חצי שנה אחרי שנירית וייס הפכה לעורכת "פנאי פלוס", באמצע שנת 2005, עברה מערכת המגזין ששכנה עד אז באזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, לבניינה הנוכחי ברחוב המסגר. במשך שלושת ימי המעבר, העיתון, שהיה על ארגזים, שותק מעבודה. במקרים כאלה, הבינה וייס, אין ברירה אלא לפנות לתוכנית החירום העיתונאית, הנושאת את שם הקוד "גיליון נושא". כך, תחת פרויקט מערכתי אחד, יעיל תפעולית, אפשר למלא כמה שיותר עמודים במגזין. בדרך כלל גם עדיף שזה יהיה דירוג כלשהו, ואם אפשר, נינט על השער. לימים, יהפוך אותו אילוץ לאירוע השנתי היוצר את קאסטת העלית בבידור הישראלי - "היפים והנכונים".
בעבור "פנאי פלוס" היה זה רגע לידתו של מוסד משגשג. באשר לוייס עצמה, היא קלטה אז את עוצמת התפקיד. "מרגע שהרשימה התפרסמה התחלתי לקבל טלפונים מכל גורם אפשרי בתעשייה", היא מספרת ל"פירמה" בראיון אישי ראשון, "התלוננו והעירו על מיקומים ודירוג, על כאלה שלא נכנסו ועל טיב ההחלטות שקיבלנו, ואז הבנתי שעל פינו יישק דבר. זה היה ברור לפני כן, אבל מה שנראה לי כתוספת נחמדה, הפך פתאום להיות אחד המותגים הכי חזקים של העיתון, שהכתיב בכל שנה מי האנשים החזקים בעולם הטאלנטים. זה היה רגע שהרגשתי את הכובד של הדבר הזה".
- את היית בעצם מי שמעלה ומורידה אנשים.
"זו תיאוריית סדר היום בתקשורת. ממנים עורכים לתפקידם, כי יש להם טעם טוב, כי יש להם איזה חוש ריח, כי הם יודעים לייצר את ההיררכיה. זה התפקיד שלנו, לקבל את ההחלטות האלה. לא רק אני. זה קורה בכל כלי תקשורת. אני חושבת שהיינו שם יותר 'בשביל' אנשים מאשר נגדם. עזרנו לקדם קריירות יותר מאשר להרוס. כשמפורסם - כוכב או שחקן - הורס קריירה, הוא עושה את זה במו ידיו".
- יש בזה גם ייסורים? חשש מאיזו קארמה או שאלה בסגנון "מי אני שאקבע"?
"יש. וזו אחריות שתמיד לקחתי בחשבון. האנשים שעבדו איתי יודעים שאני הכי פרפקציוניסטית ודורשת נימוקים. ניסינו להיות הגונים ככל האפשר. אני מודה שזה תפקיד שאתה צריך לעשות אותו כשאתה בן אדם ציני. היום אני הרבה פחות צינית. הדירוגים האלה, באמת, מה אני ממליכה אנשים? יש לי באמת את הכוח לקבוע האם הוא מס' 1 או מס' 50, או בכלל לא? זה דורש מידה של קלילות והבנה יותר עמוקה של דברים, אבל גם יחס רציני לדברים".
- לאן נעלמה הציניות?
"זה תהליך של התבגרות אישית. מעבר לזה, יש משהו בסביבת העיתונאי שגורם לו לא לראות את התמונה המלאה. אתה יושב על הכיסא הנוח שלך ורק כותב ומבקר, יושב ביציע ולא באמת משחק במגרש. קל נורא להרביץ 250 מילה מושחזות ובטח שקל לתת לילד שמרוויח 250 שקל לעשות את זה. ברגע שירדתי לשחק במגרש של קשת וערוץ 24, כל הפרספקטיבה השתנתה לי, ונפלו לי כמה אסימונים. להיות עיתונאי זה המקום הנוח. רק ברגע שאתה מפשיל שרוולים ומלכלך את הידיים אתה מבין שבכל דבר שאתה רואה, גם מאחורי התוכנית הכי גרועה בטלוויזיה, יש אנשים שעבדו מאוד קשה, הזיעו ונתנו את הנשמה שלהם כדי לעשות את הכי טוב שיש".
