שנה אחרי: מה נשאר מתנועת "לכבוש את וול סטריט"?

מאריסה הולמס, אנרכיסטית בת 25, שהייתה בין פעילי הליבה של "כיבוש וול סטריט", הוזמנה בראשית פברואר לשיחת ועידה עם בן כהן ועם ג'רי גרינפילד (כן, אלה מהגלידה). תנועת המחאה הייתה אז בעיצומה של שנת חורף ממושכת. אמנם טרם מלאו לה אז שישה חודשים, אך תומכיה ומתנגדיה גם יחד כבר תהו שמא איבדה את הדרך. בן אנד ג'רי, לעומת זאת, החליטו שהיא זקוקה לחטיבת גיוס תרומות מקצועית. הצמד הגיע למסקנה שעם סיוע מצד אקטיביסטים ליברלים ידידותיים (כמו דני גולדברג, לשעבר מנהלה של להקת נירוונה) ניתן יהיה להזרים אל התנועה כמעט 2 מיליון דולרים בדמות מענקים לפרויקטים שונים ברחבי ארצות הברית, ולבסס אותה.

אבל בן וג'רי שמעו גם שהיוזמה עוררה מידה מסוימת של דאגה אצל הולמס ובקרב חברים אחרים בתנועה. הולמס, צריך להקדים הסבר קצר, גדלה באוהיו, במשפחה ליברלית מן המעמד הבינוני הגבוה. אביה הוא עורך דין, וכשהייתה בת 14 הולמס סייעה בקמפיין שלו למועצת העיר. אלא שמאז חלפו השנים והיא הפכה לרדיקלית בתפיסת עולמה. היא התגוררה זמן מה בקומונה בדטרויט, ובחודש מאי שעבר, נפעמת לנוכח האביב הערבי, החליטה לצאת לבדה לצלם סרט דוקומנטרי בכיכר תחריר בקהיר, אף שלא ידעה מילה בערבית. בספטמבר, בלילה הראשון למחאה הניו יורקית, התייצבה בפארק זוקוטי בעיר. הזמין אותה לשם ידידה דיוויד גרייבר, האנרכיסט, האנתרופולוג ואיש האקדמיה, שלזכותו נזקפת המצאת הסלוגן "אנחנו 99 האחוזים".

נחזור לשיחת הוועידה עם בן וג'רי שנותרו מבולבלים. "הם אמרו, 'מה הבעיה? את לא רוצה את הכסף ואת התמיכה שלנו?!'" נזכרת הולמס. "הם לא הבינו שזו בעיה, ליצור מוסד היררכי שלא למטרות רווח ואז לבחור לו מנהיגים". התנועה, היא מסבירה, נוסדה על בסיס עקרונות אנרכיסטיים של אופקיות - דמוקרטיה ישירה, נעדרת מנהיגים, שאחד מביטוייה הפואטיים ביותר היה המיקרופון האנושי. "בהתחלה הייתי נחמדה, אבל בסוף חתכתי, 'אני יודעת שככה עשיתם דברים פעם, אבל אנחנו פועלים אחרת', אמרתי להם".

הולמס נקטה משנה זהירות משום שסוגיות כספיות כבר ערערו בעבר את לכידותה של התנועה, שהוצפה בתרומות נוכח פעולות המשטרה נגדה בסתיו שעבר, ונקלעה לוויכוחים אין-ספור באשר לאופן הנכון להוציא אותן. התנצחויות קטנוניות על נושאים כמו כרטיסים לרכבת התחתית הביאו לא רק לשאלות טקטיות באשר למהלך הראוי הבא של התנועה, אלא גם למשבר קיומי מהותי. תנועת הכיבוש זכתה לתשומת לבו של העולם באופן כה פתאומי ובלתי צפוי, והשאלה עלתה כמו מאליה: מה בעצם אמורה התנועה הזו להיות?

