תארו לעצמכם עולם בלי אמריקה

צבא זר פולש לארצות הברית - מצפון, ממזרח, מדרום - וכובש את החשוב בנמליה. אחר כך הוא כובש את עיר בירתה, ומעלה אותה באש. הנשיא נמלט בעור שיניו. האם מהלך עניינים כזה ראוי להימנות בין החשובים ביותר בשנה שבה הוא מתרחש? אפילו בעשור, אולי במאה, שבה הוא מתרחש?

לא בדיוק, לא בענייננו. זה קרה בדיוק נמרץ לפני מאתיים שנה, וזה בהחלט לא היה אחד מחמשת המאורעות החשובים ביותר של השנה, או של העשור. ב-1812 ארצות הברית הייתה שוות-ערך של אוף-אוף-ברודוויי בתיאטרון של הפוליטיקה העולמית.

ב-1812 התנהלו 600 אלף חיילים צרפתיים בדרך למוסקבה, ונפוליאון עשה את ניסיונו האחרון להיות גדול אפילו מאלכסנדר הגדול. ב-1812 הייתה בריטניה לכודה במאבק ענקים עם צרפת על בכורה עולמית. לא היה לה כל חשק לחזור ולספח את מושבותיה לשעבר בצפון אמריקה. היא רצתה רק להעניש אותן על תיאבונן הטריטוריאלי.

הרפובליקה האמריקאית התחילה בשנים ההן את התפשטותה המסחררת דרומה ומערבה. היא לטשה עיניים גם צפונה, אל מה שתהיה יום אחד קנדה. 35 שנה לאחר מלחמת 1812, ארצות הברית תשכשך את רגליה במימי האוקיינוס השקט, מהלך יבשת שלמה מוושינגטון. האיש שהתחיל את ההתפשטות הזו היה תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית וראשון נשיאיה במאה ה-19. הוא פיתח חזון, המוסיף לפעם בתרבות הפוליטית האמריקאית, ומוסיף להסעיר את הדמיון האמריקאי עד עצם היום הזה: לכונן "אימפריה של חירות".

החזון הזה היה לצנינים בעיני הבריטים. הם לא היו זקוקים לשותפים או למתחרים בנתיבי השיט של האוקיינוס האטלנטי. היה מנוי וגמור איתם לעקור כל ניצן של אימפריאליזם אמריקאי (הרבה לפני ש"אימפריאליזם" נעשה מלה גסה).

האמריקאים מציינים עכשיו את יום השנה ה-200 למלחמה ההיא בתערובת של סנטימנטליות ושל משיכת-כתפיים. תערוכה גדולה באחת הגלריות של הסמיתסוניאן, הקומפלקס הכביר של מוזיאונים פדרליים בוושינגטון, מציגה את מלחמת 1812 כמאורע שבו האומה האמריקאית הגיעה סוף-סוף אל פרקה. ממנה בקע ההמנון הלאומי (חובר בזמן המצור הבריטי על בולטימור); אחד הנשיאים החשובים ביותר בתולדות אמריקה טיפס מחפירותיה (אנדרו ג'קסון, גיבור מערכת ניו אורלינס); הבית הלבן נצבע לבן בעקבותיה (כנראה כדי להסתיר את הפיח).

אבל מלחמת 1812 מעוררת מידה מוגבלת של התרגשות לאומית. קצת יותר התרגשות מעוררת מלחמת האזרחים, שהתחילה לפני 151 שנה.

חמש דקות הכריעו

יום השנה ה-70 של מערכה היסטורית אחרת עבר החודש כמעט בשתיקה. בשבוע הראשון של יוני 1942 הצליח הצי האמריקאי לבלום את התפשטות יפן באוקיינוס השקט. זה קרה במערכה ימית הנקראת על שם האי, שהיפנים התכוננו לכבוש: מידוויי. הוא נועד להיות קרש הקפיצה אל איי הוואי.

