השלום שלנו עם הדיקטטורים

דמעותיו של בנימין בן אליעזר לא הועילו לחוסני מובארק. אילו קצת תבונה ציבורית בקודקודו, שר הביטחון לשעבר היה שותק, או מסתפק בעצב מינורי למחרת הרשעתו. אהבת בנימין לחוסני כמובן לא הייתה תלויה בדבר, אבל לישראלים הייתה סיבה פוליטית ואסטרטגית לאחל לרודן הזקן חיים ארוכים.

ההיה זה רעיון טוב? לסמוך על דיקטטור, שכוחו נבע משריריה של מדינת משטרה מושחתת? ההיה זה רעיון טוב לכרות ברית שלום עם קיסרות צבאית מעוטת לגיטימיות, ולהחזיר לה את חצי האי סיני?

זה חצי האי שהפך בינתיים לקונפדרציה דה פאקטו של שבטים בדואיים עוינים ופנויים להובלה, לפרוזדור סודאני-אריתריאי לתל אביב, למנהרת-על איראנית לעזה, לקרש-קפיצה טבעי בשביל קבלני-משנה של אל קאעידה?

רעיון טוב? כן, בהחלט. קודם כול, מפני שארצות חותמות הסכמי שלום עם ממשלות קיימות, לא עם ממשלות רצויות. זה ההבדל בין הסכם שלום ובין הסכם כניעה, בין חוזה הדדי ובין תכתיב. שנית, מפני שארצות הקריבו הרבה יותר בשביל 38 שנות שקט (אם נתחיל את הספירה מ-1974). שלישית, מפני שדיקטטורים דווקא נוטים להיות שותפים אמינים.

אח ושכן

לפני שלושים שנה הסביר הרודן המרקסיסטי של מוזמביק את החלטתו לחתום הסכם לשכנות טובה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. "שני דברים אדם אינו יכול לבחור", הוא הכריז, "את אחיו ואת שכניו".

השלום המשפיל עם האפרטהייד העניק למוזמביק כמה שנים של שקט. השלום עם מצרים העניק לישראל את אחת מתקופות השקט הארוכות ביותר בתולדות ריבונויותיה. אמנם מה הן ארבעים שנה בשביל עם המתהלך על אדמת הארץ "זה 4,000 שנה" (כפי שטוען, וחוזר וטוען, ראש הממשלה)? התשובה היא שארבעים שנה שקולות כמעט כנגד הנצח.

במרוצת ההיסטוריה, הסכמי שלום בין אומות לא נחתמו לעולם ועד. לפעמים אפילו נטבעה עליהם חותמת של פקיעת המוצר. המתעד המקראי של ספר שופטים היה מונה באריכות את גבורות דבורה הנביאה וגדעון בן יואש, והיה מסיים בסיפוק פרגמטי: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אין פירושו שארבעים שנה מוכרחות להיות התקרה. פירושו, לעומת זאת, שארבעים שנה הן הישג היסטורי. רק הדורות הבאים יוכלו להעריך אם ישראל עשתה שימוש מועיל בארכה הנדיבה מאוד שניתנה לה.

פעם ישראל נהגה לטעון נגד שלום עם דיקטטורים. היא בוודאי האמינה בטענה, אבל זה היה גם תירוץ. כדי לקדם את התירוץ אומצה תיאוריה אקדמית שולית למדי ש"דמוקרטיות אינן לוחמות זו בזו". ובכן, לא היו תקופות ארוכות מספיק של דמוקרטיות יריבות כדי שיהיה אפשר לחוות דעה רצינית. דמוקרטיות מלאות יש באירופה רק מאז מלחמת העולם השנייה. הן אמנם לא יצאו למלחמה זו נגד זו, אבל גם הדיקטטורות לא יצאו.

כללית, היו תקופות הרבה יותר ארוכות של שלום בין דיקטטורות, או בין דיקטטורות לדמוקרטיות. דמוקרטיות, אלא אם כן יש להן צביון אוטוריטרי, מתקשות להגיע לפשרות היסטוריות גדולות ממדים. לחלופין, אם הן מגיעות, הן אינם מאריכות ימים. זה אמור בדמוקרטיות בכלל, ונראה שבימים האלה זה אמור במיוחד בדמוקרטיות מזרח תיכוניות מתחילות.

שלום מקפיא עצמות

מה היה קורה אילו העז אהוד ברק לחתום על חוזה שלום עם חאפז אל אסד, ב-1999? או אילו חתם אהוד אולמרט על הסכם כזה עם בשאר אל אסד, שמונה שנים אחר כך? סביר להניח שהסכם כזה היה סמוך מאוד עכשיו אל ראש רשימת הגינויים של מתנגדי השושלת הסורית, ממש כפי שהוא סמוך אל רשימת הגינויים של האיסלאמיסטים והנאצריסטים במצרים. אבל סביר גם להניח שממשלה איסלאמיסטית בסוריה לא הייתה מעיזה לקרוע אותו לגזרים, כפי שממשלה איסלאמיסטית לא תעז בקהיר.

השלום הקר של ימי מובארק יהיה שלום מקפיא-עצמות תחת יורשיו. היחסים הדיפלומטיים יהיו כמעט בלתי נראים. ישראל תתבקש שלא לשלוח שגריר, כדי שהנשיא לא יצטרך לקבל את כתב האמנתו. אבל שלד דקיק של שלום יוסיף להתקיים. הארץ תוסיף לשקוט.

האם זה היה שווה את סיני? אני חושב שכן. האם זה היה שווה את הגולן? קצת פחות בטוח. אבל לא מפני שהחתום למטה היה דיקטטור אכזרי. שלום עם דיקטטורים אינו משאת נפש, אבל שלום עם יורשים דמוקרטיים למהדרין הוא חלום באספמיה.

הקברן מובארק

שושלת יולי 1952 הסתיימה רשמית ביום הרשעתו של חוסני מובארק. קשה להאמין שגנרל אחמד שאפיק יצליח להציל אותה בסיבוב השני של הבחירות. המלחמה בישראל הייתה שזורה כחוט השני בתולדות השושלת: היא בקעה מחלצי התבוסה המצרית ב-1948. היא הגיעה אל שיא תהילתה לאחר מלחמת 1956. מלחמת 1967 הייתה תחילת הסוף של הפאזה הפאן-ערביסטית התוקפנית שלה. מלחמת 1973 העבירה אותה אל המחנה המערבי ואל שיטה כלכלית שקפיטליזם ופיאודליזם שימשו בה בערבוביה. השלום עם ישראל הפך את השושלת לאויבת האיסלאם.

מגיעים עכשיו אל קצם יחסים ארוכים של שנאה ושל פחד, של בוז ושל חרטה, של התפעמות ושל התפכחות. שושלת יולי הייתה חלק טבעי של הנוף.

בנימין בן אליעזר אמנם חושב שמובארק היה "טייקון עולמי" (איזו בחירה עלובה של מלים), אבל מובארק היה בראש ובראשונה הקברן. הוא חשב שהוא מציל את מצרים מידי איסלאמיזם וג'יהאדיזם, אבל במקום זה הוא דחף את המעמד הבינוני אל כיכר תחריר, אל זרועות האיחוואן.

טעותם הגדולה ביותר של רוב הדיקטטורים היא שהם חוששים מפני יורשים, ולכן אינם מכינים את הירושה, או שהם מנסים להקים מלוכה מורשתית. כל-כך הרבה היה נראה אחרת אילו מובארק היה יוצר מרחב פוליטי בשביל אופוזיציה חילונית אותנטית. נראה אם הדיקטטורים שלעתיד לבוא ילמדו את הלקח.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com