בין טיאנאנמן לטיים סקוור

התשובה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. רבים בתנועה, למשל, לא רואים שום בעיה בהצעה של בן וג'רי לגיוס תרומות. אחד מבעלי הברית המשמעותיים שלהם באותה פגישה היה שן טונג, יזם תוכנה בן 43, שהיה בשנות ה-80 ממנהיגי הסטודנטים בטיאנאנמן וחבר במשלחת שניסתה לקיים משא ומתן עם הממשל הסיני. כשנכנסו הטנקים לכיכר הוא רץ אל הרחוב והתחנן בפני החיילים שלא יירו. אחד מהם ניקב את פניה של האישה שעמדה לידו. טונג עצמו נמלט בעור שיניו לבוסטון, שם למד פילוסופיה וסוציולוגיה בהרווארד.

"אילו היינו מנהלים את השיחה הזו בבייג'ין, ליד השולחן הזה היו סוכנים. היו עוקבים אחרינו לכל מקום", אומר טונג, שמעיד כי בתחילה בחן את תנועת המחאה ממרחק. בתום כמה שבועות, לאחר שהתרשם מן היכולת לדבוק במסר כה בהיר ופשוט ולמשוך קהל תומכים כה רחב, הגיע למקום כדי לראות את ההתרחשויות מקרוב. ביום השני שלו במקום מצא את עצמו חושב ש"זהו זה", סוף-סוף מקום עם פוטנציאל לטיאנאנמן שני. הוא פרש מנשיאות חברת התוכנה שלו כדי להקדיש לתנועה את כל זמנו, בדגש על מיומנויותיו בתחומי התשתית והמשאבים. בניגוד להולמס, אין לו שום התנגדות לחבור לאנשי ה-1% כמו אילי הגלידה בן וג'רי, שרק רוצים לעזור לתפיסתו.

בתור בעל ניסיון במחאה גלובלית, הוא מאמין כי כדי להמשיך להילחם התנועה צריכה להיות מובנית יותר. "בלי האנרכיסטים לא היינו פה", הוא אומר, "אידיאליסטים הם דבר מאוד חשוב בכל תנועה לשינוי חברתי. הייתי כזה בעצמי. אני מבין את זה. הם פותחים את השער. אבל לי חשוב ליצור תנועה המונית, או לפחות להגיע אל ההמון, אל 99 האחוזים".

הולמס, מצדה, מתעקשת, ובכעס, שתנועת הכיבוש היא כבר תנועה המונית. היא חושבת שהתנועה צריכה רק להמשיך במה שעשתה עד כה. "אנחנו לא מבקשים רשות ולא מציבים תביעות", היא מבהירה. הולמס נכחה בפאנל שבו חשפו בן וג'רי את קבוצת המשאבים שלהם. הפגישה התקיימה בכנסייה במנהטן, ובמהלכה קמה הולמס על רגליה ובקול רועד אמרה שהיא בטוחה שלכל הנוכחים יש רק כוונות טובות, אבל שקבוצת המשאבים ההיררכית מעצם טבעה היא "ארגון מן הסוג שתנועת הכיבוש לא הייתה ולא תהיה אף פעם". והיא המשיכה: "אני לא מצליחה להיפטר מההרגשה הרעה שאומרת לי שזה יהרוס מהיסוד את התנועה שניסיתי לבנות. מה אתם חושבים שזה ישיג?".

בתום שתיקה ארוכה ולא נעימה רכן בן כהן אל המיקרופון ואמר, "אני מתאר לעצמי שאנחנו מקווים לעזור לתנועה לגדול ולשגשג". וזה הרי שורש העניין: של מי התנועה הזו ואיך ייראה העתיד שלה?

"זה בדיוק הדבר שפחדתי ממנו", אומר קאלה לאסן בן ה-70, ממייסדי אדבאסטרז, שלא מקפיד על פוליטיקלי קורקט, "שהשמאל הישן, המזוין והמטורלל הזה יחליט לחזור לעניינים ויחסל אותנו. ל'מסיבת התה' (תנועת ימין אולטרה שמרני) יש אמנם תפיסות דפוקות, אבל יש להם גם יכולת ביצועית מסוימת. השמאל, לעומת זאת, נוטה לדבר את עצמו למוות. כל מי שהגיע לפגישה של שמאלנים יודע שאתה מגיע לשם עם המון תקווה - ואז, אחרי שלוש שעות שבהן כל משתתף פשוט חייב להתעקש על משהו, אתה יוצא מיואש מאי-פעם".

