דמוקרטיה זה לא זה

זוכרים את המעשייה על עורך החדשות, שהכתיר את עמודו הראשון במלים "העולם כמרקחה", מפני שלא הצליח להחליט מה מן הידיעות על שולחנו היא החשובה ביותר? (מעשייה, מפני שלפי שעה לא נמצאו לה סימוכין).

עורכי העמודים האדיטוריאליים של ה"וול סטריט ג'ורנל" נזקקו השבוע למשהו מעין זה, מבלי לדעת שמישהו הקדים אותם בתל אביב של שנות ה-30. "העולם ללא הנהגה", הכריז מאמר המערכת של העיתון מיד לאחר כינוסה של ועידת ה-20 במקסיקו, ערב כינוסה של ועידת ריו דה ז'נירו על "פיתוח בן-קיימא". כותרת המשנה הסבירה, "סימנים של אי-סדר גוברים בשעה שהשפעת אמריקה פוחתת".

והעיתון נותן סימנים במרקחת העולם: סוריה בוערת, איראן מתגרענת, רוסיה מתחצפת, מצרים מתאבדת, אירופה מקרטעת, פקיסטן בוגדת, אפגניסטן חומקת (לזרועות הטליבאן ואיראן), וברק אובמה מנסה לחזור ולהיבחר לנשיא. איך הוא מעז.

קצת משעשע, בהתחשב בזה ש"'וול סטריט ג'ורנל" כונן בית מקדש אדיטוריאלי לקפיטליזם צרוף, ועמודיו מזמינים את העולם לעבוד את אלוהי "היד הנעלמה" של השוק החופשי. נעלמה, נעלמה - אבל לא בעניינים בינלאומיים, בבקשה. שם אמריקה צריכה להוליך, להכתיב, לכפות, להשתיק. אילו זה היה רק אפשרי. אבל זה כבר לא (אני כותב היום במגזין G על עקרותם של הגעגועים לימים שבהם אמריקה אמנם הכתיבה).

מי לא טעו במצרים?

האם ארה"ב טעתה במצרים? כמובן. אבל מי לא טעו במצרים?

מובארק טעה, הגנרלים טעו, המהפכנים הצעירים והחילוניים בכיכר תחריר טעו, האחים המוסלמים טעו; ידעוני העולם הערבי טעו, בארץ ובתפוצות; ממשלות זרות טעו.

ארה"ב אמנם עשתה חיל מיוחד בטעויותיה - היא הצליחה לאבד את אמונם של כל המתמודדים בזירה המצרית. לטעויותיה יש פוטנציאל איראני, אבל שום נשיא אמריקני אינו יכול לעשות מעשה ולדימיר פוטין בסוריה. לא בחברה דמוקרטית, עם מערכת פוליטית פתוחה, עם עיתונות חופשית. אי אפשר לעודד רודנות צבאית לטבוח את אזרחיה.

בסופו של דבר, ההתמודדות במצרים היא עניין של מלחמת עצבים. צריך להגיד שהצבא הצליח במלחמה הזו הרבה יותר ממה שהיה אפשר לשער לפני שנה. האחים המוסלמים אמנם ניצחו בבחירות, אבל מי היה מעלה על דעתו שגנרל מגנרלי מובארק, ראש ממשלתו האחרון, יקבל 48% מן הקולות (נתון לא רשמי) - וידו תהיה על העליונה בקהיר, העיר המהפכנית ביותר של האביב הערבי. המספר הזה מלמד אותנו מה שהיה ידוע פחות או יותר מאז ומעולם: גם לדיקטטורות יש בסיס תמיכה, לפעמים רחב מאוד.

ממש כפי שלממשלות דמוקרטיות יתכן בסיס תמיכה צר, לפעמים צר מאוד. מה אפשר להגיד על המהתלה הפוליטית של יוון?

הזיוף החוקי של תוצאות הבחירות

שמענו השבוע את נשיא המועצה של האיחוד האירופי, הבלגי הרמן ואן רומפוי, מברך את העם היווני על החלטתו האמיצה לתמוך בהמשך השתתפותה של יוון באירו. מפלגה שמרנית "פרו-אירופית" הרכיבה ממשלה חדשה שלושה ימים לאחר הבחירות, יחד עם שתי שותפות קואליציוניות שמאליות, אחת בינונית ואחת קטנה. הידד.

