מגדל בבל

שלושים ושלוש מעלות בצל, אבל במרכז וורוצלב אין כמעט יותר צל. מאסות של אוהדים ואוהדות באדום לבן ממלאים כל פינה, זורמים ונוהרים ושרים. נחיל פולני עובר ושר, בתוכו קבוצה של צ'כים נבוכים. הרבה מאד עור מרכז אירופי זוהר נחשף לשמש היוקדת. אפילו בעלת בית הקפה בכיכר השוק המפורסמת של ורוצלב, ה'רינק', שבביקור האחרון עוד הסבירה שכדורגל לא ממש מעניין אותה, מסתובבת מחויכת עם דגל פולין מבהיק על לחייה. לפי סקר שערך הצהובון "פאקט", יותר משני שלישים מאמינים שפולין תנצח ותעלה לשלב הבא. ברחוב אין פולני שלא מאמין בכך.

מצד שני, שורר מתחת לפני שטח מה שבמדינה המארחת קוראים "פולסקי קומפלקס". הפולנים רגילים באיומים מבחוץ, למרות גודלה וכחה של המדינה היא תמיד בין הפטיש (רוסיה) והסדן (גרמניה) וחוותה משום כך מפלות והשפלות רבות. הפולנים משום כך מפחדים להכיר בכוחם, ומביטים תמיד החוצה, לראות מה כותבים עליהם במקומות אחרים, רק על מנת להתרתח על חוסר הידע וההבנה מחוץ לפולין.

את הנטייה לחשוב תמיד על "מה יגידו השכנים" הפולנים פיצחו לדרגת אמנות. התבוסתנות הזו עלתה להם אתמול (שבת) במחצית השנייה של המשחק מול צ'כיה בהפסד בלתי מחויב המציאות. ההזדמנויות שהתגלגלו להן בחצי השעה הראשונה הפסיקו להגיע מעצמן והקור התגנב ללבבות הפולניים. 0-1 קטן. זהו, פולין בחוץ. זה חבל עבור הטורניר שאולי ימשיך באופן מסודר ונעים, אבל בלי המארחת. ההתלהבות באוכלוסייה שוככת, למרות הרצון הטוב - כך היה גם בדרום אפריקה לפני שנתיים.

מה שכן, יש לנו טורניר מעולה, עם הפתעות, תפניות ומלחמה עד הרגע האחרון. מי שהניח את כספו בשבת בבוקר על עלייה לשלב הבא של יוון וצ'כיה מבית א', יכול לצאת לפנסיה כבר עכשיו.

***

מבין האלמנטים שמשפיעים על איכות המשחק, יש עניין אחד די בולט ביורו הנוכחי: ההבנה הכמעט עיוורת שקיימת בין השחקנים באותה נבחרת מושגת על ידי שיתוף שחקנים המשחקים באותו מועדון. אנו עדים לכמה נבחרות שמורכבות כמעט לחלוטין מקבוצה אחת. הנטייה הטבעית לחשוב שההרכב מתבסס על האלופה הלאומית - אבל יש לכך יוצאי דופן. ספרד וגרמניה, למשל, וגם אוקראינה. זה שאולג בלוחין לא יכול להתבסס על שחקני שחטאר דונייצק ברור - הם לא אוקראינים אלא ברזילאים. לכן נותרה לו דומיננטיות של שחקני דינמו קייב בהרכב, חמישה מהם פתחו בהרכב בשני המשחקים עד כה. מחזקים אותם ארבעה שחקנים מהליגה האוקראינית הנמצאת במגמת עלייה מתמדת בשנים האחרונות.

גם המצב של גרמניה דומה: שם לא משתפים שחקנים של האלופה דורטמונד, כי אין יותר מדי את מי לשתף משם. מלבד מאטס הומלס, במרכז ההגנה, אין לדורטמונד מה להציע לנבחרת. כך שאצל יוגי לב משחקים שבעה משמונת שחקני באיירן. הנבחרת האיטלקית של צ'זארה פראנדלי היא יובנטוס מחוזקת, עם לא פחות משישה שחקני יובה בהרכב.