- לו היית באה ל"פנאי פלוס" אחרי ההתנסות בערוץ 24, המגזין היה נראה אחרת?
"אני לא חושבת ש'פנאי פלוס' היה ציני. הוא היה ביקורתי ונשכני יותר והסתכל על הכוכבים בגובה העיניים ולא כאילו הם בשמים. בנוגע לציניות כסגנון כתיבה, תמיד קראתי לעצמי 'שולת המוקשים' ב'פנאי פלוס', כי כתבים, בעיקר צעירים, היו כותבים דברים נורא מרושעים, ואני הייתי מנחה ומנקה, עוד מוקש ועוד. הציניות של הניינטיז זה משהו שפס מן העולם כבר לפני שמונה שנים, היום אפילו עוד יותר. אנחנו בעידן הרגש. אני, לפחות. כבר הרבה זמן שאנשים לא מעריכים רוע".
כן במקום לא
עידן הרגש של וייס, 38, החל לפני כשמונה חודשים, כשהחליטה לעזוב את תפקיד העורכת הראשית של ערוץ 24, ערוץ המוזיקה של קשת. "כשיצאתי מהערוץ, בו עברתי דברים לא פשוטים, הבנתי שזה או לעשות עכשיו ויפאסנה בהודו, או משהו שקשור לכאן ועכשיו, והתחלתי תהליך של ניקוי רעלים של כמה חודשים, שהכניס אותי לשליטה בכל המערכות. אתה עושה משהו טוב למען עצמך. זה מתבטא באנרגיות, באופן שאתה נראה, מה שאתה משדר, מתקשר. אני עובדת על תוכן וצורה - בחוץ ובפנים. על הרגש והחומר".
- עברת סדנאות?
"כן. לקחתי בפעם הראשונה בחיי חופש למשך שלושה חודשים. נשארתי בארץ ועברתי אימון אישי ועסקי, עשיתי סדנאות והסתכלתי פנימה. סידרתי לעצמי את החיים מחדש בסדר עדיפויות, שכרגע הוא יותר בריא לי".
בגובה ענני הניו-אייג' של וייס החדשה והמסופקת קשה כמעט לזהות את מי שהייתה השליטה הרמה של עיתונות הבידור במשך חמש שנים וחצי, עד שהחליטה לנסות לעשות טלוויזיה. זו שהתישה עיתונאים בפרפקציוניזם הידוע שלה, שחרצה קריירות של מסוקרים ושפיטרה עשרות עובדים לאורך ימיה במגזין מבית "ידיעות אחרונות".
"בדיאלוג שלי כעורכת תמיד השיח היה להגיד 'לא' - לכתבות, לראיונות, לעיתונאים, ליחצנים. רוב הזמן אתה אומר 'לא' ומקבל רק 3%-5% ממה שמציעים לך. היום השיח שלי נעדר המילה הזאת. השיח שלי הוא 'כן'. כשאתה נמצא במקום באמת כוחני, שצריך לסנן ואפילו להדוף אנשים שרוצים בחברתך רק בגלל שאתה יכול לספק להם פלטפורמה, אתה הופך להיות בן אדם יותר חשדן וציני. עברתי את השלב הזה. אני במקום רך יותר".
ההתפכחות של וייס הייתה בחודשים הספורים שבהם בילתה בערוץ 24. היא מסרבת לקרוא לזה משבר, אלא רגע מכונן שבו הבינה שאינה יכולה לעשות דברים שהיא לא מאמינה בהם. "הבנתי שלא הכל תלוי בי. זה היה שיעור טוב בצניעות".
- כי זה הגיע למצב שהאמנת שאת האישה ההיא, הכל יכולה?
"לא. יש רגעים שכשאתה מושך בחוטים והדברים מסתדרים לך טוב, אתה מרגיש קצת אלוהים. בטח כשאתה יושב מול אשת הפוטושופ שלך ומשנה לאנשים את החיים ואת איך שהם נראים. אף פעם לא היה לי שיכרון כוח, אבל הייתי הרבה מאוד זמן במקום שהרגיש בלתי מנוצח, ואני שמחה על החוויה הזאת, למרות שהיא לא תחושת כישלון צורבת. זו חוויה מאוד חזקה של למידה, ולא הייתי מוותרת עליה אף פעם".
