1. 120 מיליארד שקל, זה סך "הרווחים הכלואים" המצויים בקופתן של כ-2,000 חברות ישראליות. כסף זה הוא "נכלא" מרצון על ידי בעלי החברות ומנהליהם, שלא רוצים לשלם עבורו את מלוא המס.
הם לא רוצים לשלם למדינה את שהתחייבו לשלם, ברצונם, בידיעתם ובחתימתם, בעת שבחרו בתנאי מסלולי ההטבות בחוק עידוד השקעות הון. יותר מ-70 מיליארד שקל מתוך הסכום הכולל כלוא בקופתן של כמה חברות רב-לאומיות גדולות כמו כיל, אינטל, מוטורולה, צ'ק פוינט. 40 מיליארד מתוך ה-70 "כלואים" בקופת טבע, החברה הישראלית הגדולה בעולם. סוג של גאווה לאומית.
2. עכשיו באים שר האוצר יובל שטייניץ ומנהל רשות המסים דורון ארבלי ומחליטים לשנות רטרואקטיבית את ההחלטות, את החוקים ואת החתימות, לקבוע כללים חדשים לטובת החברות הללו. כמובן, לדברי האוצר זה לטובת המדינה, הציבור וההכנסות ממסים.
3. עמדת האוצר, כפי שהתבטא היום פקיד בכיר: "המצב הזה, הגיבנת הזו, נגרמה בחוק עידוד השקעות הון הישן, שכבר הוחלף על ידינו לפני כשנה וחצי. חוק עידוד השקעות הון החדש שונה ופשוט יותר. משטר המס שהחוק החדש מייצר הוא נכון יותר. לכן נכון להסיר גם את הגיבנת של הרווחים הכלואים שנוצרו אז, לאפשר לחברות התנהלות עסקית משוחררת ממגבלות המוטות על ידי חקיקה ישנה ולא רלוונטית, וגם לאפשר למדינה ליהנות מיידית מהמס שהיה אמור להיות מושת על החברות הללו. המדינה בוחרת למעשה להוון את הכנסותיה. נכון שלהיוון הזה יש מחיר, אבל הוא מחיר הגיוני ונכון".
4. אם היו נוהגים בכספים הללו על פי החוק וההתחייבויות, חישוב תשלום המס הממוצע על מלוא הסכום היה כזה: 17% מס חברות ועל היתרה עוד 15%, מס על הדיבידנדים המחולקים. כלומר אילו היו אנשי המס גובים מס מלא כפי שדרשו פעם, ואילו החברות היו משלמות מס כפי שהתחייבו בעת שקיבלו את הדרישה - המדינה הייתה נהנית מהכנסה של 35 מיליארד שקל.
5. ואז הפך שטייניץ את הקערה על פיה: ההחלטה מהיום קובעת מסלול ליניארי לתשלום מס על הרווחים הכלואים. ככל שהחברות ישחררו סכומים גבוהים יותר, כך המס שישולם עליהם יהיה נמוך יותר. יש חברות שישלמו מחצית הסכום, יש שישלמו גם שליש או פחות. חישוב מ מ ו צ ע, המתייחס לכלל 120 מיליארד השקלים, מעלה את התמונה הבאה:
במקום 17% מס ישלמו בממוצע חצי, כלומר 8.5%. על הדיבידנדים ישלמו עוד 15%. כלומר, המדינה מוותרת, לפי עמדתה, על 7-8 מיליארד שקל. אבל יש, גם בתוך שירות המדינה, מי שמחשבים ואומרים כי ב פ ו ע ל היא מוותרת על פי שניים מהסכום הממוצע הזה, כלומר לפחות 15 מיליארד. לפי האוצר, זה מחיר ההיוון. זה המחיר ששטייניץ מוכן להקריב למען תשלום עכשיו, במקום אי שם בעתיד.
6. ועכשיו השאלה הגדולה: האם זה בכלל ראוי? מה משדרת העובדה שמשרד האוצר, שהממשלה, נותנת הנחות מס מופלגות בדיעבד ורק לגופים גדולים, חזקים ורווחיים? מה זה אומר על היציבות והרצינות הפיסקלית של המדינה? מה זה אומר למיליוני האזרחים העובדים (הפראיירים) שאף פעם לא מקבלים מפקיד השומה הנחות בדיעבד? זה אומר: אי צדק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
