לפני שאתה עובר לגור עם חברה שלך

מפעם לפעם מתפרסמים מחקרים העוסקים בשאלה האם מגורים משותפים לפני הנישואין תורמים לחיי נישואין יציבים יותר, או להפך.

לאחרונה התפרסם מחקר רב משתתפים שנערך בבריטניה, ואשר מסקנותיו כללו המלצה חד משמעית על מגורים משותפים טרם הנישואין, ואילו בשנת 2006 התפרסם מחקר ישראלי שערכה שירלי הירש מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, על פיו סיכוי הגרושין בקרב זוגות שחיו ביחד לפני הנישואין גבוה פי יותר משלושה מקרב זוגות שלא חיו יחד לפני החתונה.

בישראל אחוז הזוגות אשר חיים יחד לפני הנישואין הוא מהנמוכים בעולם המערבי, כנראה בשל ההתנגדות בקרב האוכלוסיה היהודית מסורתית והמוסלמית, אך הוא נמצא כל העת במגמת עליה. ביחס ישיר להרחבת הפופולריות של המגורים המשותפים לפני הנישואין עומד גידול במספר התביעות המוגשות לבית המשפט במקרה של פירוד בין בני הזוג, בטרם הבשילו היחסים לכדי נישואין פורמליים.

נשאלת השאלה איזו מערכת יחסים נוצרת בין בני זוג צעירים בראשית שנות העשרים של חייהם, אשר עברו לחיות יחד כדי לקדם את מערכת היחסים שלב מבלי להגיע לכלל נישואין מחייבים, ומהן ההשלכות הכלכליות של מגורים אלו במקרה של פרידה.

הנטייה כיום היא לראות בבני זוג החיים במשק בית משותף ללא מסגרת נישואין כ"ידועים בציבור", מעמד אשר יש לו משמעויות כלכליות, הן האחד כלפי השני, במובן של שיתוף ברכוש ובזכויות שנצברו על שם כל אחד מהם עם משנהו, והן כלפי גורמים שלישיים כמו רשויות מקומיות, ביטוח לאומי וכיוצ"ב.

מאידך הפסיקה נוהגת במשנה זהירות כאשר מדובר באנשים צעירים שעברו לגור יחד לפני החתונה, והחליטו לא להנשא לבסוף, ואינה נוטה לסווג את מערכת היחסים בינהם כ"ידועים בציבור" אלא כ"חברים" ללא שיתוף ברכוש.

האבחנה בין מערכת יחסים של ידועים בציבור למערכת יחסים של חברים החיים יחד אינה פשוטה. השאלה הראשונה שבית המשפט שואל את עצמו היא מדוע הצדדים בחרו לחיות ללא מסגרת נישואין פורמלית, ואם התשובה היא כי הם צעירים, אינם מוכנים עדיין למחויבות, ורק רצו להכיר את בן הזוג טוב יותר, או פשוט לחסוך שכר דירה, הרי שיש בכך להחליש את הנטיה לראות בצעירים ידועים בציבור.

מבחן נוסף הוא מידת השיתוף הכלכלי בין בני הזוג בזמן המגורים המשותפים. אם הצדדים המשיכו להחזיק חשבונות בנק נפרדים, לא פתחו חשבון משותף, ונהגו לנהל התחשבנות על רכישת פרטים גדולים, כך שבן הזוג האחד החזיר מחצית עלות רכישת הפריט לשני, הרי שגם בהתנהלות זאת יש כדי להצביע על מערכת יחסים שאינה שיתופית ואשר אינה מקימה זכויות.

כך למשל בשבוע שעבר בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן דן בתביעה של בחורה בת שלושים אשר חיה עם בן זוגה במשך חמש שנים, אך כשהציבה לו אולטימטום להנשא או להפרד, הרים את רגליו, והצדדים נפרדו.

הבחורה תבעה מן הבחור פיצויים בסך 250 אלף שקלים על חמש השנים המבוזבזות של חייה, וכן מחצית מרכושו לרבות חסכונות, רכב, אופנוע ועוד. בית המשפט דחה את התביעה בקובעו בין היתר שההתנהלות הכלכלית בין השניים היתה נפרדת, ואין די בעובדה שהם ערכו קניות משותפות בסופרמרקט כדי לבסס כוונה לשיתוף כלכלי כללי, ובודאי שלא לשיתוף בנכסים.

תביעה דומה נדחתה גם לפני שנה, כאשר צעירים אחרי צבא עברו לחיות ביחד, ונפרדו לאחר שבע שנות מגורים משותפים, גם הפעם בעקבות אולטימטום נישואין מצד האישה.

בית המשפט הדגיש כי הוא למד על העדר מערכת יחסים של ידועים בציבור בין הצדדים דווקא מאי נכונותו של הבחור לקדם את הקשר לשלב הבא של נישואין, דבר המצביע על כך שהצדדים נותרו בשלב מקדמי של תקופת ניסיון לקראת הנישואין, כלומר מדובר בקשר אשר טרם גובש סופית וטרם הבשיל לכלל זוגיות מחייבת.

יש לזכור כי גם אם התביעות נדחו לבסוף, אין ספק שניהולן ארוך, מורכב וגרם לנתבעים עוגמת נפש לא קטנה, בפסק הדין אחרון לא נפסקו לזכות הנתבע אפילו הוצאות משפט. לכן מי שרוצה למנוע צרות מראש, ידאג לחתום על הסכם עם בן או בת הזוג לקראת המעבר למגורים משותפים, וגם אם לא ימנע בכך לגמרי את האפשרות של הגשת תביעות בעתיד, בודאי ישפר את סיכויי זכייתו.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".