היא נולדה בגבעתיים. עם גירושי הוריה, בילדותה, עברה להרצליה פיתוח. "לא קשורה לשום סטיגמה שיש למקום הזה. בחופשים הגדולים עבדו אצלנו, ואמא שלי חינכה אותנו להרוויח את דמי הכיס בעצמנו". אחרי קורס בכתיבה עיתונאית אצל אבי מורגנשטרן ידעה להשתחל למשרת עורכת הבידור של "מעריב לנוער". שנה אחר כך כבר הייתה סגנית עורכת המגזין ומשם נרכשה על ידי "ידיעות אחרונות" כדי לערוך את "ראש 1", המתחרה הצעיר.
ההצעה לערוך את "פנאי פלוס", מגזין הבידור של המדינה, הגיעה שבועיים לאחר שמונתה לעורכת "טיים אאוט" התל-אביבי של יובל סיגלר, מגזין שבו שימשה כסגנית העורך. מימי מוזס, עורכת המגזינים של "ידיעות", זכרה אותה מימיה במגזין הנוער, ויגאל גלאי, העורך המיתולוגי של "פנאי פלוס", הראה סימני עזיבה אחרי 15 שנה בתפקיד. "זה היה עיתון עם תפוצה מטורפת והשפעה פסיכית. המגזין השני הנמכר ביותר בארץ", היא נזכרת, "אבל כשלקחתי אותו ליד הרגשתי שזה משהו מאובן, שכבר לא רלוונטי לתקופה. פשוט ראיתי מכרה זהב. ידעתי שזה אתגר שאני לא מוכנה לוותר עליו".
- וקיבלת יד חופשית לעשות במגזין כרצונך?
"באופן מוחלט. כבר בשבוע הראשון להגעתי היו שינויים, וחודש וחצי אחרי, היה כבר עיצוב חדש. הכל נעשה עם צ'ק פתוח ממימי ומכל מי שמסביבה. היה ברור שנפל דבר. ברגע שהתחיל עידן ה-EPG (מדריך השידורים הדיגיטלי בטלוויזיה - ל"א) ואנשים לא היו צריכים לקנות מדריך טלוויזיה כדי לראות שידורים, היה צורך להחליף את המוצר".
באותה תקופה שגשג לו גם המתחרה מבית "מעריב", "רייטינג", שיצר שפה חדשה בסיקור וביחס לטלוויזיה. "אחרי שהגעתי ל'פנאי פלוס' וקראתי 20 גיליונות חשכו עיניי. זה לא היה הטעם שלי. עד אז קראתי 'רייטינג'. אמרתי למימי שאני באה ועושה שינוי מאוד גדול".
חבל על הפנאי
וייס ניגשה לעבודה. "עשיתי שם דברים מאוד נועזים. שמתי עירום - לא נשי - עירום גברי על השער. עשינו תחקירים על אנשים שלא היה מקובל אז להיכנס בהם ולהפריע את שלוותם בשם 'מערכות היחסים הטובות'. העיצוב היה עדכני יותר, השפה הייתה אחרת. הסוד היה לשמור על תמהיל נכון של גבוה ונמוך. פפראצי ישבנים, לצד ביקורת קולנוע של יאיר רווה. המיקס הזה, יחד עם עיצוב מתוחכם ושערים מאוד זוהרים, יצר מוצר שמדבר אל הרבה מאוד שכבות. דיבר עם הקהל הרחב, אבל גם כיוון לבטן של הברנז'ה".
- זו הייתה אחת הביקורות. ש"פנאי פלוס" איבד את הפריפריה לטובת התל-אביבים.
"ממש לא עשיתי עיתון ברנז'אי. ידעתי שכדי לייצר 'סטייטמנט' בקרב מקבלי ההחלטות צריך לעשות את הדאבל שמוקדש לחדשות התעשייה".
