12.2 מיליון כרטיסים לקולנוע נמכרו בישראל מינואר 2010 ועד היום, 25% יותר מאשר בשנים 2005-2009, אז הסתכמו המכירות ב-9.8 מיליון כרטיסים, על-פי נתונים רשמיים של מפיצי הסרטים. אל מול הנתונים המרשימים הללו, ניצבת העובדה העגומה לפיה 5 קומפלקסים של בתי קולנוע נסגרו מאז 2007 בתל-אביב, הנחשבת ללב הפועם של תעשיית התרבות והבידור המקומית, בהם אולמות הקולנוע בקניון עזריאלי ובמגדל האופרה. במרכז העיר, פועלים כיום כ-20 מסכי קולנוע בלבד. נתון מדהים לרעה, בהשוואה לערים דוגמת לונדון או ניו-יורק, מה גם שלא מדובר במקרה קלאסי של חוסר היצע בגלל חוסר ביקוש.
בניגוד לדעה הרווחת, לפיה ההורדות הפיראטיות מהרשת הפכו סופית את ההליכה לקולנוע לבילוי שעבר זמנו, העניין שהקהל מגלה בקולנוע רק גובר. הביקוש הגואה, מול גל סגירות האולמות במרכז תל-אביב, היווה שיקול מרכזי בהחלטתם של מנהלי חברת הפצת הסרטים אורלנדו להשקיע 2 מיליון שקל בשיפוץ ובהכשרה של שני אולמות מופעים בבית ציוני אמריקה בתל-אביב ובהפיכתם לבתי קולנוע המקרינים בעיקר סרטי איכות אינטימיים. השקעה זו אינה כוללת הכשרה עתידית צפויה של אולם שלישי במתחם, ותוכניות לבניית אולמות נוספים בפורמט דומה בערים נוספות בארץ בשנים הקרובות. המסך, כך נראה, לא עומד לרדת על אולמות הקולנוע בערים.
המפץ הגדול
מתחם "אורלנדו סינמה" נפתח בתחילת פברואר האחרון, ובחודש הראשון לפעילותו נמכרו 6,000 כרטיסים, 80% מתוכם לסרט הצרפתי "שמות של אהבה", המתאר רומן בין גבר שמרן ומופנם לצעירה משוחררת ומרדנית. "עבור קולנוע חדש, שרבים עדיין לא מודעים לקיומו, זה נתון מצוין", מציין מנכ"ל סרטי "אורלנדו", עודד הורוביץ, "מוקדם לדעת מתי תהפוך השקעה בסדר גודל כזה לרווחית, אבל אנחנו משוכנעים שזה יקרה, מעצם העובדה שלראשונה זה זמן יש לקהל תל-אביבי מבוגר אופציה לצפות בהצגות יומיות במחיר מוזל (29 שקל) ובמרחק הליכה מהבית.
המפץ הגדול
"לא סוד שבשנים האחרונות כל הקומפלקסים נדדו ממרכזי הערים החוצה, דוגמת סינמה סיטי גלילות וראשון לציון. הליכה לקולנוע הפכה לבילוי משולב, הכולל גם ישיבה במסעדה או בפאב, וכמובן קניות, וברוב המקרים אולמות הקולנוע הם רק הבסיס שסביבו מוקמים בתי עסק נוספים. אולמות כאלה מושכים בעיקר צעירים ובני נוער, ומקרינים שוברי קופות הוליוודיים. הסרטים בבית ציוני אמריקה מיועדים לקהל קצת יותר בוגר, שלא בהכרח יכול או רוצה להתרחק מלב העיר. זיהינו את החלל שנוצר והחלטנו לנצל אותו, אבל זה התאפשר בעיקר בגלל שבבית ציוני אמריקה היו אולמות שניתן היה להסב להקרנת סרטים".
ואלמלא היו?
"זו אולי הבעיה הגדולה ביותר שעומדת בפני מפיצי סרטים בארץ כיום. במרכז תל-אביב אין כמעט מסכים, ולבנות במיוחד קומפלקס חדש זה השקעה אדירה, הדורשת תכנון של שנים. הציבור רוצה ללכת לקולנוע, אבל אין לו כמעט אופציות".