קורבן של הצלחה

במובנים רבים, תנועת הכיבוש היא קורבן ההצלחה הבלתי תיאמן של עצמה. לאסן, שטבל רגל מלוכלכת בעולם השיווק, הפגין אמנם גאונות בתחום המיתוג, אבל לא הביא בחשבון כמה קשה יהיה ניהול הציפיות. מבחינת פעילי התנועה, האפשרות להעלות מערכה שנייה שתאפיל על הריגוש ועל החידוש של ראשית הדרך נראית, בדיעבד, כיוזמה שהייתה מועדת מלכתחילה לכישלון חרוץ.

"אם המומנטום שלנו נפגע, חשוב להסביר למה זה קרה: בגלל התקפה מטורפת ולא חוקית על אנשים שמימשו את חופש הדיבור שלהם", משוכנעת אסטרה טיילור, יוצרת סרטים דוקומנטריים ועורכת הביטאון החינמי של התנועה. "אז האם התנועה 'איבדה' מומנטום, כלומר, כשלה באשמתה שלה, או שהיא נפלה קורבן לדיכוי מכוער מצד המדינה?".

תהיה התשובה אשר תהיה, התוצאה הסופית והבלתי מקרית הייתה שתנועת המחאה הפופולרית הפסיקה להתמקד בשחיתות של וול סטריט - סוגיה שרבים מזדהים עמה - והפכה במקום זאת לתנועה המוחה למען עצם זכותה למחות. זו מחאה לגיטימית, כמובן, אבל היא כרוכה בטשטוש של המסר המקורי ובצמצום של התמיכה הציבורית.

בין פעילי התנועה יש כאלה שחשבו כי כדי לזכות בתשומת הלב העולמית יהיה צורך באירוע המוני נוסף, ולכן, במשך כמה וכמה חודשים, בכל פעם ששאל מישהו מה בעצם קרה לתנועה, התשובה הייתה, "חכו ל-1 במאי ותראו!". בעיני רבים, יום הפועלים הבינלאומי נראה כמו הזדמנות מושלמת להתעורר משנת החורף ולהסתער על האביב בכוחות מחודשים ובשביתה כללית מחוף אל חוף.

בניו יורק הצטופפו אלפים בכיכר יוניון, שאמנים דוגמת טום מורלו ודאס רייסיסט העלו בה מופע חינם. הייווד קארי, 29, מקרוליינה הצפונית, שישן בפארק זוקוטי במשך רוב ימי הסתיו שעבר, פילס לעצמו דרך בקהל. קארי הוא פליט השמאל הממוסד. הוא עבד כפעיל איגוד ובמפלגה הדמוקרטית. הוא בנוי כמו נהג משאית, והשיער המועט שמתנוסס כעת על ראשו (בדמות זקן קצוץ) הוא בצבע אדום בוהק. לאחר שהקרב המלוכלך על רפורמת הבריאות של אובמה הסתיים בניצחון רעוע, קארי התפטר. את ששת החודשים שלאחר מכן העביר בייאוש עמוק. כעיקרון, הוא סיפר, פשוט ישב על הספה וחשב, "על מה לעזאזל בזבזתי עשר שנים ואת כל השיער שלי?".

אז התעוררה תנועת המחאה, "ואני מיד אמרתי, 'אה! בדיוק זה!'", מספר קארי. הוא ובת זוגו נפרדו זמן לא רב קודם לכן, והוא ויתר על הדירה שלו, מכר את המכונית ותפס טרמפ לניו יורק. הוא הגיע לפארק זוקוטי בשבע בבוקר, כמה שבועות לאחר ראשית האירועים. המקום היה מנומנם מכפי שציפה, ודאי משום שרוב האנשים עדיין ישנו. אז נפתח המטבח והוא ניגש לאכול ארוחת בוקר. משם פנה אל דוכן המידע ושאל כמה שאלות בסיסיות. האישה שישבה שם אמרה, "אין לי מושג. זה היום הראשון שלי פה. אתה רוצה לעזור?", הוא פנה אל הצד השני של השולחן והתיישב, "וזה בדיוק הרעיון של התנועה".