ביקורת זו, כמו צרור ביקורות אחרות, שוגרו כלפי וייס בכתבה שפורסמה בוואלה! ברנז'ה באוגוסט 2005. וייס לא שוכחת שמי שמראיין אותה כעת הוא מי שהיה חתום על אותו אייטם מורחב, שהכיל בעיקר טענות על פיטורים המוניים של בני דורו של גלאי בעיתון. הכותרת הייתה "חבל על הפנאי".
"כן, פוטרו אנשים, אבל זאת לא הייתה הסיבה לכתבה. צר לי עליהם, וכל התהליך ההוא היה מאוד קשה. אבל הם העבירו אותי הרבה ייסורים, והכתבה הזאת הייתה חלק מזה. ומאותו רגע, כשכתבתי על אנשים אחרים, החלטתי שהסיקור שלי יהיה הוגן ויביא את כל הצדדים. הפכתי לעיתונאית טובה יותר ובכל חמש וחצי השנים שבהן הייתי עורכת 'פנאי פלוס' לא קיבלתי תביעה אחת. גם לא התראיינתי מאז בגלל זה. עברתי את זה מאוד קשה, אבל זה היה חתיכת שיעור".
- חוץ מתחושת העוול, זה לא העמיד בפנייך מראה? לא הוביל אותך לשינוי כלשהו?
"כן, ולא רק שינוי קטן וקוסמטי. הביאו אותי כדי לעשות מהפכה ב'פנאי פלוס'. כדי להפוך אותו ממדריך טלוויזיה, מוצר בסיסי, כמו לחם וחלב, למגזין טלוויזיה. לא יכולתי לעשות את המהפכה הזו עם האנשים הקיימים. לפטר היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים המקצועיים שלי. זה מדיר שינה מעיניך. זה לא משהו שעושים כלאחר יד".
- הרגשת שינוי ביחס התעשייה אלייך מרגע שהתיישבת על כיסא העורכת?
"לגמרי. זה ישב עליי. התפקיד היה כמעט ממלכתי. יגאל גם הפך אותו לממלכתי. אבל לא עניין אותי לשים את עצמי בפרונט. הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את התמונה שלי מטור העורך, שאותו נתתי לכל חברי המערכת לכתוב. לא עניין אותי לקדם את עצמי ואת האג'נדה שלי כעורכת, כי כל מה שהיה לי לומר באופן אישי נאמר בין דפי העיתון. אבל כן, התיישבתי על הפלטפורמה שמסקרת את עולם הבידור. לקח לי זמן להבין כמה כוח יש בתפקיד הזה ולא ניצלתי אותו לרעה. אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל אני אדם עם אינטגריטי. מסוקרים נכנסו למגזין על פי הערך שלהם, וכשאמרו למישהו 'לא', זה לא היה 'אולי', או 'אין תשובה'. זה היה 'לא'".
- ובכל זאת, כשבקבוצת "ידיעות" מבקשים להכניס טאלנט של סוכנות לוק הוא יהיה על השער של "פנאי פלוס".
"זה לגיטימי לקדם את עסקיך בתוך הביזנס, כמו שמאקו מקדמים את תכני קשת. בכל מה שקשור ללוק בזמנו, הם היו ספקי טאלנטים מצוינים, ואתה יכול להרים טלפון עכשיו לירון ליכטנשטיין (היום עומד בראש סוכנות ADD - ל"א) ולשאול אותו עם מי הוא רב הכי הרבה ועד כמה היה לו קשה לתת הוראות ל'פנאי פלוס'. אתה יודע כמה פעמים לא דיברנו? ההחלטות תמיד נעשו משיקולים מערכתיים, ואם מצאת טאלנט סוג ד' באיזו כתבה, זה היה בגלל עסקה סיבובית, שבה הרווחתי יותר".
בשנותיה ב"פנאי פלוס" עזרה וייס לטפח את בועת הענק הריקנית והצהבהבה של עולם הטראש הישראלי. היום, היא אומרת, "אני לא יכולה לצרוך יותר ג'אנק, עשיתי את זה יותר מדי שנים, ואולי גם לזה קשור ניקוי הרעלים. זה לא אומר שאני לא רואה גיא פינס כל ערב. מאסתי בהתעסקות בעולם הבידור. אני מחפשת דברים עם יותר עומק, עם יותר אמירה, עם ערך מוסף".