שינוי קל להפליא במהלך קרב מידוויי היה משנה את מהלך ההיסטוריה. חמש דקות הכריעו, והן לא היו תוצאה של יתרון אסטרטגי או של טקטיקה מבריקה. הקרב הזה הוכרע, מטאפורית, בהטלת קובייה. אילו האמריקאים, לא היפנים, היו מאבדים את נושאות המטוסים שלהם, מידוויי הייתה נופלת. שום דבר לא היה יכול למנוע אז את היפנים מלכבוש את איי הוואי. תחנתם הבאה הייתה יכולה להיות לוס אנג'לס, ברצינות. בוודאי הייתה ניתנת להם היכולת להפציץ את מרכזי התעשייה והמסחר של החוף המערבי של ארצות הברית.

הצבא האמריקאי עמד אז בחיתולי התגייסותו, ואילו היפנים היו רוצים להנחית כוח משימה מסיבי בקליפורניה, ספק אם היה אפשר למנוע אותם. הם היו יכולים לסגור ללא קושי את תעלת פנמה ולמנוע תגבור כוחות אמריקאים בדרך הים.

בסופו של דבר, העוצמה התעשייתית של ארצות הברית הייתה מכריעה את הכף. אבל "בסופו של דבר" היה יכול להתארך מאוד. אילו הוכו האמריקאים במידוויי, הנשיא רוזוולט היה צריך לוותר כמעט ללא ספק על האסטרטגיה המוסכמת של "גרמניה תחילה". האמריקאים לא היו נוחתים אז בצפון אפריקה בסתיו 1942, לא היו נוחתים באיטליה בקיץ 1943; והנחיתה בנורמנדיה, יוני 1944, לא הייתה יוצאת אל הפועל.

אפשר רק לנחש בכמה זמן הייתה מתארכת המלחמה באירופה, ואיך היטלר היה מנצל את הארכה הזו. האם היה מצליח לשכלל את טיליו הבליסטיים, שכבר התחילו לעשות שמות בלונדון בסוף 1944? אולי היה מגדיל את טווחם או משפר את דיוקם?

האם היה מכניס לפעולה מספר מספיק של מטוסי סילון, שהיו מטאטאים את חילות האוויר של ארצות הברית ושל בריטניה מן השמיים ומסכלים כל ניסיון של נחיתה באירופה? ההיה מוציא אל הפועל את תוכנית המפציצים ארוכי הטווח, שנועדו להגיע עד מנהטן? וכמובן, השאלה המפחידה ביותר, האם היה מצליח לייצר פצצת אטום?

לחלופין, עיכוב אמריקאי בפלישה לאירופה היה יכול להעניק לסטאלין את ההזדמנות לכבוש את כל היבשת, עד גבול ספרד, ואולי מעבר לו. אירופה סובייטית הייתה מעניקה בכורה עולמית לברית המועצות, עם תוצאות לא חזויות. עיכוב של שנה, או שנתיים, או שלוש בהבסת גרמניה הנאצית היה מקרב את הנאצים במידה כלשהי אל יעדי החיסול של יהודים כפי שנקבעו בפרוטוקולים של ועידת ואנזה ("הפתרון הסופי"). אפשר שהיינו מדברים היום לא על ששת המיליונים, אלא אולי על שבעה או שמונה. אם בכלל היינו מדברים.

"ארסנל הדמוקרטיה"

במערכת מידוויי, גורל הציוויליזציה המערבית היה מוטל על כפות המאזניים. אני מציע לקורא הסקרן לצפות באחד משניים: הסרט "מידוויי" (1976) עם צ'רלסטון הסטון והנרי פונדה, מסרטי המלחמה הטובים ביותר של כל הזמנים; או בפרק על מידוויי בסדרת הטלוויזיה המונומנטלית "מלחמה וזיכרון" (על יסוד ספרו המהולל של הרמן ווק), עם רוברט מיצ'ם. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (מילן קונדרה) מתאשרת לרגל הקלות המבהילה שבה הכול היה יכול להתהפך על ראשו.