בספרד נבנתה נבחרת המבוססת על 8 מ-11 שחקני ברצלונה וריאל, כשההגנה והשוער (בתוספת ג'רארד פיקה) הם שחקני ריאל, והקישור (בוסקטס, צ'אבי, אינייסטה) הוא של ברצלונה.

המצב דומה אצל דיק אדבוקאט בנבחרת רוסיה - גם אם יש לו אופציות, הוא מעדיף לבסס את ההרכב על שחקני זניט סט. פטרסבורג. רוסיה שיתפה בהרכב שבעה שחקנים מזניט. עד אתמול נראה שההימור על "נבחרת זניט" משתלם. עד אתמול.

***

היתרונות של השיטה הזו מונחים על-פני השטח. אם יש לך הזדמנות לקחת שחקנים מאומנים היטב, שעברו ביחד הכנה ועונה שלמה, שחוסכים לך לפחות שבוע של עבודה במחנה האימונים, לא תעשה זאת? שחקנים מאותה קבוצה מכירים זה את זה, את השגעונות של כל אחד, ומסוגלים לתת את הקלילות הנדרשת משחקני הנבחרת הנמצאים עם זרים מוחלטים ארבעה שבועות ביחד. כמובן שמדובר למרות זאת יותר מכל ביתרונות טכניים במשחק: שחקנים שמכירים את דרכי הפעולה ודרכי הריצה של עמיתיהם ידעו למסור במהירות ובדיוק רבים יותר, כשהם יחד עם זאת מסוגלים ליותר קריאטיביות והבנה כמעט עיוורת.

הנה אפילו דוגמה קיצונית: השער הראשון של נבחרת אנגליה במשחק מול שבדיה, הגיע משיתוף פעולה בין שני שחקני ליברפול - הגבהה של סטיבן ג'רארד, שהסתיימה בנגיחה של אנדי קארול. לא שזה הצליח להם בקבוצה במהלך העונה יותר מדי, אבל דבר שמתאמנים עליו במשך עונה וחצי יכול להצליח בסופו של דבר, בייחוד אם מדובר במהלך לא הכי מסובך: הרמה מהאגף לקצה תיבת החמש שמוצאת חלוץ ענק שנוגח בכוח אחרי שזה בא בריצה וזינק הכי גבוה. בנבחרת זה עובד אפילו לאנדר-אצ'יברים כרונים. השערים של גומז אחרי בישול של שוויינשטייגר הם דוגמא נוספת להצלחה של השיטה.

אבל אלה לא רק השערים שמהווים מדד להצלחה. שוב דוגמה קיצונית: המשחק של ספרד נגד אירלנד. שחקני ספרד משחקים וריאציה ספציפית של המשחק הברסאי, ועושים זאת כה היטב, עד שהם מסרו יותר מפי שלושה מסירות מדויקות במשחק (779 מסירות מדויקות מתוך 929 ניסיונות מסירה, מספרים אסטרונומיים) מאשר האירים (224 מסירות מדויקות מתוך 397 ניסיונות). קצת פחות מכל נבחרת השיגה שבדיה במשחק מול אנגליה (171 מ-263 ניסיונות). האם זה מקרה ששבדיה היא הנבחרת הכי מפוזרת באליפות עם 23 שחקני סגל מ-23 מועדונים שונים?

אפילו פורטוגל על שחקניה הטכניים, המשחקים בטובים במועדוני אירופה, לא מצליחה ליצור משחק קבוצתי טקטי. גם כאן בגלל חוסר תיאום שנובע מסגל שקובץ מכל חור אפשרי: ב-11 שפתחו במשחק האחרון היו שחקנים מ-8 קבוצות שונות שמשחקים ב-5 ליגות באירופה. במשחק מול דנמרק, לא ממש אריה מאיים, הצליח מגדל בבל הפורטוגלי לדייק רק ב-256 מסירות מתוך 413 ניסיונות - אחוז הצלחה מזעזע (62%). ואם הולנד המאכזבת תלך הביתה היום, גם שם יצטרכו לבדוק האם נכון היה להגיע לטורניר עם 23 שחקנים מ-20 קבוצות שונות.