הודות לרקע שלו כפעיל בארגון עובדים, קארי הצטרף לקואליציית התכנון של אירועי 1 במאי. לאחר זמן מה החליט להיות מעורב בעניין פחות. הרוח נשבה בכיוונים שלא מצאו חן בעיניו. שביתה כללית, מעצם הגדרתה, פירושה שרוב העובדים יישארו בבית - וקריאה לשביתה כזו מצד תנועת הכיבוש, שאין לה קשרים של ממש באיגודים המקצועיים, מעבר לכך שאינה אפקטיבית גם נתפסה כעזות מצח.

נוסף על כך, הבליטה המערכה מאחורי השביתה הכללית את המתחים המתמשכים בקרב השמאל המאורגן. רבים מן האנרכיסטים בתנועת המחאה מתנגדים עקרונית ל"מבנה הבלתי דמוקרטי", כהגדרתם, של איגודי העובדים. אחד מבעלי התפקידים הבכירים בתחום, שמבקש לשמור על עילום שם, מעיד כי "מדובר באנשים מתוסכלים וחסרי סבלנות. מפני שהם לא רוצים לדבר עם מנהיגים נבחרים, הם נגררים לכל מיני הכרזות כאלה - כאילו הם איזה אידיוט באיראן שמוציא פתווה. השביתה הכללית הייתה פשוט בדיחה. מי בכלל שם על זה?".

"הקפיטליזם נופל!"

הייווד קארי אמנם לא נטל חלק בתכנון אירוע 1 במאי, אבל להפגנה הוא הגיע יחד עם קהל עולץ של כשלושים אלף איש, שצעד אל לב וול סטריט כדי לסיים את אירועי היום בחדוות ניצחון ובעצרת מרכזית לא רחוק מהבורסה של ניו יורק. "הרגישו חופשי להשתולל עם כרטיסי האשראי שלכם!", התבדח אחד מידידיו, "הקפיטליזם ממילא נופל בעוד כמה שעות!".

לא רחוק משם, ורק כמה שעות קודם לכן, נאספה קבוצה רדיקלית יותר של פעילים. מבחינתם, עצם הרעיון של צעדה "מוסדרת" עמד בניגוד לרוח האנרכית של התנועה, שכל תכליתה לכבוש מחדש את המרחב הציבורי וליישם חירות רדיקלית. על רקע זה החליטה הקבוצה לצאת לצעדה (לא חוקית) משלה: צעדת הגוש שחור.

זה המקום להסביר שגם טקטיקת הגוש השחור היא מוקד של אי-הסכמה בתנועת המחאה. מדובר בטקטיקה מיליטנטית, שאותה מאמצים מפגינים בלבוש שחור, הנכונים לבצע בשם המהפכה פעולות לא חוקיות ולעתים גם אלימות (למשל ניתוץ החלונות בהפגנות נגד ארגון הסחר הבינלאומי בסיאטל 1999). עד כה היה הדבר נפוץ בעיקר באוקלנד, שהאסיפה הכללית שבה סירבה להתחייב לעקרונות של אי-אלימות. הואיל וקבוצות כיבוש ברחבי ארצות הברית הוציאו הצהרות סולידריות עם אוקלנד - וממשיכות לטעון לטובת האפשרות של פעולות הגוש השחור בחסות הביטוי המכובס "יישום מנעד טקטי רחב" - כמה מן הפעילים המנוסים יותר מודאגים.

כך או אחרת, ריח העימות עמד באוויר. לרוחב הרחוב התייצב קיר של שוטרים ניו יורקיים בתצורה צבאית. על המדרגות מולם כמאתיים פעילים, כמעט כולם לבושים שחור מכף רגל ועד ראש, ופניהם מכוסים בבנדנות שחורות עד העיניים. כמה מהם מחזיקים שלט ארוך ועליו הכיתוב הסתום "המדינה הורגת הומואים: לסרס את המדינה". אחרים מתייצבים מול השוטרים ופורסים שלט ארוך אפילו יותר, המכריז "זין על המשטרה".