גיא שני, מנכ"ל רשת בתי הקולנוע לב, הכוללת את מתחם לב דיזנגוף בתל-אביב, קצת מסתייג. "אני לא חושב ש-20 מסכים במרכז תל-אביב הם נתון בעייתי במיוחד", הוא אומר, "אבל אין ספק שלא היינו מתנגדים ליותר, לולא היו כמה מגבלות קשות".
המפץ הגדול
- אילו מגבלות?
"עלות האחזקה של בית קולנוע גבוהה, ולעתים זה מוביל למצב שבו מתקבלת החלטה לסגור אולם גם אם הוא מושך קהל. לדעתי, צריך לקבל החלטה חוקתית להוזיל משמעותית את הארנונה על אולמות קולנוע. אם וכאשר תתקבל החלטה כזו, זה יכול לחולל מהפכה. הרי חייו של מפיץ סרטים מקומי לא פשוטים ממילא".
"המפיצים צריכים זה את זה"
אז איך נראים חייו הלא פשוטים של מפיץ סרטים מקומי? מצד אחד, הוא נאלץ להתמודד עם הצמצום המשמעותי במספר אולמות הקולנוע בערים הגדולות. מצד שני, גם הירידה במספר האולמות במרכזים כדוגמת הסינמה סיטי לא מסייעת לאורך החיים של הסרטים על המסכים. ועוד לא דיברנו על גודל האוכלוסייה, על התחרות מול מפיצים אחרים ועל הטעם הייחודי של הקהל הישראלי. כל אלה יחד מביאים לכך שלא פעם המפיץ מוצא את עצמו בסרט מתח.
"אין קשר בין הצלחת בתי הקולנוע ובין הכדאיות הכלכלית בהמשך תפעולם", אומר עודד הורוביץ, "בקניון עזריאלי, למשל, קומפלקס בתי הקולנוע פעל באולמות שנשכרו מבעלי הקניון. ברגע שהשתלם יותר לבעלים להשכיר את השטח ל-H&M, הם סיימו את החוזה וסגרו את האולמות. זה לא קרה בגלל שקהל לא הגיע. כך לגבי קולנוע דיזנגוף בקומת הקרקע של הסנטר. לאולמות האלה היה שם של מרתף מוזנח, אבל אני יודע בוודאות שברוב ההקרנות הייתה תפוסת קהל יפה".
"אין ספק שבעיה גדולה של מפיצים בישראל כיום היא המחסור במסכים", אומרת דורית ישי, מנהלת מחלקת ההפצה של סרטי גלובוס, "סגירת מתחם האולמות שלנו בקניון עזריאלי יצרה חלל גדול באזור תל-אביב, שעד עכשיו לא נמצאה דרך למלא אותו. במצב הקיים חברות ההפצה מחויבות לשיתוף-פעולה ובמקביל לחשיבה יצירתית יותר ויותר. בפועל כל המפיצים צריכים זה את זה, גדולים וקטנים גם יחד".
אשת יחסי הציבור של סרטי גלובוס, עטרה ישראלי עזריה, מוסיפה כי "בערים הגדולות אולמות קולנוע הם כמעט תמיד חלק מקניון שבעליו מקבלים חלק באחוזים מרווחי הכרטיסים הנמכרים לסרטים. סרט הוא הבידור העממי הזול ביותר בשוק כיום, אבל בדיוק מהסיבה הזו הבעיה רק מחריפה, כי משתלם יותר להשכיר שטח מסחרי ענק לחנות בגדים ולגזור קופון ממכירת חולצה שעולה 100 שקל, מאשר להשכיר אותו לאולמות קולנוע ולקבל אחוזים ממכירת כרטיס שעולה 35 שקל.
"יש גם חוסר פרופורציה בין הרצון ללכת לקולנוע והיכולת לעשות את זה בפועל", טוענת ישראלי עזריה. "ביישובי הפריפריה המצב קטסטרופלי. מי שגר שם צריך לנסוע 45 דקות כדי להגיע לאולם עם ציוד הקרנה וסאונד באיכות גבוהה".
איילת ניר, מנהלת חברת ההפצה פורום פילם, מאשרת: "ניסיון העבר מראה שקשה מאוד כלכלית לקיים בית קולנוע קטן ביישובי פריפריה ושבהרבה מקרים הציבור מעדיף, גם אם קיימת אופציה מקומית, לנסוע לבתי הקולנוע הגדולים. הפתרון יהיה שילוב של התרחבות מסוימת בתפוצת המגה-פלקסים בארץ, שיאפשר גישה קלה יותר מאזורים שונים, יחד עם פעילות משלימה של בתי קולנוע מקומיים".
