יותר משאל על הרקורד הכלכלי של הנשיא, ופחות על זה של יריבו. אבל מרחב התמרון של אובמה צר להחריד והזמן הולך ואוזל. למעשה, המציאות שלו אינה בת שינוי.

מאות אלפי מקומות עבודה יכולים להיווצר כמעט בין לילה אם יאשר הקונגרס יזמות חקיקה של הדמוקרטים, ובראשן הצעת חוק הכבישים, שמקציבה מיליארדי דולרים לסלילת כבישים, בניית גשרים, הרחבת נמלי-תעופה ושיפורי תשתיות אחרים; יזמה למתן הקלות במס לעסקים קטנים כדי לעודד שכירת עובדים חדשים; והזרמת כספים למדינות כדי לסייע בתשלום משכורות למורים, כבאים ושוטרים.

אבל זה לא יקרה במחצית השנה הקרובה, למרות שאובמה קרא אתמול שוב למחוקקים לעשות את עבודתם. בית-הנבחרים נתון בשליטת הרפובליקנים וכפי שהצהיר כבר מזמן ראש הסיעה הרפובליקנית בסנט, מיץ' מקונל, המשימה הראשונה במעלה של הרפובליקנים בשני הבתים היא להבטיח שאובמה יהיה נשיא חד-כהונתי. שום חקיקה שיכולה להועיל לו לא תעבור את המחסום הרפובליקני בבית-הנבחרים. שהמובטלים יחכו עוד כמה חודשים.

וכמובן, לאובמה אין שום שליטה על מה שמתרחש בקרקס האירופי. יוון, ערש הדמוקרטיה, עלולה לחפור את קברו של האיחוד האירופי, ועמו גם את קבר הכהונה השניה של הנשיא הדמוקרטי השחור הראשון בארה"ב. עוד חמישה דו"חות תעסוקה צפויים להתפרסם בוושינגטון עד הבחירות. מספיק ששניים, שלושה מהם, יצביעו על דשדוש נוסף בשוק העבודה, כתוצאה מההתפוררות האירופית, כדי לתת לרומני את המפתחות לבית הלבן.

ג'ים קופר, ציר דמוקרטי בבית-הנבחרים, נתן ביטוי ליאוש המתעצם במפלגתו בראיון ל"ניו יורק טיימס", אתמול: "הבחירות יהיו צמודות. כבר לחצנו על דוושת הדלק עד הרצפה. אנו מוסיפים לאחוז בהגה בכל הכוח. אני לא בטוח שהדוושה או ההגה בכלל מחוברים למשהו".

ואלן אוורבאק, כלכלן באוניברסיטת קליפורניה, בברקלי, אמר ל"טיימס": "למען האמת, אינני רואה שאובמה יכול לעשות עתה משהו, למעט גיבוש תכנית פעולה כלכלית והצבת אתגר עוצמתי לקונגרס לאשר אותה".

לא ברור אם הבית הלבן אכן יעשה זאת, בהתחשב בהכרה הגוברת שמבחינת אובמה הקונגרס הוא מקרה אבוד. אבל מחנה הנשיא מוכן לפרוש לעיני הבוחרים את הפילוסופיה הכלכלית-חברתית שלו ולנגד אותה עם זו של הרפובליקנים. אנליסטים רבים אומרים עתה, שבנובמבר יתבקשו המצביעים בארה"ב להכריע לא כל כך בין אובמה לרומני אלא, בעיקר, בין ליבות הערכים הכלכליים שלהם.

שני המתמודדים מכריזים שקפיטליזם הוא כוכב הצפון שלהם, אבל איזה קפיטליזם? אובמה יוצא נגד קפיטליזם חזירי, דורסני, עם אינסטינקטים של "הרס יצירתי", שמנחה חברות פרייווט אקוויטי כמו ביין קפיטל, החברה של רומני שפיטרה אלפי עובדים תחת שרביטו כדי למקסם רווחים. הוא קורא למינון נכון של קפיטליזם שפוי ושל ממשלה שאינה נרתעת מרגולציות ומפרישת רשתות הצלה חברתיות חזקות.

רומני משתלח בממשלות שמנות ותאבות כוח, שבויות בידי האיגודים המקצועיים ומתעלמות מגרעונות תקציביים, ומטיף לקפיטליזם שרירי, תוקפני, שיאפיל על ממשלה קטנה, עם מנדט להתמקד בענייני חוץ וביטחון ועם רתיעה מובנית מרגולציות. איין ראנד היתה גאה בו.

ארה"ב מצביעה תמיד לפי הכיס ("זו הכלכלה, טמבל"). אבל מאז שנות ה-30 של המאה שעברה, שסדקו את גווה הכלכלי של ארה"ב, לא הועמדה לפני הבוחר האמריקני דילמה בוטה כזו.