נראה שזה לא ייגמר בטוב, ואף על פי כן זה נגמר כמעט בסדר. ברגע שהמפגינים יורדים אל המדרכה, השוטרים נכנסים לפעולה, מושכים ועוצרים שני צועדים בפוטנציה ולוקחים את השלטים. שאר המפגינים נסוגים מיד. בתום רגע של כאוס, ובאקט שאין כמעט ספק שתוכנן מראש, הצועדים שועטים כאיש אחד בכיוון השני, לעומק הפארק. זהו מהלך מחוכם במידה מרשימה, והמשטרה בפירוש לא מתעתדת להיכנע לו. המפגינים חייבו את תנועת כלי הרכב לעצור כשצעדו מולה באחד הרחובות החד-סטריים, הופכים פחי זבל, מציבים מחסומי משטרה מול מכוניות והולמים על דופנותיהן של משאיות עומדות.

הולכי הרגל מסביב נחלקו למבוהלים ולאדישים. מפגין שמנמן אחד הבחין בצלם עיתונות, מיהר אליו והיכה אותו בצד הראש. "בלי לצלם!", הוא תבע בטרם מיהר משם הלאה. מפגין אחר עצר לבדוק אם הצלם נפגע והתחיל להתנצל. "אתם דפוקים לגמרי?!", צעק הצלם. מאוחר יותר דווח כי לא הייתה זו ההתקפה היחידה על בעלי מצלמות.

בינתיים האט הגוש השחור את מרוצתו לכדי צעידה מהירה והתקרב אל אזור הקניות של הסוהו. מאוחר יותר תעצור שם משטרת ניו יורק כמה מהם, והיתר יתפזרו. זה שהיכה את הצלם התחיל לצעוק סיסמאות: להרוג את השוטרים! לשרוף את בתי הכלא! קומ... קומוניזם! קולו נישא למרחק גדול להפתיע. כל האחרים השתתקו. לרגע נדמה היה שיישאר לבדו. אז פרצו הצועדים סביבו בצחוק ובקריאות עידוד.

קשה להבחין ביתרונות הטקטיים של מצעד כזה, מעבר להזדמנות לפרוק כל עול ולהתמלא התרגשות נעורים לנוכח האפשרות להתגרות ברשויות ובטעם הטוב. למעשה, אם תנועת הכיבוש שואפת לזכות באהדה ובתמיכה מן הציבור, צעדה כזו יכולה רק להזיק. מבחינה מעשית, פעולות כאלה אף מקילות על המשטרה להצדיק פעולות מזעזעות גם מצדה.

העתיד של המחאה

השלב הנוכחי בקיומה של התנועה, הכרוך בדיונים על התאגדויות עממיות ועל כיבוש הרשות לניירות ערך, הוא שלב חשוב וראוי, אך לצד זאת הוא גם משעמם למדי; בייחוד בהשוואה לימי הפארק המלהיבים. אבל יש בין הפעילים גם כאלה השמחים בשינוי. "לחזור עכשיו לכיבוש של הפארק זה בעצם לעשות לעניין פטישיזציה", אומר בריאן בין מהתנועה האחות בשיקגו. "אני לא רוצה להתעסק בניהול של קהילה קטנה - אני רוצה להתעסק בחברה כולה".

על רקע זה, ויומיים בלבד לאחר צעדת 1 במאי, נאספו נציגים של תנועת המחאה במנהטן כדי לדון בשבוע של פעולה ישירה, אשר כל יום בו יתמקד בנושא אחד - החל במעצרים המוניים, עבור בצדק למהגרים, ועד לביטחון תזונתי ולאיכות הסביבה. בשלב מסוים התחלקו הנוכחים לקבוצות קטנות יותר, והמתחים המוכרים שבו ועלו על פני השטח. בחור אחד בקבוצה שאליה הצטרפתי נראה כמו קריקטורה של מפגין (חולצת היפים, שרשרת עם סמל השלום, רגליים יחפות ומטונפות), ואני הנחתי שהוא שוטר סמוי, אף שנדמה כי כל יתר הנוכחים הכירו אותו. הוא לא הפסיק להתפרץ לדברי אחרים ולהעלות התנגדויות שהרגיזו את כולם. פגישה של חצי שעה הניבה כמה רעיונות, אבל הדבר המרכזי שנקבע הוא שיש צורך בפגישה נוספת.