חוץ מזה, שרוב ברור של מצביעי יון הצביעו נגד קואליציה כזאת. היא קמה בזכות חוק רב-ימים, המזייף את תוצאות הבחירות לטובת המפלגה הגדולה ביותר. היא מקבלת אוטומטית עוד 50 מושבים בפרלמנט, יהיה אשר יהיה ההפרש בינה ובין זו הדולקת אחריה. הפעם, ההפרש היה שני אחוזים וטיפ-טיפה. הרוב הפרלמנטרי החדש ביוון אינו משקף איפוא שום רצון ציבורי, וממילא מעטים מניחים שהקואליציה תוציא את ארבע שנותיה, או תביא יציבות ליוון.

מה אפשר להגיד על אקט הזיוף החוקי הזה? הוא קיים גם באיטליה, אבל לא בשום דמוקרטיה מערבית אחרת (טעות לעולם חוזר). מקור ההשראה המודע או לא-מודע שלו הוא חוק שחוקק בניטו מוסוליני כמעט לפני תשעים שנה, כדי לאפשר לפשיסטים האיטלקיים לקבל רוב בפרלמנט גם אם רוב הציבור הצביעו נגדם. הם השתמשו ברוב המזויף הזה כדי לסיים את הדמוקרטיה הפרלמנטרית אחת ולתמיד.

שערו בנפשכם מה היה קורה בישראל, אילו המפלגה הראשונה בגודלה היתה מקבל אוטומטית, נגיד, 25 מושבים נוספים. ב-1984, מפלגת העבודה היתה מקימה ממשלה בלי הליכוד, ושמעון פרס היה ראש ממשלה בלי רוטציה; ב-1999, אהוד ברק היה מכונן ממשלה בלי ש"ס ושרנסקי, והרוב שלו היה עובר בשלום אפילו את אינתיפאדת אל אקצא; ב-2009, ציפי לבני היתה מכוננת ממשלה בלי ש"ס. גם אם יש קוראים שהיו מקדמים תוצאה כזאת בברכה, זה היה אקט של זיוף רצון הציבור.

אם יציבות היא חזות הכול, כי אז אולי אין צורך בדמוקרטיה.

"רב-צדדיות", יימח שמה

"וול סטריט ג'ורנל" הסמיך למאמר המערכת שלו המצוטט למעלה רשימה דעתנית של נציג בנימין נתניהו במערכת העיתון, ברט סטיבנס, לשעבר העורך הימני מאוד של ה"ג'רוזלם פוסט". מר סטיבנס הודיע, כי הדמוקרטיה בעולם "נמצאת בשקיעה". נניח לעצם ההנחה.

הימין האמריקני הרדיקלי תומך בדמוקרטיות בכל מקום, חוץ מאשר בעצם ניהולו של העולם. בעיניו, מגונה מיסודו הוא המושג "רב-צדדיות" (מולטי-לאטרליזם), זאת אומרת הניסיון להגיע להסכמה רחבה במקום לעשות מהלכים חד-צדדיים.

הגינוי של "רב-צדדיות" התחיל עוד בשנות ה-70, ונעשה פריט קבוע באשפת החיצים של השמרנים האמריקניים, ישנים וחדשים. "רב-צדדיות" היתה שם נרדף לכישלונו של השמאל האמריקני ביחסים הבינלאומיים.

הבוז לרב-צדדיות התיישב היטב עם פשיטת הרגל הפוליטית של האו"ם בימים ההם ועליית השפעתן של ממשלות טוטליטריות. זה מובן. רב-צדדיות של אידי אמין ושל יאסר ערפאת עם אקדח באבנט לא יכלה להתקבל על דעתם של דמוקרטים.

אבל גם נשיאים מן הימין למדו, אם כי לא הצליחו ללמד, שאין מנוס מפני רב-צדדיות. גם אמריקה, אפילו אמריקה, זקוקה לשותפים, ולפעמים אין לה בררה אלא להפציר, להתחנן, או, שומו שמיים, אפילו להתפשר. אבל כאשר מועמדים של הימין נאבקים נגד נשיא דמוקרטי, כמו הפעם, רב-צדדיות חוזרת להיות מלת גנאי.

הנשיא אובמה חלש וצריך החלפה - אומר הימין - מפני שאין הוא מעניק מנהיגות לעולם. יתכן מאוד. הנשיא אמנם אינו מצליח לטבוע חותם כמעט על שום מהלך בינלאומי, גם לא מהלך רב-צדדי. אבל האם זו תוצאה של חולשתו האישית, או של חולשת אמריקה? או אולי לא כל כך חולשתה שלה, אלא התחזקות האלטרנטיבות לאמריקה?

הכותרת המיתולוגית של שנות ה-30 צריכה שינוי קל. אולי, העולם כמרקחה, ואין לו רוקח.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com