ניר טוענת שסוגיית ההפצה נטו היא הפחות בעייתית, ושדווקא ריבוי ההיצע מוביל לא פעם לכך שסרטים רבים מתפוגגים מהמסכים במהירות יחסית, ולפעמים אפילו כלל לא מגיעים למסך הגדול. "הענף גדל בשנים האחרונות", היא אומרת, "דווקא המעבר למגה-פלקסים הפיח רוח חדשה בבתי הקולנוע והעלה את רמת הביקור. גם העידן הדיגיטלי מביא אתו שינויים, אחד הבולטים שבהם הוא ירידת עלות העותקים, דבר המאפשר להוציא לבתי הקולנוע גם סרטים קטנים שבעבר היו מוותרים עליהם בשל אי כדאיות כלכלית. יוצא שהצד השני של המטבע הוא דווקא ריבוי הסרטים, הגורם לכך שזמן ההקרנה הממוצע שלהם בבתי הקולנוע מתקצר. לעתים קרובות זה לא מאפשר את מיצוי הפוטנציאל המסחרי של הסרטים, כי גם הצגתם באולמות הקולנוע הקטנים יותר לאחר שבוע הבכורה כמעט אינה קיימת".
בלי קומיקס וגיבורי-על
בישראל פועלות כ-15 חברות להפצת סרטים, המייצגות אולפנים בינלאומיים הפועלים בחוזי היקשרות ארוכי טווח, וחברות עצמאיות קטנות מולן נחתמים הסכמי הפצה קצרי טווח או פרטניים להפצת סרטים בודדים.
רובו המכריע של השוק נשלט כיום בידי 5 חברות הפצה מובילות: "גלובוס גרופ", המייצגת, בין השאר, את חברות וורנר, פרמונט ויוניברסל; "פורום פילם" (תיאטראות ישראל), המייצגת את דיסני, פוקס וסוני; "יונייטד", המייצגת בעיקר חברות עצמאיות ושותפה בהפקת סרטים ישראליים רבים, ובבעלותה בין השאר מתחמי אולמות סינמה סיטי בראשון לציון ובצומת גלילות; "שני סרטים", העובדת בין השאר מול הקונצרן העצמאי הנחשב "פוקוס", ובבעלותה, בין השאר, מתחם אולמות לב בדיזנגוף סנטר בתל-אביב, ו"אורלנדו", המייצגת בישראל רשימה מתארכת של חברות הפצה בינלאומיות עצמאיות וכאמור, רכשה לאחרונה מתחם אולמות הקרנה בבית ציוני אמריקה בתל-אביב.
המצב שבו מפיץ הסרטים הוא גם בעל האולם ייחודי לישראל (בארצות-הברית, למשל, רואים בסיטואציה כזו ניגוד אינטרסים). למעשה, בארץ ישנם רק מקרים בודדים שבהם אולם קולנוע מקומי נמצא בבעלות פרטית של אדם או חברה שאינה עוסקת כלל בהפצה. התוצאה היא שכל מפיץ מעוניין לשבץ באולמות שבבעלותו כמה שיותר סרטים, שהוא בעל הזיכיון המקומי להפצתם. אולם, כדי להגיע למיצוי מקסימלי של מתחם אולמות יש להציג מגוון רחב ככל האפשר של סרטים, דבר המחייב שיתוף-פעולה בין המפיצים.
"זה לא שאין תחרות בין המפיצים", מבהיר גיא שני מרשת "לב", "אם סרט מסוים מופץ בעולם דרך אולפן בינלאומי גדול, החתום על חוזה הפצה ארוך טווח מול מפיץ מקומי, אז הזיכיון הוא שלהם. אבל יש לא מעט מקרים בהם הפצת סרט נחשק היא סוגיה פתוחה למשא ומתן, ואז מגעים יכולים להיות יקרים ואגרסיביים. עלות זיכיון הפצה יכולה לנוע מכמה אלפי דולרים לסרט עצמאי דל תקציב ולהגיע ל-200 אלף דולר. עצם העיסוק בהפצת הסרטים כרוך בהשקעה אדירה, כי רק לנסוע לפסטיבלים לקולנוע ולצפות בסרטים חדשים זה הרבה כסף, ועבור מפיץ עצמאי זה לעתים על גבול הבלתי אפשרי לעמוד בתנאים הכספיים של האולפנים.
