מאחורי הקלעים של הפשע המאורגן בעידן האינטרנט

מישה גלני הוא אדם חסר גבולות. הוא אמנם מנהל חיי משפחה אוהבים עם אשתו ועם שלושת ילדיו בלונדון, ועמוד השדרה המוסרי שלו ישר כמו פלס, אבל לגבולות של ממש אין משמעות בעיניו. הצבעים שמסמלים את המדינות במפות נמהלים ומתערבבים אצלו; הקשרים בין הישויות השונות כבר אינם מתנהלים רק על-פי אינטרסים של ממשלות או של תאגידי ענק; שרי חוץ, ראשי צבאות ובנקאים ממלאים בהם תפקידים שחשיבותם הולכת ופוחתת.

אבל גלני אינו חי בעולם אנרכיסטי. הקשרים בין הפרטים שמרכיבים את עולמו - ושאותם הוא חושף ומתאר ביד אמן בכתביו - אמנם נסתרים מן העין, אבל הם גם הדוקים להפליא: הם רוויים תשוקות, יריבויות, שיתופי פעולה לא סבירים לכאורה, ואין-ספור אינטרסים אפלים יותר ופחות. ברוכים הבאים לעולם הפשע הגלובלי של המאה ה-21.

גלני, עיתונאי-חוקר, נחשב בשנים האחרונות לאחד המומחים הגדולים בעולם לפשע גלובלי וקיברנטי. ארגוני הפשיעה שהוא מתאר בזים לסדרי העולם המסורתיים. אלה אנשים שמדלגים בקלילות מעל המחסומים והגבולות שאנו כל-כך רוצים להאמין שעדיין קיימים.

רב המכר הקודם של גלני, "מקמאפיה" (הוצאת עליית הגג ידיעות אחרונות) עקב אחר התפשטות הפשע המאורגן בעידן הגלובליזציה. ספרו החדש, "עסקים אפלים - שוטרים וגנבים באינטרנט" שייצא לאור בעוד כחודשיים, חושף את אחורי הקלעים של הפשע של המאה ה-21.

אף על פי שהפשע המאורגן המסורתי עדיין חי וקיים ומפיל את חתתו על מדינות ענק (קחו לדוגמה את מקסיקו), עלה בעשור האחרון למרכז הבמה סוג חדש של פושעים. בניגוד למאפיונרים המוכרים לנו מהקולנוע הם אינם זקוקים למראה קשוח או לכישורי לחימה מתקדמים. להפך, רוב האנשים שאחריהם עקב גלני הפעם הם צעירים חיוורים, משכילים ומתבודדים. הנשק שלהם הוא מוחם והמחשב האישי שלהם, והם מאוד מסוכנים, גם אם האלימות שבה הם משתמשים בדרך כלל אינה זולגת אל מחוץ למרחב הקיברנטי.

"עבור רוב האנשים, שלא ממש מבינים כיצד עובדים מחשבים ורשתות תקשורת, מדובר בנושא משעמם", הוא מסביר בראיון ל-G את הקשיים בכתיבת ספר שכזה. "זה היה אתגר מאוד גדול בכתיבה - כיצד לכתוב על מחשבים, על ביטחון מידע ועל פשע קיברנטי בלי בעצם לדבר על מחשבים. כשהבנתי את הבעייתיות הזו קלטתי שאני צריך להתמקד בבני האדם שעוסקים בתחום הזה ולספר את הסיפור באמצעותם".

לכן, האתגר הגדול היה להגיע אל ההאקרים עצמם. "אל אלה שיושבים בבתי כלא היה קשה להגיע, אבל לא בגללם אלא בגלל השלטונות. עם זאת, רוב המרואיינים שלי לא ישבו בכלא והייתי צריך לאתר אותם, וזה היה קשה מאוד. לקח לי חודשים על-גבי חודשים לאתר ולשכנע אותם להיפגש עמי".

* נשמע כמו מלאכה לא קלה, לגרום להם לספר לך על העולם שלהם.

"כן, אבל הנה הדבר המעניין ביותר שקרה לי איתם: הם פשוט ישבו ודיברו ודיברו ודיברו, כאילו הם פשוט חיכו לשבת ולנהל שיחה קוהרנטית עם בן אנוש. הם פשוט רצו שמישהו יקשיב להם. חלק מהם גם מאוד גאים במה שהם עושים, והם הרי לא יכולים לחלוק את זה עם אף אחד".