- את מבינה שכך היו החיים שלך תקופה די ארוכה.
"וקצתי בזה ברמות שאני לא פותחת את מדורי רכילות יותר".
- וכשעשית את זה, עניין אותך עם מי נינט יוצאת?
"לא היה אכפת לי ברמה האישית. אכפת היה לי להעביר לקורא שלי את הסיפור הכי טוב, הכי מעניין והכי נכון, שמשקף את התעשייה הזאת. זה אנושי להציץ לחיים של אנשים ואני מאוד סקרנית. לא כל עולמי נשען על הבגידות והפרידות והרומנים בתעשיית הבידור. אבל זה מחיר החשיפה של המפורסמים, ככה מוכרים עיתונים וזה מה שעשיתי. זה היה מקצועי לחלוטין".
- ובכל זאת, זה צהוב, מלוכלך, זה עושה לאנשים עוול.
"לא אני המצאתי את הרכילות, למרות שהייתי שמחה לקבל דיבידנדים. היו לי קווים אדומים ולא פלשתי לצנעת הפרט. ואם בהתחלה הייתי יותר פעלתנית ונושכת, אז מהר מאוד נרגעתי. בהתחלה, בקלות הייתי מפרסמת תמונה של שחקנית עם בגד ים וצלוליט שנראית לא טוב. אנשים לא מבינים עד כמה שמרנו על גבולות הטעם הטוב, בסופו של דבר".
- יש שנים אבודות שאת מצרה עליהן?
"הייתי צריכה לעזוב את 'פנאי פלוס' שנה קודם. בסופו של דבר, אני יזמית במבנה האישיות שלי ומאוד אוהבת תקופות הקמה ויצירה של משהו חדש. עברנו שנתיים מאוד סוערות ב'פנאי פלוס', בהתחלה, ואז הרוטינה התחילה לחזור והנושאים נראו פחות סקסיים, והתקופה של שלטון הריאליטי והעיסוק ב'גיבורים לרגע' הפכו את כל הנושא הזה להרבה פחות מעניין".
- מה את חושבת שאישה צריכה בשביל להתקיים ולהצליח בתחום הזה?
"זה דורש שאפתנות גדולה, ויתור מסוים על החיים האישיים ואסרטיביות שלפעמים מיתרגמת לביצ'יות, שזה תרגום מאוד שוביניסטי של החברה שלנו".
- את מרגישה שכך נתפסת, כביץ'?
"נתפסתי מאוד שונה בעיני אלה שעבדו איתי והכירו אותי, ובעיני אלה שלא הכירו אותי וניזונו מדימוי העורכת הגדולה והכוחנית שמפילה ומרוממת במחי מילה. זה דימוי שאין לו שום קשר למציאות. אני יודעת שכעורכת תרמתי לדימוי הזה, כי אני באמת בן אדם חזק, קפדני וביקורתי, קודם כל כלפי עצמי. ב'פנאי פלוס', שם עוצבה הדמות הזאת, יכולתי להחזיר כתבות ארבע-חמש-שש פעמים לעיתונאי להשלמות. היו לא מעט פעמים שצילמתי שערים פעמיים, ואפילו שלוש. רמת ההכנה שעשיתי לדברים הייתה דקדקנית מאוד. הייתי ממש יורדת לקוצו של יו"ד, מיישרת באינצ'ים וקוראת 70% מהעיתון לפני שבכלל היה מגיע לגרפיקה. הקפדנות הזאת, בסופו של דבר, לא הפכה אותי לבן אדם קליל וזורם".
אחת הסיבות שבגינן החליטה וייס לעזוב ב-2010 את "פנאי פלוס" הייתה ההבנה שהתעשייה משתנה תחת רגליה. "קורים דברים ענקיים, אבל תוך שעה הם באינטרנט ולא משנה כמה אתה שומר ידיעות בבטן. דקה לפני הדפוס האתרים משיגים אותך, וקוראים מתרגלים לצרוך תוכן בחינם. הרגשתי שאני במסיבה ענקית על גבי ספינת תענוגות עשירה, ופתאום אוזלים המצרכים. אתה כל שנה מהדק עוד חור בחגורה ומבין שהתחרות מול האינטרנט הופכת את המוצר שלך לכמעט לא רלוונטי. אתה, כעורך, צריך לשנות את הסיקור, לא להסתמך על ניוז יותר. זה עידן מאוד קשה לפרינט".
