מיקי רוזנטל: אני קצת מטורלל; הכוח של העיתונות משחית

"ניתן לנו כוח עצום ביד", אומר איש התחקירים מיקי רוזנטל. "כוח מאוד אפקטיבי ומיידי. אנחנו עוסקים הרבה פעמים בדימויים כי אנשים, גם אם הם לא מבינים את העובדות לגמרי, מבינים את הדימויים: זה גנב, זה רימה. כוחה של העיתונות לא פרופורציונלי. לאדם שנאשם בפלילים, יש יכולת להתגונן בבית משפט. לעיתונות אין איזונים. הרבה פעמים היא הבריון השכונתי.

"הכוח הזה עצום ועלול להשחית. לכן אני משתדל כל הזמן לשמור על מידתיות, שהשתן לא יעלה לי לראש, לא לאבד את הפרופורציות, בטח ברמה האישית. לא לעקוף בתור, לא לקבל דברים כי אני עיתונאי".

- מה משקל מרכיב האגו?

"זה מקצוע מאוד תחרותי, ולחלק מהאנשים שעוסקים בו יש עניין האגו. 'תראו, שיחקתי אותה, הבאתי את הסיפור הזה, גרמתי לחקירה משטרתית, הפלתי שר, גרמתי לחקירת מבקר'. מרכיב האגו משמעותי בעשייה הזו, אבל בסופו של דבר אנחנו לא חשובים באמת. יש לנו תפקיד, והתפקיד הוא חשוב, ואת זה צריך לזכור, במיוחד בטלוויזיה. בעיתונות הכתובה אנשים מעדיפים להישאר אנונימיים. בטלוויזיה מאוד קשה לשמור על מידתיות בעניין הזה".

- עם מה עוד אתה מתמודד?

"עם השחיקה. יש לפעמים איזו לאות. אוקיי, עוד ראש עיר גנב, ושוב להתחיל את עבודת הנמלים הזו של איסוף מסמכים, לדבר עם עשרות אנשים, לראות את הפאזל, ולשכנע אנשים אחרים שאומרים שאולי זה לא מספיק מעניין. זו עבודה סיזיפית, ולפני שאני מעייף אחרים, אני צריך לגייס את עצמי לעניין הזה. אין לי הפריבילגיה לעשות רק מה שאני רוצה. בסופו של דבר אני עובד בערוץ מסחרי, צריך לספק את ה'סחורה', לספק כך וכך כתבות, ולא כל נושא מלהיב באותה מידה - אבל אז אני צריך להזכיר לעצמי למה אני פה".

מנסים להרתיע אותך

- קושי נוסף הוא התביעות. אחרי "שיטת השקשוקה" נתבעת באופן אישי.

"אין תקופה שבה אני לא מתמודד עם שני הליכים משפטיים במקביל. תהליך ה'משפטיזציה' מתעצם. זה לא שלא היו איומים ומכתבים מעורכי דין בעבר, אבל פעם היה איזשהו מנגנון בירור. היום זה לא קיים. על השאלה הקטנה ביותר אתה ישר מקבל תשובה מעורך דין, עם איום שיתבעו אותך. הדבר הזה קודם כל גוזל המון זמן, ואז חלק מהאיומים עוברים למעשים ולמשפט.

"אנשים עם יכולות מנצלים לרעה את ההליכים המשפטיים. יש להם כמה משרדי עורכי דין בריטיינר, והם אומרים להם 'פשוט תציקו לו. כמה שיעלה יעלה'. זה יוצר מצב שבו %20-30% מהזמן אני מתעסק בהליכים המשפטיים האלה. ומעבר לכל זה יש עליי כל הזמן צל ענק: אולי באמת טעיתי. אני רק בן אדם. ואם כך, אני צריך לשלם על זה. אבל אם אתה לא טועה, אתה יודע שההליכים האלה נועדו רק להרתיע אותך".

- אתה מתחרט על משהו שכתבת או עשית?

"בתחקירים אתה עובד על הדברים באופן מאוד ממושך, מדבר עם הרבה אנשים. אם טעיתי זו לא טעות של שיקול דעת, אלא של חוסר הבנה אולי. או שייחסתי לאנשים אשמה שהייתי צריך לייחס לאחרים. בגדול, אולי בדיעבד הייתי משנה דברים, אבל אני לא זוכר שפרסמתי תחקיר והטחתי האשמות על דבר שלא היה. בתוך התחקירים, בפרטים, בוודאי שקורות טעויות. גם המשטרה עושה טעויות, ולהם יש יותר כלים משלי".

מחיר אישי

רוזנטל מודה שלעיסוק בחומרים הנפיצים האלה יש מחיר. "אני בן אדם קצת מטורלל, כי אני עושה את מה שאני מאמין בו, אבל כשזה מתחדד גם הדילמות מתחדדות והמשפחה היא שנפגעת מהדברים, גם כלכלית וגם ציבורית. זה מלחיץ אותם, הם חוטפים את הריקושטים. עורכי הדין, למשל, תמיד שולחים את המכתבים הביתה.

"יש כל הזמן את החרדה הזו שניתבע אישית. אני עיתונאי עצמאי וחלק גדול ממה שאני עושה, זה עם חברת ההפקה הפרטית שלי. אין לי מטרייה של גוף תקשורת שישמור עליי.

"כשעשיתי את 'שיטת השקשוקה' המשפחה ממש כעסה עליי. אשתי אמרה לי: 'בשביל מה אתה צריך את כל זה? הרי לא תנצח את השיטה'. אני לא רוצה להישמע בכייני, אבל יש בזה קשיים. בתקופות הרלוונטיות הילדים שלי התווכחו אתי לא מעט: למה אני לוקח סיכונים גדולים ומיותרים. גם עפרה אשתי אומרת לי: 'די כבר, יאללה, מספיק איתך'. היא לא מאמינה בתיקון עולם. אנחנו כל הזמן מתווכחים על זה".