ענישה היא עניין של גאוגרפיה

גלני, 54, מוכר לקוראים ולמאזיני הרדיו בבריטניה זה שלושה עשורים. הוא התחיל את הקריירה העיתונאית שלו ככתב לענייני הבלקנים של ה"גרדיאן", ומאוחר יותר שימש באותו תפקיד בבי-בי-סי.

"ההבדל המהותי בין פשע רגיל לקיברנטי הוא השימוש באלימות", הוא אומר. "אם אתה רוצה להתעסק בפשע מאורגן, אתה חייב להיות מסוגל לאיים באלימות, ומדי פעם לממש את האיומים שלך על-פי הצורך. בפשיעה קיברנטית הדברים הללו שונים, אם כי מדי פעם גם זה קורה. אם אתה נמצא במרחק של 5,000 קילומטרים מהמטרה שלך, אתה פשוט לא נדרש להפעלת אלימות".

העניין הוא ששום דבר אינו מוחלט בעולם החדש, חסר הגבולות. "למרות מה שאני אומר, אתה רואה בשנים האחרונות הופעה של פשעים שנעזרים ביכולות קיברנטיות. קח לדוגמה את קרטלי הסמים במקסיקו שמחזיקים ביכולות קיברנטיות גבוהות. אחד הדברים שמטרידים אותם ושלשמם הם משתמשים ביכולות הללו הוא איתור בלוגרים שכותבים עליהם בצורה שלילית. הם מחפשים כתובות IP, מאתרים את האנשים שמאחוריהם, ובשנה שעברה הם הרגו שישה בלוגרים". ולא סתם הרגו: הרוצחים השכירים של הקרטלים לכדו את הבלוגרים, שבתמימותם סברו כי הרשת מגינה על האנונימיות שלהם, ביתרו את גופותיהם במצ'טות וצילמו את ראשיהם הערופים לאחר שדחסו לתוך פיותיהם רכיבי מחשב שונים. להעביר מסר ברור.

זו ממש לא הפעם הראשונה שארגוני פשיעה בינלאומיים משתמשים באנשי מחשבים רציניים כדי לתמוך בפעילותם הלא חוקית. עוד בתחילת שנות ה-90 הקימו קרטלי הסמים הקולומביאניים מחלקות מודיעין ממוחשבות שאספו עבורם מידע, הפיצו בכוונה מידע שגוי, והשתמשו בהאקרים תמימים כדי לבצע עבורם משימות בלי שידעו עבור מי הם עובדים. "האקרים כאלה הם מטרות קלות", אומר גלני. "עוצרים אותם כל הזמן, וגזר הדין שלהם נקבע על-פי המיקום הגיאוגרפי שלהם. אם אתה בגרמניה תקבל עונש קל, אם אתה בבריטניה תקבל עונש כבד יותר, ואם איתרע מזלך ואתה נמצא בארצות הברית כדאי לך להיזהר - כי מערכת המשפט שלהם חסרת רחמים ומבוססת על הרצון להעניש ולא לשקם".

ההבנה העמוקה בעולם הזה, בתוספת ניסיונו העשיר של גלני ככתב שסיקר סכסוכים בינלאומיים מורכבים, מאפשרים לו להשמיע נבואות קודרות: "החשיפה של 'מבצע משחקים אולימפיים' פתחה את מירוץ החימוש", הוא אומר בהתייחס לתוכנית האמריקאית מ-2008 לחבל במתקנים איראניים במתקפת סייבר. "מאז נוצרה מציאות חדשה, שבה ארצות הברית עצמה מודה כמעט בפומבי שהיא משגרת התקפות סייבר על מדינות אחרות. המשמעות היא שמדינות כמו סין, הודו, ישראל, גרמניה, צרפת, איראן, צפון קוריאה - שלא לדבר על ארגונים שאינם מדינות - אומרים לעצמם עכשיו, 'או-קיי, אז גם אנחנו מתחילים'".

אמנות המידור הקיברנטי

ב"עסקים אפלים" גלני ממפה היטב את המגמות העיקריות בפשיעה האינטרנטית. עד לפני כשלוש שנים, ובמשך העשור שקדם להן, כונה הטרנד העיקרי בפשע קיברנטי "קארדינג" - זיוף כרטיסי אשראי או שימוש במספרי הכרטיסים כדי למשוך כסף מחשבונות או כדי לקנות סחורות. הרשתות שנוצרו במשך תור הזהב של הקארדינג עדיין קיימות. "אלא שלא כמו בעבר", מדגיש גלני, "עכשיו האקרים יודעים שהם צריכים לתקשר בצורה מוצפנת, וזה מאוד מקשה על הרשויות".