ב-1940 הבטיח הנשיא רוזוולט להפוך את אמריקה ל"מחסן הנשק הגדול של הדמוקרטיה" (כדי להאזין לנאומו סרקו את הברקוד המצורף). "ארסנל הדמוקרטיה" היה נין-נינה של "אימפריית החירות" של ג'פרסון. ביסוד שתיהן עמדה ההנחה, שהגנה על אורח החיים האמריקאי מחייבת מידה של אגרסיביות ושל נחישות בהפצתו. אלכסנדר הגדול רצה לייצא את תרבות יוון, אוגוסטוס קיסר רצה לייצא "שלום רומאי", נושאי דין-מוחמד-בסיף, במאה השביעית, רצו לייצא את האמת, הצלבנים רצו לייצא את הסיף (ואת הצלב). הספרדים העמידו פנים שהם נושאים את הנצרות אל פראי אמריקה. הבריטים נשאו אותה לאפריקה. אמריקה, לעומת זאת, רצתה לייצא את חירויותיה.

היא יצאה למלחמת העולם הראשונה כדי "להבטיח את העולם בשביל הדמוקרטיה". היא שלחה שבעה מיליון חיילים אל מעבר לים במלחמת העולם השנייה, לא רק כדי להגן על אינטרסיה, אלא גם כדי להרוס סטטוס-קוו של רודנות ושל שחיתות. רוזוולט, שהיה אוהב אנגלים מובהק, הזהיר את צ'רצ'יל שאין לו כל כוונה להאריך את תוחלת חייה של האימפריה הבריטית. הוא עמד בדיבורו.

לאחר 1945 אמריקה שיקעה את עצמה בהבטחת שלומו של המערב. בלי אמריקה? אירופה לא הייתה מסוגלת לשקם את עצמה, וממשלות קומוניסטיות היו קמות בצרפת ובאיטליה. בלי אמריקה אירופה לא הייתה מסוגלת להתגונן מפני התפשטות סובייטית. בלי אמריקה המזרח התיכון היה הופך לשלוחה של ברית המועצות. בלי אמריקה כל מזרח אסיה הייתה נופלת בידי קומוניסטים אגרריים, אולי בנוסח הקמר רוז' הרצחניים של קמבודיה.

אמריקה לא הייתה חופשית מכישלונות. היא התייצבה יותר מדי פעמים לצד עריצים מושחתים, מפני שהם היו "בני הכלבה שלנו", כפי שאמר רוזוולט בערך חמש שנים לפני שהקים את "מחסן הנשק של הדמוקרטיה".

אבל אמריקה הפגומה הייתה שומרת-הסף של המערב, מצילת חירויותיו; היא הייתה מקור של תקווה ושל השראה להמונים מדוכאים. נוכחותה הפוליטית והתרבותית הציגה אלטרנטיבה משכנעת בימים הקודרים ביותר של המלחמה הקרה. צלילי הרדיו שלה, הם לבדם, הילכו אימים על דיקטטורות. כוחה של אמריקה בימים ההם לא היה רק אוסף טיליה הבליסטיים, אלא גם הג'אז והבלוז והרוק והוליווד.

אדוארד גיבונס, מחבר ספר ההיסטוריה המפורסם ביותר של כל הזמנים, "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית", היה כנראה הראשון שחזה כי יום יבוא והעולם החדש, זאת אומרת אמריקה, ייקרא להציל את העולם הישן, זאת אומרת אירופה. האם אמריקה תוסיף להציל את העולם גם לעתיד לבוא? האומנם אפשר לסמוך עליה? על רצונה? על כוחה? על משאביה?

