הצדק החברתי של אבנר סטפק

1. "שכר הבכירים מקומם בגלל חוסר הפרופורציה בין העשייה והביצועים של הבכירים לבין התגמול שהם מקבלים, ובגלל ההפרש בין תגמול הבכירים לזוטרים... בענף שלי יש לא מעט אנשים שהסתובבו עם שקי חמאה על הראש בדמות שכר לא סביר..."

(אבנר סטפק, מחברת הברוקרים מיטב, המסייע ליו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', בעוד אחד מאותם ראיונות נחמדים שבהם אנשים נואמים ומתפייטים בלי סוף על צדק חברתי, פערים חברתיים ומשווקים את עצמם כערכיים ורגישים לזולת)

לפני כחודשיים גוללנו פה את סיפורה של חברת הברוקרים דש איפקס, כדוגמה מצוינת לתדמית הרעה שיצאה לשוקי הפיננסים.

שוקי ההון, מתברר והולך בשנים האחרונות, הפכו למסחטת כספים שהעשירה מעטים, סוג של מנגנון "משוכלל" שהפך למנגנון של עושק וקיפוח, המשתמש בכספם של אחרים כדי להעשיר קבוצה קטנה מאוד של בני מזל. במקרה הגרוע יותר, כפי שהוכיחו האירועים בעולם, שוקי ההון הפכו גם למנוע של משברים ולמנוע של הימורים ולקיחת סיכונים בלתי אחראית, שמוטטו מוסדות בנקאיים, חירבו כלכלות של מדינות וגרמו נזק למיליוני אנשים חפים מפשע.

דש איפקס היא חברת פיננסים בגודל בינוני שארבעת מנהליה משכו בתוך חמש שנים 125 מיליון שקל, 54% מהרווח השנתי המצרפי באותן שנים. הטלטלות השוק-הוניות ודחיקת השחקנים הקטנים והבינוניים מהמגרש הובילו את דש למזג כוחות עם חברת מיטב הוותיקה והפרטית, שבשליטת משפחת סטפק.

לכאורה היה נדמה שהמיזוג, שישלח הביתה עשרות עובדים לפחות, יישא בשורה גם ביחס לחבורת המנהלים השמנמנה בארגון החדש - יהיו פחות מנהלים וישולם להם הרבה פחות שכר. האשליה הזאת נתמכה בתדמית הערכית של צבי סטפק ובנו אבנר, בעלי הבית של מיטב, שיצאו לא פעם ולא פעמיים נגד הקפיטליזם החזירי ונגד שכר המנהלים המנופח.

ובכן, השבוע יצאו לאור תנאי ההעסקה של חבורת המנהלים בגוף הממוזג, שמעתה ואילך נקרא לה קייטנת הניהול של דש-מיטב, קייטנה שצריכה לעשות כבוד רב ליותר מדי מנהלים, שאינם מסתפקים בשוקו ולחמנייה. בקייטנה הזאת יש שלושה סוגי יו"רים: האחד אלי ברקת, עובד ב-40% משרה בלבד ומקבל 80 אלף שקל בחודש.

השני, צבי סטפק ("דירקטור פעיל", זה התואר שלו), יקבל 135 אלף שקל בחודש ועוד תנאים מקובלים ובונוס, כך ששכרו לא יעלה על 3.75 מיליון שקל בשנה. סטפק ישמש כשר החוץ, האחראי על כנסים וייצוג החברה באמצעי התקשורת. השלישי, סטפק ג'וניור, יקבל את התואר המכובד "דירקטור פעיל האחראי על הפיתוח העסקי בקבוצה", ויקבל על התענוג הזה 115 אלף שקל בחודש ועוד תנאים מקובלים. בדומה לאביו, שכרו לא יעלה על 3.75 מיליון שקל בשנה.

ולא נשכח את עידו נויברגר, אחד המנכ"לים המשותפים בדש-איפקס, שהואיל בטובו להישאר בחברה אף שכבר החליט לפרוש ממנה עם שותפו ויקטור שמריך, לאחר שצברו עשרות מיליונים יחדיו. תמורת הטובה הזאת יקבל מר נויברגר סכום צנוע של 2 מיליון שקל בשנה וגם בונוס רבעוני (פטנט חדש, בונוס שיחושב כל רבעון) בשיעור של 5% מרווחי החברה.

בקייטנה של דש-מיטב מר נויברגר יוכל לעשות, פחות או יותר, ככל העולה על רוחו. מה זה אומר? שחברו, מר שמריך, עסוק עכשיו במיזם חדש של תיווך בעסקאות, במיזוגים ובניהול קרנות גידור וחברו הטוב נויברגר יוכל להשקיע ולסייע ממקום מושבו בקייטנת דש-מיטב. זה לא הכול, יש עוד שניים שמחכים לחלקם בקייטנה - אילן רביב, מנכ"ל מיטב, וידין ענתבי, מנכ"ל דש. וכמובן, הסטפקים מושכים את שכרם בדמי ניהול - הטריק הידוע של מנהלים בתכנון מס ("חברות ארנק") שנועד לחסוך בדמי ביטוח לאומי ומאפשר גמישות במשחקי מס אחרים.