"למרות כל הבעיות, אני אופטימי כי הענף עצמו בריא", הוא מוסיף, "בארץ ובעולם יש עשייה קולנועית טובה ואיכותית, יותר ויותר קהל מגיע לאולמות, ועובדה שיזמים חדשים מנסים להשתלב בתחום".
לעומת אותם סרטים נחשקים שכל מפיץ מוכן להתחרות עליהם, שאלת מיליון הדולר עולה באשר לסרטים שיש להם פוטנציאל, אך לא בטוח אם יתממש. "בחירת הסרט המתאים היא החלק הקשה ביותר בעבודה", אומר שני, "הכי פשוט, על פניו, והכי חמקמק בפועל. חובבי קולנוע חשופים היום לאחורי הקלעים של התעשייה, בעיקר דרך אתרים רלוונטיים ברשת, והם יודעים בדיוק אילו סרטים יוצאים בעולם ומתי. אני, כמפיץ, חשוף כל הזמן לביקורת הקהל, ותמיד יהיו אלה שיבקרו את הבחירות שלנו. הם לא אוהבים את הסרטים, הפוסטר, העיתוי שבחרנו להפצה באולמות, התרגום לשם הסרט, וכמובן ההחלטה לשגר סרט מסוים ישירות לספריות ה-DVD, כי הם רצו לראות אותו באולם על מסך גדול. מה לעשות שלפעמים ברור לך שלסרט מסוים, איכותי ככל שיהיה, אין בארץ קהל יעד רחב מספיק להצדיק אולם?".
"ההחלטה על הפצת סרט לבתי הקולנוע בארץ היא לא אוטומטית", אומרת איילת ניר, "כל סרט שאנחנו מחזיקים בזכויות ההפצה שלו בארץ נבחן. אנחנו צופים בו על מנת להעריך אם הוא ראוי להפצה בקולנוע, הן מהבחינה התוכנית והן מהבחינה הכלכלית, ואגב, במציאות העכשווית, אם סרט אינו מופץ בקולנוע הוא גם לא יופץ בספריות ה-DVD, אלא יעבור ישירות לטלוויזיה.
"בניגוד לדעה המקובלת, גם סרט שיש לו ארומה איכותית ושלל מועמדויות וזכיות בפרסים יוקרתיים לא בהכרח הופך להצלחה", מוסיפה דורית ישי מגלובוס, "דוגמה מצוינת מהחודשים האחרונים היא 'הוגו' של מרטין סקורסזה. הסרט היה מועמד ל-11 פרסי אוסקר, ואני נלחמתי אישית על ההפצה המקומית שלו והענקת מרווח נשימה מרבי עבורו באולמות, למרות שידעתי מראש שהסיכויים שלו להצליח כאן קלושים, והוא אכן רשם נתונים לא מזהירים. זה סרט נפלא, אבל בעייתי מבחינה שיווקית, כי קהל היעד שלו לא מספיק מוגדר. אבל לו היינו מוותרים לחלוטין על ההפצה שלו בבתי הקולנוע, כל המבקרים היו מתנפלים עלינו.
לדברי ישי, "השוק המקומי פועל לפי כללים שונים מאשר בארצות-הברית ובאירופה, וכמעט בלתי אפשרי לנבא מראש אילו סרטים יצליחו כאן. לא מעט שוברי קופות הוליוודיים, בעיקר סרטי קומיקס וגיבורי-על, לא מדברים אל הקהל המקומי בממדים המתקרבים לשאר העולם. דווקא דרמות אנושיות קטנות וסרטים עצמאיים איכותיים, שהרווחים שלהם בשוק העולמי מינימליים, מגיעים בארץ לנתונים מדהימים יחסית לגודל האוכלוסייה. זה אומר, בפועל, שאני כנציגת חברת הפצה גדולה צריכה את שיתוף-הפעולה של גוף כמו סרטי אורלנדו, כי דווקא סרטים אינטימיים יותר כמו שהם מתמחים בהם מושכים הרבה קהל".