פרקטיקת הקארדינג השתכללה מאוד בשנים האחרונות. "יש היום חלוקת עבודה מאוד מרשימה בבניית הפשע", מסביר גלני. "מישהו בא עם רעיון, הוא ישכור אנשים שיכתבו עבורו את התוכנה המתאימה, ממש כמו חליפה שנתפרת לפי מידה, ואז הוא מוצא מישהו אחר שיתפקד כ'רועה הבוטים' ויכוון את ההתקפה הדיגיטלית. מאוחר יותר אותו אדם ימצא מישהו אחר לגמרי שיהיה אחראי על המרת הכסף האלקטרוני לשטרות פיזיים. אלה בעצם גורמים שלישיים, שהכסף שנגנב מחשבון של אדם אחד על-ידי אדם אחר מועבר לחשבונות שלהם. משם, אותם כספים מועברים לחשבונו של הגנב עצמו, בניכוי עמלה על לקיחת הסיכון. היתרון המשמעותי ביותר של עבודה בצורה הזו היא שמדובר ביחידה ממודרת מאוד, שבה חברי החוליה השונים כלל אינם מכירים זה את זה ולא יכולים להפליל זה את זה אם אחד מהם נלכד".

תופעה אחרת צצה אחרי הקריסה הכלכלית של 2008. ההכנסות של ארגוני פשיעה שמבוססים על סחר בבני אדם ובסחורות לא חוקיות (זונות, סמים וכו') הצטמצמו משום שלציבור היה פחות כסף להוציא על מרכולתם. הדבר הראשון שקורה במצבים כאלה, ולכל אורך ההיסטוריה, הוא שארגוני הפשיעה מתרחבים לתחום אחר - ביצוע הונאות. בבריטניה מדווחת המשטרה על עלייה עצומה בצורת פשיעה זו, למשל הונאה של בעלי משכנתאות. כך, למשל, הצליח ארגון פשיעה בריטי להשיג את בסיס הנתונים של בנק נורת'רן רוק שקרס במשבר, וממנו להגיע אל האנשים שלקחו ממנו משכנתאות. "הם שלחו מיילים לכל האנשים הללו - בשם הבנק כמובן - והציעו להם הצעה אטרקטיבית לכאורה, שבמסגרתה כל בעל משכנתה ישלם להם 500 פאונד כדי לסגור את חובו. זו הונאה קטנה, אבל הסכומים מצטברים".

עוד תופעה שמתוארת בהרחבה בספר היא השינוי הדורי שעובר על ארגוני הפשע. "ארגוני הפשע הבינו בשנים האחרונות כי האינטרנט מאפשר להם לבצע הונאות בסדרי גודל עצומים בקלות ובביטחון גדולים יחסית. מה שאנחנו רואים עכשיו קורה בכל מיני מקומות בעולם; מאפיונרים מהדור הישן עובדים בשיתוף פעולה עם הדור החדש של המאפיה, שהוא כבר מחובר למחשבים ולעולם המקוון ויודע לעשות בו דברים. תראה למשל את רקה, מאפיונר שבדי שראיינתי לספר. הוא מגיע מרקע של פשע מאורגן במלמה, העיר השלישית בגודלה במדינה. הבחור הזה היה במשפחת פשע עם אבא שלו ועם אחיו, וניהל בעצמו אופרציה של הונאת כרטיסי אשראי. באיזשהו שלב הוא בא אל הבוסים שלו ואמר להם, 'חבר'ה, תשכחו את מה שאתם רגילים לעשות, יש דברים יותר רווחיים באינטרנט'".

סוג נוסף של פשיעה קיברנטית שגלני גילה שנמצא בעלייה בשנים האחרונות הוא המקבילה הממוחשבת לפרקטיקת הסחיטה עתיקת היומין - הלחם והחמאה של כל ארגון פשע מאורגן. "נתקלתי בלא מעט מקרים שבהם האקרים מארגון פשע פרצו למערכות מחשוב של חברות, העתיקו את בסיס הנתונים שלהן, ואז מחקו אותו משרתי החברה ודרשו כופר עבור החזרתו". במאה ה-21, לרוב החברות אין הרבה ברירות במצב כזה.