- ולכן עזבת?
"הרגשתי שאני בענף שנמצא במשבר מאוד גדול. גרף ה-TGI לא היה בכיוון הנכון. הנה אני שנתיים אחרי, לא רק לא צורכת את התוכן שלי באינטרנט, אלא צורכת אותו בעיקר בסמארטפון. הרגשתי שבעיתונות אין מקום להתפתח, לצערי, אם כי הוא לעד יישאר המקום האהוב עליי".
- מאסת גם בעיסוק באותה ביצה, באותם אנשים?
"לחלוטין. העיסוק באותם נושאים שבוע אחרי שבוע מאוד שוחק. בכלל, לעמוד בדד-ליין שבועי במשך 14 שנים, זה חתיכת דבר שאתה צריך ממנו חופש. הרגשתי שאני צריכה להתפתח ברמה האישית, המקצועית, להתעסק בתכנים אחרים. הטלוויזיה אז, ועוד על רקע המשבר בעיתונות, נראתה כמו הארץ המובטחת".
- היום לא היית חוזרת לעשות אותו הדבר?
"אני לא יכולה לחזור לאחור. יש כל-כך הרבה דברים מעניינים שאפשר לעשות בדיאלוג עם קהל. היום אני קוראת רק עיתוני כלכלה, בריאות וקצת תרבות. אני גם לא רואה טלוויזיה מאז שעזבתי את קשת. הפריים טיים איבד אותי לחלוטין כצופה".
כפיים לזמרים המזרחיים
מיד אחרי העזיבה, רעיון שפיתחה לפורמט טלוויזיה הוביל את וייס לשיחות עם זכיינית ערוץ 2 קשת. "תוך כדי הדיבור עם קשת הגיעה ההצעה לעבור למחלקת התוכן, ואז, ברגע האחרון - לערוך את ערוץ 24. לא יכולתי להגיד לא להזדמנות לקבל את הערוץ המסחרי השלישי בגודלו בארץ, עם ברכת הדרך של אבי ניר לחולל שינוי".
- מה הייתה התוכנית שלך לערוץ?
"היו לי המון תוכניות, שהתבססו על התמהיל של 'פנאי פלוס'. יש לי עד היום קלסר מלא ברעיונות ולוחות שידורים להפקות, שלדעתי מישהו יום אחד יעשה איתם משהו. רציתי לחזור למיינסטרים הישראלי של המוזיקה, כי יש פה מוזיקה מקומית וקהל שאוהב מוזיקה ישראלית, ואפשר לייצר תכנים. אתה מגיע לערוץ ומבין שהוא כלי התקשורת הכי מורכב בארץ: ערוץ נישה שהוא גם ערוץ מסחרי. אתה צריך לשמר ממוצע רייטינג יומי מינימלי באזור ה-1%. לצד זה, יש עליך רגולציה עם תנאי רישיון, ללא הבנה מהן תוכניות מוזיקה בעידן החדש, או הבנה שצעירים לא צורכים קליפים בטלוויזיה אלא ביוטיוב. אתה מתמודד עם דרישות רגולטוריות שגורמות לך פשוט לתלוש שערות".
אחד הפרויקטים המרכזיים שניסתה וייס להרים בזמן הקצר שלה בערוץ היה "היכל התהילה", חבורה של זמרים מוכרים שעתידם מאחוריהם, שניסו לחזור לתודעת הציבור בריאליטי בסגנון "האח הגדול". "שבועיים לאחר תחילת התוכנית קיבלנו מכתב ממועצת הכבלים והלוויין שהם לא מכירים בהשקעה בתוכנית לצורכי רגולציה, כי מבחינתם זה ריאליטי ולא מוזיקה. מאותו הרגע, הכל השתנה. הייתה תחרות מוזיקלית בכל ערב עם ריבים ודרמה, ואנחנו, בגלל הרגולציה, העברנו את המצלמה לצלם את מייקל מנגן על גיטרה רוב היום או שידרנו קליפים כדי לעמוד בדרישות רגולטוריות. הם סירסו לחלוטין את הפרויקט הזה, שהיה מקסים והתאים לעידן החדש".