השורה התחתונה: בקייטנת דש-מיטב יש שלושה יו"רים ועוד שלושה מנכ"לים שעושים מה זה חיים משוגעים, וכחלק מהחיים המשוגעים הללו הם צריכים לתווך בין הציבור (שהם אמורים לייצג) לחברות הציבוריות. נו, אז למה אתם מצפים? שמי שעושה חיים משוגעים יעשה חיים קשים למנהלים שעליהם הוא אמור להשגיח?

כמובן, הסיפור הזה הוא לא נדיר ודי אופייני למספר רב של חברות במשק. עקרונותיו הם שחשובים. והעיקרון הראשון הוא נפוטיזם. לא, לא מדובר בנפוטיזם שכולם אוהבים לדבר עליו בחברת החשמל או ברכבות או בנמלים.

מדובר בנפוטיזם של הסקטור העסקי, דוגמת אבנר סטפק. סטפק ג'וניור (37) לעולם לא היה מתמנה ל"דירקטור פעיל" בשכר של 115 אלף שקל בחודש לפחות בחברה ציבורית, שמשפחתו מחזיקה בקושי שליש ממניותיה, אלמלא יצא מהרחם הנכון ושם משפחתו לא היה "סטפק". ויש לא מעט "סטפקים" כאלה במשק, שמקבלים ג'ובים רק כי הם "הבנים והבנות של" ונהנים מרשת של קשרים.

העיקרון השני הוא הצביעות, ההתייפייפות והטהרנות. היום זה באופנה ללהג בלי סוף על צדק חברתי, לקפוץ על כל ראיון ולספר עד כמה הפערים מייסרים את מצפונך הדואב. כולם, כולם צדיקים פתאום. כולם, כולם חברתיים פתאום. עד שזה מגיע לכיס שלהם.

הם מושכים שכר מופקע, עושים תכנוני מס, מקבלים הטבות ענק מהמדינה, מתקמצנים על העובדים שלהם ואחרי זה רצים לעיתון כדי להתפייט על המצב בסיסמאות ריקות מתוכן.

לצביעות ולטהרנות הזאת יש שותפים - חלקים נרחבים בכלי התקשורת שהיללו במשך זמן רב את השיטה הקפיטליסטית הטוטאלית ומחאו כף למערכת הפיננסית האמריקנית, דחפו את ההפרטות בכל מחיר, את החיתוך בקצבאות, את צמצום מדיניות הרווחה, את ביטול העבודה המאורגנת, ועכשיו פתאום הפכו את עורם והפכו לשמאל חברתי קיצוני. לא בגלל דאגה עמוקה לחברה, אלא בגלל שיקולי רייטינג ופוזה. עכשיו זה באופנה, מחר יהיה משהו אחר.

הצדק החברתי של אבנר סטפק

רוב הגופים המוסדיים התחילו השבוע להכשיר את השרץ של עסקת האצ'יסון-פרטנר (זה "הרע במיעוטו", "מצבנו השתפר" וכדומה). האצ'יסון עושה מה שהיא צריכה כמי שבאה להושיע - היא מצמידה אקדח לרקה: שמיטת חובות, או שתיתקעו עם אילן בן-דב.

אבל זה לא אומר שהגופים המוסדיים צריכים להתרפס בפני האצ'יסון ובן-דב, גם להם יש קלף ביד: החוב להאצ'יסון עצמה, בסך 300 מיליון דולר, שנמצא כעת על כרעי תרנגולת.

מדוע שלא ידרשו גם מהאצ'יסון לגלח את החוב הזה, ולא רק את האג"ח? מדוע שלא ידרשו אפסייד למקרה שמניית פרטנר תעלה? מדוע שלא ידרשו מחיר גבוה יותר לעסקת בעלי העניין של בן-דב לרכישת פעילות סמסונג, פרת מזומנים משובחת? ובקיצור, מדוע שבן-דב יחולץ על חשבונם (חשבוננו)? וכיצד קרה שהאצ'יסון ובן-דב רקחו עסקה בלי לשתף את בעלי החוב הגדולים ביותר, הציבור?

והשאלה הגדולה מכולם: מדוע שאבנר סטפק וחבריו בדש-מיטב, המחזיקה באגרות החוב של סקיילקס, החברה האם של פרטנר, לא יתחילו לעשות בלגן ויפסיקו להשתעשע עם האצ'יסון?

איזו שאלה מטומטמת ונאיבית. הרי הכי קל זה לרוץ לחבריך העיתונאים ולארגן איזה ראיון מפרגן ועמוס בקלישאות על צדק חברתי. הרבה יותר קשה לעשות צדק חברתי בפועל, להגן על כספם של אחרים ולהצדיק שכר מפוצץ.

רק אל תשכח, סטפק ג'וניור, את שקי החמאה שעל ראשך.

eli@globes.co.il