הרכישה החמה של עונת המלפפונים

1. מתברר שלא רק לקבוצות יש "עונת מלפפונים" אלא גם לערוצי הספורט. איל ברקוביץ', עד לא מזמן פרשן באתר ONE, חתם השבוע בערוץ הספורט. זוהי ללא ספק ההחתמה הכי מעניינת של הקיץ, שמוכיחה שכוחו של "הקוסם" עדיין במותניו: עובדה, הוא מצא קבוצה חדשה מהר יותר מברק יצחקי.

המעבר של ברקוביץ', שימשיך במקביל בהנחיית תוכנית הספורט הרדיופונית שלו ברדיו ת"א ביחד עם אופירה אסייג, אשת ONE, מוכיחה שוב עד כמה הביצה של תקשורת הספורט הישראלית צפופה עד כדי טשטוש הגבולות בין הקבוצות השונות: יריבים הופכים קולגות, מחזיקי זכויות שידור מעבירים אותם לערוצים אחרים, פרשנים של ערוץ מסוים הופכים לפתע לאורחים קבועים באולפן הערוץ המתחרה. מוזר, שלא לומר הזוי. מבחינה מקצועית נותר רק לראות האם ההחתמה הנוצצת הזאת היא גם נבונה: ערוץ הספורט בנה לעצמו במשך השנים שם של ערוץ אינטליגנטי ואלגנטי, אפילו השואו הטלוויזיוני הכי צווחני שלו, "יציע העיתונות" לווה תמיד בקריצה מסוימת לקהל גבוה יותר. יכול להיות שזה נגמר? שבמקום שבו קמלים מודי, מלר ויעקובי, נובטים פרימו וברקוביץ'?

אם כך הדבר, הרי שאופירה אסייג יכולה להיות מרוצה: עם כל יום שעובר הופכים גם הגרועים שבמבקריה לדומים לה יותר ויותר. ובאשר לברקוביץ' עצמו, לא נותר לי אלא להיזכר בפעם האחרונה שבה הצטרף באופן מתוקשר לנבחרת נוצצת: קראו להם "גלאקטיקוס" ואתם בוודאי זוכרים איך זה נגמר.

2. זה לקח לעיתונות האנגלית, אולי האויבת הגדולה ביותר של הנבחרת הלאומית שלה, כמה ימים, אבל הניצחון על אוקראינה החזיר את הניגון הישן אל מוספי הספורט של הממלכה. הגדיל לעשות "הסאן", הסמן הימני של הלאומנות האנגלית בקרב העיתונים, שהכריז בכותרת הראשית שלו: WE'LL GO ALL THE WAYNE, ובהומור עצמי אנגלי אופייני, הוסיף כיתוב קטן "ותשכחו מטכנולוגיית קו-השער..." (אנגליה עמדה בראש התובעים מפיפ"א ליישם את הטכנולוגיה שמסייעת לקבוע אם כדור עבר את הקו, אחרי ששער חוקי של למפארד מול גרמניה במונדיאל 2010 נפסל, אבל אמש היא נהנתה באותן נסיבות מאי אישור שער לזכות האוקראינים).

גם הכותרות האחרות לא היו מרוסנות יותר: "הביאו את האיטלקים", "אין מה לחשוש משמונה הגדולות" וגם "הילדים של רוי הופכים למלכי האריות" (שלושת האריות הם הסמל של ההתאחדות האנגלית). הנה כי כן הרבה מידות טובות יש לעיתונות הספורט האנגלית, אבל שמירה על פרופורציות אינה אחת מהן. לפעמים נדמה שיחידת הזמן הקצרה ביותר המוכרת לאדם היא הזמן שעובר בין ניצחון דחוק של נבחרת אנגליה, לבין הכתרתה על ידי עיתוני הספורט שלה כאלופה בפוטנציה.

לו אני איטלקי, הייתי נרגע מעט לקראת רבע הגמר בין שתי הנבחרות ביום א' הקרוב: הנשק הסודי של אנגליה האפרורית עד כה היה העובדה שהיא לא עוררה ציפיות וכותרות רברבניות בתקשורת האנגלית. עכשיו גם זה אבד לה.

3. לפחות על-פי שידורי היורו, יכול מאוד להיות שצריך להעמיק את מגמת טשטוש הגבולות בין ערוצי הספורט השונים ולאחד, אם לא את כולם, אזי לפחות את ערוץ הספורט עם צ'רלטון: הראשון (ערוץ הספורט) יודע לייצר תוכן משלים אך חסר בזכויות השידור שלו, השני (צ'רלטון) יודע איך לקנות זכויות אבל בזירת התוכן הוא עלוב למדי. אמנם האולפן שהוקם לצורך המשחקים עם שלום מיכאלשווילי כמנחה ורן בן שמעון ביחד עם נדב יעקובי כפרשנים, טוב: מיכאלשווילי שמח ומבדח, יעקובי מקצועי כדרכו, ובן שמעון היה ונותר אחד מאנשי הכדורגל האהובים עלי, ובכל זאת - משהו פה חסר.

ומה שחסר נמצא מחוץ לאולפן: לטעמי, משחק הכדורגל עצמו הוא חוויה זניחה בשולי אהדת הכדורגל. מה שקורה בפאבים או ב"פאן זון" (מתחמי האוהדים בערים השונות) הוא מרתק לא פחות ובוודאי צבעוני יותר. לא ניתן עוד ללוות אירוע כמו היורו באמצעות אולפן בסיסי בלבד. מה עם איזה כתב בשטח? אחד שיכנס עם מיקרופון ומצלמה לברים שליד האצטדיון, שילווה את האוהדים ברחוב, שיביא קצת צבע שיכול לבנות את הפרה-גיים אפילו שעה לפני המשחק? וגם כאשר מסתפקים "רק" באולפן, מה עם איזה מומחה ייעודי שיסייע לנו להכיר את המאפיינים התרבותיים של א ותה מדינה? איך אפשר לדבר על כדורגל אוקראיני למשל, מבלי להידרש לשאלה הפוליטית שמפלגת את המדינה ובגללה נתונה ראש האופוזיציה בכלא? איך אפשר להיערך לקראת משחק כמו גרמניה-יוון (מחרתיים, יום ו') מבלי לנתח, אפילו בצורה קלילה, את המתח הכלכלי-פוליטי שתלוי ועומד ביניהם.

מי שקולט דרך צלחת לוויין פרטית תחנות טלוויזיה מחו"ל, לא יכול שלא להתרשם מהתחנות הערביות ששילמו למיטב כוכבי העבר של הכדורגל האנגלי כדי לשמש כפרשנים באולפניהן. והשקיעו בתפאורה מרשימה ובאמצעי הדמיה משוכללים.