אך לא הרגולציה הייתה הבעיה המרכזית. "חשבתי שאוכל להביא לערוץ את יוצרי המיינסטרים במוזיקה והתבדיתי. המיינסטרים לא שיתף פעולה. מי ששיתף פעולה היו האמנים המזרחיים. הם אנשי שיווק מצוינים, שיודעים לעבוד ולקדם את התכנים שלהם. הם גם היחידים, כמעט, שמייצרים קליפים, כי הם מבינים שזה כלי שיווקי מצוין.
"כשאתה מנסה לסגור עם להקה כמו מוניקה סקס - אני כבר לא מדברת על פוליקר או ריטה - שיבואו להופיע לך באולפן, הם רבים איתך שהם רוצים שהאולפן השקוף יהפוך לאטום ורוצים שומרי ראש, כשלנו אין בכלל תקציב למונית. אם אתה מתקשר לזמר מזרחי, אפילו ברמתו של אייל גולן, הוא מגיע, כי הוא מבין את החשיבות".
- אז למעשה הפינוק של המוזיקאים הלא מזרחיים, הוא שהפך את הערוץ הזה למזרחי בהווייתו?
"חד-משמעית. יותר קל לעבוד עם אמנים שמבינים את המדיום ואת האילוצים שלו ובאים לעשות שמח. זה עובד, והקהל אוהב את זה. מוזיקת המיינסטרים בישראל נרדמה בעמידה. בגלל זה האמנים המזרחיים מנצחים אותם ועושים כסף".
כך, בעודה מנסה למשוך את השמיכה הקצרה לכיוונים השונים, הבינה שזה לא הולך ושהיא חייבת לעזוב. "עברתי בתוך התקופה הקצרה הזאת שלוש עונות שידורים. כל ההחלטות נעשו במשותף עם אבי ניר בדאגה גדולה. גם היום יש בקשת הרבה מהלכים שנעשים כדי 'לקרב את הערוץ לבית', לדנ"א של קשת. אתה נמצא בבניין שהאמירה הכי חשובה בו היא שהתוכן הוא המלך. אבל בערוץ 24 המפיקה היא המלכה, כי היא חותכת את השורה תחתונה".
- ולא היית מרוצה מחלק מהתוכניות שנאלצת לשדר.
"לא. השיעור הראשון שלמדתי מאבי ניר ומרן תלם היה 'תתחברי מהבטן למה שאת עושה', וכשהבנתי שאני צריכה לעשות דברים שאני לא מתחברת אליהם, אישרתי את זה עם אבי. בתוך כל זה הרגשתי שאני עובדת נורא קשה ואין לי הכלים לחולל את השינוי שרציתי. שאני מתרחקת מהחזון המקורי שלי בגלל האילוצים של שמירה על הרייטינג המינימלי, וגם הוא מגיע בזיעת אפיים".
- בכל זאת לקחת סיכון, התרחקת ממוקד כוח כדי לעבוד בערוץ די נידח.
"זה מעולם זה לא היה שיקול עבורי. ידעתי שהכוח הזה ילך לאיבוד. ידעתי שארד מכיסא המלכות הזה וההחלטה על כך הייתה שלי. מה שמעניין אותי זה לעשות עבודה טובה שאהיה גאה בה, ליהנות ממנה ולהרוויח כסף. היתרונות של 'מוקד הכוח' לא מעניינים לטעמי. להיות מסוגלת לטלפן למנכ"ל גוף שידור או להיות מוזמנת לאירועי השקה? איי קודנט קר לס".