מסיבת עיתונאים עם אנג'לינה ג'ולי
100 אלף רוכשי כרטיסים (כ-920 אלף דולר) - זה הנתון הנדרש כדי שסרט ייחשב רשמית לשובר קופות בשוק המקומי. חובבי הקולנוע הישראלים מוכיחים שוב ושוב שלדרבי שלהם חוקים משלו. "מאניבול", למשל, דרמת הבייסבול האמריקנית בכיכובו של בראד פיט, הניב בארץ רווחים של כ-270 אלף דולר מהקרנות ב-16 אולמות במשך חודש וחצי. לעומתו, הסרט הצרפתי "אלגנטיות של קיפוד" גרף כאן כ-350 אלף דולר מהקרנות ב-8 אולמות בלבד בפרק זמן זהה, והסרט הארגנטינאי "הסוד שבעיניים" הביא לאולמות 120 אלף צופים - למעלה מ-1.1 מיליון דולר - וזה עוד לפני שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
"זה אחד ההימורים שאני הכי גאה בהם", מודה הורוביץ מאורלנדו, "אף אחד לא הכיר בארץ את הסרט כאשר החלטנו להפיץ אותו, וזו הייתה הצלחה מהסוג שאי-אפשר לנבא מראש. הרבה פעמים אני רואה סרט בהקרנה מוקדמת, בפסטיבל בינלאומי שאליו מוזמנים מפיצים מכל העולם, ומאמין בו מתוך אינסטינקט של יותר מ-12 שנים במקצוע. התוצאה הסופית היא תמיד נעלם גדול, והרבה פעמים כשלתי, אבל כאשר סרט כזה הופך פתאום ללהיט מקומי זה בהחלט אחד הסיפוקים הגדולים שלי כמפיץ".
"לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר זכה בישראל להצלחה הגדולה בעולם, בפרמטר של מכירת כרטיסים יחסית לגודל האוכלוסייה. איך מפיצים מסבירים את העובדה שדווקא אצלנו סרטים כאלה מצליחים כל-כך, בעוד ששוברי קופות ענקיים מארצות-הברית זוכים להתעלמות?
"צופה הקולנוע הישראלי הוא שמרן. הוא רוצה לראות סרטים שמדברים אליו בגובה העיניים ומזכירים לו את היומיום הפרטי שלו. לכן שוברי קופות אמריקניים לא עושים לו את זה בהרבה מקרים, אבל דרמות משפחתיות אינטימיות עושות את זה, ובגדול, בעיקר אם יש סצנת ארוחה משפחתית. זה גם קשור למנטליות המהגרים של רוב הציבור הישראלי. סרטים מאירופה, אפילו מדרום אמריקה, עובדים טוב יותר מסרטים אמריקניים. אפשר להבחין בבירור שביישובים שבהם יש קהילת עולים גדולה ממדינה מסוימת, סרט מאותה מדינה המוקרן באולם קרוב יחסית יביא פתאום כמות גדולה בהרבה של צופים. זה גם שיקול מהותי בבניית מערך ההפצה".
ועדיין, למרות ההעדפות הברורות של צופי הקולנוע בישראל, אומר הורביץ, "למרבה האירוניה, קל יותר לייחצן בארץ שובר קופות הוליוודי מאשר דרמה או קומדיה מאירופה שיש לה כאן קהל יעד גדול בהרבה. הסיבה היא שעבור כוכבים הוליוודיים יחסי ציבור הם חלק בלתי נפרד מהחוזה ומהמנטליות, לכן מרווח הפעולה מולם גדול בהרבה. עד כמה שזה נשמע מוזר, קל יותר להשיג לעיתונאי ישראלי אישור כניסה למסיבת עיתונאים עם אנג'לינה ג'ולי מאשר ראיון עם שחקן כמו ז'ראר דפרדייה, שמבחינתו הוא אלוהים ומספיק ששמו יופיע על כרזת הסרט, אז לך תסביר לו למה הוא צריך גם להתראיין".