נקודת האור הגיעה בדמות אחד ממשתתפי קבוצת העבודה, לוקס וסקז, שיש לקוות כי הוא עתידה האמיתי של התנועה, ולא הקריקטורה ההיפית. וסקז, 18, הוא רהוט ומרשים, החל להגיע לפעילויות של התנועה מביתו בלונג איילנד, ואפילו שכנע את הוריו - מהגרים מארגנטינה, שעברו רדיקליזציה בשנות הדיקטטורה הברוטלית שעברו על ארצם - להתיר לו לישון בפארק בכל לילה שני במשך כמה שבועות. "אמרתי להם שזה למען המהפכה", הוא מסביר.

וסקז מוצא השראה בקולקטיבים של עובדים, אשר קמו בארגנטינה לאחר שהכלכלה שלה קרסה, הקימו אסיפות שכונתיות, הפכו מפעלים לקואופרטיבים המנוהלים בידי העובדים, ויצרו אפילו מטבע משל עצמם. הוא מאמין שאפשר ליישם מודלים דומים גם בארצות הברית. "הקמת מחנה בפארק הייתה חשובה בשביל ההגדרה המחודשת של המרחב הציבורי, אבל עכשיו מטריד אותי הכיוון העתידי של התנועה. היא התחילה בתור פעולה סימבולית, אבל בשלב מסוים הסימבולי צריך לפנות מקום לממשי. אנחנו צריכים להתחיל לבנות מוסדות חלופיים, ולהגיד, 'הון, אנחנו עומדים להחליף אותך, והמבנה שלנו כבר עומד'".

גם מאריסה הולמס פה, ואל תסמכו עליה שהיא תשמש השפעה ממתנת. אנחנו יושבים בחדר המנוחה, ליד הקו*לר, והיא מביטה סביב ומחייכת. היא בלב המאפליה. "הרבה אנשים כאן זלזלו בתנועה מהרגע הראשון", היא אומרת בשקט. "הם הגיעו לפגישות הראשונות שלנו, אבל עזבו כי לא יכלו להשתלט עליהן, ואלה אותם אנשים שרוצים לקפוץ עכשיו על העגלה. תנועת הכיבוש הפכה למותג - פעם חשבתי שזה דבר טוב, ושהיא תוכל להתפשט ככה כמו 'מם' ברשת. עכשיו אני מודאגת, כי קבוצות מאוגדות עם יותר משאבים מאיתנו יכולות לקחת את ה'מם' הזה ולהריץ אותו יותר בקלות מאיתנו".

שן טונג, מצדו, ממשיך לעבוד עם קבוצת המשאבים של התנועה. הוא גם הקים קבוצת כיבוש משלו, "99% סולידריות", המביאה פעילים לשיקגו בזמן שבוע פעולות המחאה שלקראת פסגת נאט"ו. "99% סולידריות" הוציאה גם רשימת דרישות, וביקשה מפעילי תנועת הכיבוש כולם להתחייב לאי-אלימות. "הבעיה היא ממש לא האנרכיסטים", הוא חוזר ואומר. "אנרכיסטים הם דבר הכרחי בשביל שהחברה תישאר כנה. הבעיה היא רדיקלים דוגמטיים שמנסים לפצות מעל ומעבר על התפיסה החדשה והבלתי מעמיקה בעליל שיש להם בנוגע לדברים כמו אנרכיזם.

"להיאבק בהיררכיה זה דבר נחוץ. אבל גם מבנה זה דבר חשוב. חומסקי, שהוא אנרכיסט אמיתי, אפילו יגיד שבסדר גודל מסוים, תנועה צריכה גם ייצוג. צריך רק לפקוח עיניים. פשוט אי-אפשר לפעול אחרת. תנועת הכיבוש היא רעיון. אנשים מתווכחים על התוכן המדויק של הרעיון הזה, וזה יופי. ידעת שהמילה 'קונספירציה' מגיעה מלטינית, ושהמשמעות המקורית שלה היא 'לנשום יחד'? בואו ננשום אותו אוויר. בשביל להביא שינוי חברתי מהפכני באמת צריך לבנות אוהל גדול".