אורלי וילנאי, 40, עברה בחודשים האחרונים כמה אירועי לב בעקבות התקפי אסתמה חמורים מהרגיל. בכתבה המתפרסמת במגזין "ליידי גלובס" מדברים וילנאי ואנשי תקשורת נוספים, בהם רביב דרוקר ומיקי רוזנטל, על הקושי העצום בניהול קריירה עיתונאית שרובה ככולה תחקירים.
"העשייה העיתונאית שלי נוגעת ברע ובקשה, ואני נחשפת שוב ושוב למצוקות ובעיות", אומרת וילנאי ל"ליידי גלובס". "אני זוקפת את מחלת האסתמה המאוד קשה שיש לי למיכל הנפשי שלי שהתמלא. לפני 5 שנים, בצילומים בקונגרס האמריקאי, פתאום הרגשתי שאני נחנקת. אמרתי לגיא (מרוז) שאני יוצאת להשתעל בחוץ. וזהו. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום יותר. הגעתי למצב של חנק מוחלט.
"הגיע צוות של פרמדיקים עם אלונקה, הזריקו לי אדרנלין לרגל, וסטרואידים ומשאפים, ובסופו של דבר הנשימה התייצבה, אבל זה היה היום שבו התחילה לי אסתמה קשה נורא עם אשפוזים דחופים. הסיבה הפיזיולוגית הייתה אלרגיה שהתפתחה לאיזה כדור שלקחתי, אבל אין לי ספק שזה משהו שהגוף גרם לו להתפרץ, כי זה באמת היה כבר יותר מדי. הגוף שלי נוטה להראות לי מתי לעצור. מאז זה לא עבר".
- קיבלת איומים על חייך?
"היו לא מעט. הניחו לי יונה מתה עם ראש מפוצח ליד האוטו, שבוע אחרי שבוע, ואיזה חבר מהמשטרה המליץ לי להיזהר, אבל לא ידעתי ממה להיזהר, כי עבדנו על כמה תחקירים במקביל. בסופו של דבר קשת שמה לנו מצלמות אבטחה ומאבטח, וזה כנראה היה קשור איכשהו לניסיון של דודו טופז להרחיק את החשדות ממנו, אבל זו הייתה חוויה מפוקפקת. זרקו לנו חזיז לחדר המדרגות, היו איומים של כל מיני אנשים חזקים בנוסח 'אתה לא תעבוד יותר בחיים', אבל בסופו של דבר זה רק נותן את הכוח להמשיך. אתה יודע שאתה יושב על משהו חשוב".
■ הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