גלני מאשר שתופעת המיילים המפחידים שמתחננים בפני כל מי שנמצא ברשימת התפוצה של בעלי חשבונות דואר אלקטרוני שנפרצים ("נתקעתי בתל אביב ללא כסף, אנא שלחו 200 דולר למספר חשבון".... וכולי) עדיין עושה כסף לא רע בכלל. לדבריו, אחראי ביטחון המידע ברשת של חברת הטלפונים וספקית האינטרנט בל ווסטרן בקנדה, שחצי מאוכלוסיית המדינה מנויה על שירותיה, אומר שמתוך 25 מיליארד הודעות דואר אלקטרוני שעוברות בשרתי החברה מדי חודש, 24 מיליארד הן הודעות ספאם. רבות מהן, כמובן, הן הודעות הונאה מסוג זה".

אבל צורת הפשיעה הקיברנטית היצירתית ביותר שמצליחה מאוד לאחרונה מכונה על-ידי גלני "הונאת המשכורת". הרעיון פשוט ורווחי מאוד: האקרים פורצים למערכת התשלומים של חברה, מוסיפים לה עובדים פיקטיביים, ומושכים את המשכורת המשולמת להם. רק בשנה שעברה נחשף מקרה של תאגיד גדול בחוף המערבי של ארצות הברית, ששלושה פושעים קיברנטיים מאוקראינה הוסיפו למצבת כוח האדם שלו מאה רוחות רפאים שקיבלו משכורת במשך שלושה חודשים - עד שבתום הרבעון הם התגלו אי-שם בתוך מאזני החברה.

"המשכורות של אותם עובדים נשלחו לחשבונות בנק בארצות הברית, ואנשים שהיו מסכימים להעמיד את חשבון הבנק שלהם לרשות אותה קבוצה היו מקבלים בתמורה 10%. אחרי שהאמריקאים עלו על ההונאה הם יכלו לעצור רק את בעלי החשבונות הקטנים - דגי הרקק - אבל לא הצליחו להגיע אל האוקראינים". גם אילו הם היו מצליחים לברר את זהותם המדויקת, אומר גלני בחיוך, ספק רב אם המשטרה באוקראינה הייתה עושה משהו. ככה זה.

ישראל של מטה

הדברים שגלני כותב בספר על ישראל מעוררים חלחלה: הוא מספר את סיפורה של לודמילה בלבינובה, צעירה ממולדובה, שקיבלה יום אחד שיחת טלפון מחברתה ויקטוריה שנסעה לעבוד בישראל, לכאורה במלצרות. "יש לי עבודה בשבילך, כסף טוב, ממש נחמד פה", אמרה לה ויקטוריה, כמובן בלי לחשוף את העובדה שאקדח מוצמד לראשה. לודמילה ארזה מזוודה ועלתה על טיסה לקהיר. מיד לאחר הנחיתה במצרים דרכונה נלקח ממנה. לאחר שלושה ימים במלון עם עשר נשים מזרח אירופאיות אחרות היא הועלתה על ג'יפ, הוסעה לסיני והחבורה הועברה לידיהם של קבוצת בדואים. כשאחת מהבנות ניסתה להימלט היא נורתה בשתי בירכיה והושארה לדמם למוות. מהשלב הזה אף אחת כבר לא ניסתה להתנגד.

מהר מאוד מצאה את עצמה לודמילה "בבית בושת קטן מעל פיצריה ברחוב בוגרשוב בתל אביב". במשך 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, היא נאלצה לשכב עם לפחות 20 גברים שונים. במלים אחרות: לודמילה נאנסה לפחות 20 פעם בלילה משך חודשים בלב תל אביב. "כשהסגירה את עצמה למשטרת ישראל, היא קיבלה יחס של מסתננת לא חוקית וגורשה חזרה למולדתה, שבורה ברוחה". גם זו גלובליזציה.

"ברגע הזה אני לא יכול לראות אור בקצה המנהרה שלכם", הוא אומר על המצב המדיני, ומוסיף גם אבחנה חברתית מעניינת: "מה שעוד מעניין פה זה ההבדל העצום שמתקיים אצלכם בין תל אביב לירושלים, למשל. התחושה שהייתה לי בפעם האחרונה כשיצאתי מירושלים לכיוון תל אביב הזכירה לי את התחושה שהייתה לי כשהייתי עובר ממזרח ברלין בתקופת המשטר הקומוניסטי למערב ברלין - מעין תחושת הקלה וחזרה לנורמליות.

הכתבה המלאה - במגזין G