מאתיים שנה לאחר שהבריטים ניסו לדחוף אותה החוצה, 150 שנה לאחר שמלחמת אזרחים איומה איימה לקרוע אותה לגזרים, שבעים שנה לאחר שהקובייה הוטלה במידוויי, אמריקה מתקשה יותר ויותר לעמוד בציפיות. אין זה מפני שנחתים אמריקאים נמנעים מלהופיע בחופי לטקיה, ואף-16 אינם שוברים את מחסום הקול מעל ארמון הנשיאות בדמשק. כוחה הצבאי של אמריקה עדיין גדול מזה של יריבותיה. אבל היא עומדת בסימן ירידה, בין אם זה בגלל חולשותיה הפנימיות ובין אם זה בגלל ירידת יתרונותיה היחסיים.

שדה המוקשים של רומני

מיט רומני, הטוען הרפובליקאי לנשיאות, דיבר באחרונה על הצורך שארצות הברית תוסיף להרתיע כל אויב פוטנציאלי. הוא הכריז, שרוסיה היא הסכנה האסטרטגית הגדולה ביותר לשלומה של אמריקה (והתמיה את זקני מפלגתו, בכללם הנרי קיסינג'ר וקולין פאוול). רומני מבטיח להעניש את סין על "ספסרות מטבע" (זאת אומרת, מפני שהיא מתערבת כדי למנוע את ייסוף המטבע שלה לעומת הדולר).

חוסר רצינותן של ההצהרות האלה מדבר בעדה. בבחירות הכלליות, מועמדים נוטים למתן הכרזות רדיקליות שהשמיעו בבחירות המקדימות. לא רומני, לא הפעם. נדמה שהמועמד רומני מניח יותר מדי מוקשים בדרכו של הנשיא רומני, אם ייבחר.

אחת ההבטחות החוזרות של רומני היא, כי אף על פי שמנוי וגמור איתו לקצץ דרסטית את הוצאות הממשלה, ואף על פי שמנוי וגמור איתו לא להטיל מסים חדשים כלשהם - הוא גמר אומר שלא לגעת לרעה בתקציב הביטחון. זו הבטחה שאינה מתיישבת עם ההיגיון, ואינה מתיישבת אפילו עם ציפיותיה של מערכת הביטחון.

הוויכוח על "שקיעת אמריקה" נמשך הרבה זמן. למען האמת, את צליליו הראשונים היה אפשר לשמוע עוד לפני מאתיים שנה ויותר. הוויכוח הזה לא יוכרע עוד זמן מה, אם בכלל. אמריקה כנראה לא תרד מנכסיה, כמו האימפריה הספרדית של המאה ה-16 (נבואת פרופ' פול קנדי בספרו על שקיעת האימפריות, 1987); היא כנראה לא תתפרק לגורמיה, כמו ברית המועצות ב-1991; היא כנראה לא תקרוס מאליה, וזרים כנראה לא ינחתו בחופיה.

בניגוד לאירופה וליפן, אוכלוסייתה מוסיפה לגדול, בזכות הגירה. אוניברסיטאותיה הן עדיין הטובות בעולם, בהפרש ניכר, והן מוסיפות להניב לא סתם כישרונות טכניים אלא וירטואוזיות של מחשבה ושל ביקורת עצמית. אבל קשה להיזכר אימתי אמריקה התקשתה כל-כך להתמודד עם בעיותיה.

המערכת הפוליטית שלה מתייחדת עכשיו בקיטוב, בחשד, באיבה, בפחד, בהתפרצויות תקופתיות של היסטריה ובטיפשות לשמה. זה מאה שנה לא נראתה באמריקה פחות נכונות בין פוליטיקאים להתעלות אל משברי השעה, להעדיף פתרונות פרגמטיים על פני נאמנויות לדוגמות ולדוקטרינות. הפוליטיקה האמריקאית חדלה להניב תוצאות.

בימים עתירי-היובלות ההיסטוריים האלה צריך להתפלל לשלומה של אמריקה, מפני שאין לה תחליף; אבל צריך גם להכיר במשמעויות של ירידתה. אין זה מספיק לרצות מאוד שמיט רומני יחליף את ברק אובמה. רוח שטות השתלטה על אימפריית החירות, וכל הכסף של לאס וגאס לא יספיק כדי לשנות את כיוון נשיבתה.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com