"אנחנו יודעות לספר סיפורים"
עכשיו וייס מתחילה את מה שהיא מסכימה לכנות "הספירה מחדש". יחד עם דוברת ומנהלת יחסי הציבור של קשת לשעבר, מאיה קרבט, שאותה היא מכירה מאז ראשית ימיה בעיתונות, היא מקימה משרד לייעוץ תקשורת ותוכן. "מאיה אמונה על ניהול הקמפיינים, יחסי ציבור וקשרי עיתונות, ואני אחראית לייעוץ תוכן, מתוך ההבנה שהנושא החדש בעולם השיווק למותגים הוא לייצר דיאלוג עם הצרכנים שלך באמצעות תוכן. מבחינתי, אני ממשיכה לעשות תוכן, אבל פשוט עושה את זה בזירה אחרת. בהגדרה אנחנו נפגשות עם לקוחות שמבינים באמת את הצורך בתוכן ככלי שיווקי".
- מאיפה, למשל, בא התוכן הזה?
"הוא יכול להתבצע בכל מיני פלטפורמות מאזורי המדיה, דרך אירועי קד"מ ועד בניית אתרי אינטרנט ייעודיים. גם אפליקציה בעיניי היא סוג של תוכן מצוין, למשל אפליקציה מדהימה של רייבנד, שנותנת מידע על פינות מוארות בשטחים אורבניים. בעולם הזה, שנקרא 'קונטקט מרקטינג', יש הרבה מקום לעשייה בארץ. זה פלח שעוד לא נוצל".
לדברי מאיה קרבט, לחברה כבר יש כמה לקוחות. "פתחנו ב-1 במאי, חג הפועלות, וחודש אחרי כן כבר קיבלנו את הצ'ק הראשון. אלה לקוחות מהאזורים הטבעיים שלנו, שבהם אנחנו עושות יותר ייעוץ תוכן".
בין הלקוחות הראשונים של וייס וקרבט, חטיבת המוזיקה וערוצי טלעד של NMC, מגזין "טיים אאוט", פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של אוניברסיטת ת"א שהסתיים השבוע, ומיתוג מחדש של בית הספר הגבוה למוזיקה, "רימון". "יש המון התעניינות ממגוון תחומים, החל מגופים שפועלים בתחומי תקשורת, תרבות ולייף-סטייל, שזה אזור הגידול שלנו, וגם מצד מותגים של מוצרי צריכה, שמחפשים היום טיפול אחר", אומרת קרבט.
"גם אצלי הרצון לעצמאות היה קיים תקופה ארוכה, רק שלקח זמן עד שזה הבשיל להחלטה מגובשת, שהובילה לפרידה מקצועית ואישית מקשת", היא מספרת, "השנים הארוכות בניהול מערך כה מורכב של תכנים לימד אותי לעבוד באופן יצירתי ובווליום גבוה מאוד. פשוט אי אפשר אחרת, כאשר אתה נדרש להוביל קמפיינים ענקיים כדוגמת כוכב נולד, ארץ נהדרת ומאסטר שף. האינטגרציה של היכולות של כל אחת מושקעות לגמרי בסטארט-אפ הפרטי שלנו, וזה, למרות כל הניסיון והידע, רענן ועוצמתי".
לדברי וייס, "יש משבר עצום בתחום הפרסום והשיווק, וכל הפרדיגמות משתנות. אתה מבין שאתה חייב לתת ערך מוסף לצרכן שלך. צריך לספר לו סיפור, לרגש אותו, וכל העולם הזה מנסה להבין מה המיקומים החדשים ומהם סדרי העולם החדשים. מתוך המקום הזה אני חושבת שיש לי, כעורכת תוכן, מספרת סיפורים, יתרון שאין למשרד יחסי ציבור" .
קרבט מוסיפה ואומרת כי "אחרי כל-כך הרבה שנים של עבודה בגופי התוכן המובילים בארץ, אנחנו מכירות את התקשורת מבפנים ומבחוץ ויודעות בדיוק אילו פעילויות תוכן מחוללות פולו אפ, ואיזה נעלמות. זה חשוב במיוחד בעידן הנוכחי, שבו יש כל-כך הרבה כלי תקשורת ועוד יותר אנשים שמצייצים וכותבים ומפיצים ומייצרים רעש אינסופי. המומחיות שלנו היא לדעת לא רק להיות המלצריות שמגישות את המנה, אלא גם השפיות שממציאות ומבשלות אותה".