המשטרה מקבלת עשרות מיליוני שקלים - בהתאם לכמות הדוחות

מי שבוחן את התפתחות מערך האכיפה של משטרת התנועה, לא יכול שלא להתרשם לנוכח הסכומים הנכבדים שנשאבים מכספי משלם המסים. מצלמות מהירות ורמזור אוטומטיות במאות מיליוני שקלים, חידוש מערך הניידות, שכירת רכבי ליסינג על תקן ניידות סמויות, רכישת אקדחי לייזר חדישים - מאות מיליוני שקלים שמופנים לאכיפת עבירות תנועה ספציפיות.

אחת מהספונסריות הגדולות של מסע הרכש וההצטיידות הייתה ועודנה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים - רשות סטטוטורית עצמאית, שאמורה לקבל תקציבים מהמדינה ולהעבירם, לפי שיקוליה, לגופים שעוסקים במאבק בתאונות ובהם משטרת התנועה, משרד התחבורה, בתי המשפט והרשויות המקומיות. ב-2010 עמד תקציב הביצוע הכולל של הרשות על 457 מיליון שקל.

דוח של מרכז המחקר של הכנסת, שהוגש לוועדת הכלכלה בינואר אשתקד, מראה את המשקל הנכבד מהתקציב שמופנה לנושא אכיפת התנועה של המשטרה. ב-2010 הזרימה הרשות לצורך זה 83.5 מיליון שקל, קרוב ל-20% מתקציבה. עוד 10 מיליון שקל זרמו לצורך "תגבור שופטי תעבורה".

לשם השוואה, התקציב לפעילות עם משרד החינוך - חינוך של מיליון תלמידים לזהירות בדרכים, לא משהו חשוב - הסתכם באותה שנה בכ-15 מיליון שקל בלבד.

אחד הקריטריונים המרכזיים שנקבעו להעברת התקציב לפעילות האכיפה של המשטרה הוא יעילות מניעת תאונות הדרכים או הפחתת מספר התאונות עם נפגעים. פקודת התעבורה קובעת כי בכל מקרה של תאונת דרכים קטלנית או כזו שבה נחבל אדם חבלה של ממש, תעמיד המשטרה את פרטי התאונה לרשות לבטיחות בדרכים בתוך 24 שעות.

אבל דוח מבקר המדינה, שפורסם בשלהי 2011, מלמד כי מיום הקמת הרשות ועד למועד סיום הביקורת (אוגוסט 2010) לא העביר אגף התנועה באופן סדיר ובתוך 24 שעות ממועד התאונה נתונים מלאים בדבר תאונות קטלניות, ורק לעיתים נדירות העבירה המשטרה נתונים מעטים בלבד בתאונות שיש בהן נפגעים בדרגת חבלה. משרד המבקר מעיר בדוח כי אי-העברת המידע חמורה, ופוגעת בתפקוד הרשות.

אז מה הקריטריון השני למימון משטרת התנועה? מתברר כי ב-2008 חתם אגף התנועה עם הרשות על הסכם שקבע "יעדי עבודה ומדדים להשגתם". אלה כוללים, בין היתר, את מספר הדוחות שיינתנו בגין עבירות תנועה, מספר כלי הרכב שיושבתו ומספר פסילות הרישיון המנהליות שיתבצעו.

במילים אחרות, יש לאגף התנועה אינטרס כלכלי-תקציבי לעמוד ב"תפוקות" לצורך תקציבי. ביקורת המבקר הראתה כי בהסכם מ-2008 לא חויבה המשטרה להמציא לרשות דוח ביצוע תקופתי, שיאפשר לוודא כי כוח-האדם והניידות שפעילותם מומנה על-ידי הרשות אכן שימשו את אגף התנועה להשגת היעד. העיקר שיהיו מספיק דוחות.

אז מה היה לנו שם? מימון פעילות אכיפה בעשרות מיליוני שקלים על-פי קריטריונים כמו תפוקת דוחות, אבל היעדר מידע ממשי בידי הרשות על היעילות של אותה אכיפה. ומי משלם? הציבור, פעמיים: פעם אחת במסים - ופעם שנייה בדוחות.