"בארץ לא קיימת, לרוב, המנטליות של ציפייה חודשים מראש לסרט חדש והסתערות המונית על האולמות ברגע שהוא יוצא", מוסיפה דורית ישי מסרטי גלובוס, "צריך חשיבה יצירתית רבה כדי לבנות באזז סביב סרט, אבל זה אפשרי. כשהבאנו לארץ את בן סטילר, כריס רוק וג'דה פינקט לבכורה החגיגית של 'מדגסקר 2', הגענו לנתון מדהים של 100 אלף כרטיסים בסוף שבוע אחד".
מייחצנים עם כוכבים
יצירת באזז ובניית מערך נכון של יחסי ציבור לסרט היא עוד בעיה שבפניה ניצבים המפיצים, שלא פעם מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. מצד אחד, נמצאות חברות ההפקה הבינלאומיות, שדורשות לראות תוצאות, ומצד שני, נמצאת העיתונות שלא ממהרת לפרגן לסרטים נטולי כוכבים הוליוודיים. "לצערי, הרבה עיתונאים המסקרים את שוק הקולנוע המקומי מנותקים מטעמו של הקהל", טוענת ליאת אריאב, אשת יחסי הציבור של סרטי אורלנדו, "אין כמעט אתר או עיתון מובילים שלא מדווחים מדי שבוע על טבלת שוברי הקופות בארצות-הברית. למה בעצם? הרי אין לנתונים אלה שום קשר למה שקורה בבתי הקולנוע בארץ. בהרבה מקרים כשאני מנסה לקדם בתקשורת המקומית סרט אירופי עצמאי, אני נתקלת בהתעלמות מוחלטת, בלי קשר לעובדה שבפועל ראו אותו כאן הרבה יותר צופים".
"התקשורת בארץ לא מתעניינת באמת בתכנים קולנועיים, אלא ברכילות", מסכימה עטרה ישראלי עזריה, "לא מעניין אותה לקדם את הסרט, הם רוצים לדעת איזו תמונה של כוכב הוליוודי אפשר לפרסם על השער לצד הכותרת: 'ראיון בלעדי'. אם אין כוכבים כאלה בסרט, או שאין אפשרות לשלב עיתונאי ישראלי באחת ממסיבות העיתונאים שמתקיימות כשהסרט יוצא, אני במבוי סתום מבחינת יחסי ציבור. לדוגמה, באחרונה הופץ בארץ סרט ההרפתקאות 'מסע אל האי המסתורי'. הכוכב הוא דוויין (דה רוק) ג'ונסון, שלא נחשב אטרקטיבי מספיק בארץ, ומשתתפים גם מייקל קיין וכריסטין דיוויס ("סקס והעיר הגדולה"), שלא מתראיינים, אז אני בבעיה ואמרתי את זה לחברת ההפצה".
כאמור, המפיצים צריכים לתת דוח באשר למידת ההצלחה בארץ של הסרטים שעליהם קיבלו זיכיון לחברות ההפקה הבינלאומיות. "חברות ההפקה מחו"ל מעורבות מאוד בפעילות המפיצים, הן בשלב התכנון, הן בקביעת התקציב והפעילויות השיווקיות והן בניתוח התוצאות", אומרת איילת ניר מסרטי גלובוס. "הדיונים בנתונים מהשטח, בניסיון להבין מדוע סרט מסוים הצליח או לא, מתנהלים ברמה השבועית".
גם גיא שני מרשת לב אומר כי "כמעט אף פעם אין לך היכולת להתמודד עם התקציבים שיש לאולפנים בחו"ל לפרסום ושיווק, ומצד שני הם מצפים כל הזמן לעדכונים ולנתונים על הישגי הסרט בארץ".
- ואם סרט שהוא שובר קופות ענק בעולם נכשל בישראל, מאשימים את המפיץ שלא שיווק אותו נכון?
"אלה שעובדים שנים מול מפיצים בישראל כבר מודעים לעובדה שיש ז'אנרים שפשוט לא תופסים פה, ומתאמים מראש ציפיות. לא יבואו אלינו בטענות אם סרט אימה ייכשל בארץ. הלוואי שסרטי אימה היו מצליחים כאן, כי הם מופקים בעלות נמוכה יחסית וגורפים הון, אבל מה לעשות שאצלנו הקהל הרחב לא נמשך לזה. אני זוכר שאמי נהגה לומר: 'אם ישראלים רוצים סרט אימה, הם רואים חדשות'".
כתבות
ני"ע
