שכירי מס

1. אחד השרים הבכירים ביותר בממשלה, ואחד הפופולריים שבהם, סיפר באחרונה בשיחה סגורה שהוא שאל את ביבי למה החלשים צריכים לשלם את מחיר הקיצוצים ונתניהו הסביר לו שחלשים יש "יותר". לכאורה, זו תשובה מרתיחה, אפילו לא הוגנת, אבל מבחינה "חשבונאית" היא הגיונית מאוד ומתאימה לתוכנית הגזירות שמגבש האוצר. מיסוי עשירים, בכל צורה שהיא, מוטל על מעטים ולכן גם יניב הכנסות מעטות יחסית.

לעומת זאת, מיסוי על שכבות ביניים ושכבות חלשות מוטל על רוב האוכלוסייה ולכן סוחט מהן כמה שיותר הכנסות. זו הסיבה שהאוצר החל בקמפיין אגרסיבי מאוד המסביר לציבור מדוע העלאת מע"מ (חס וחלילה שלא יהיה מע"מ דיפרנציאלי) והעלאת מס הכנסה הן מהלך של "אין ברירה": "אין מנוס" מהעלאות מסים מהסוג הזה, כי כך יהיה אפשר לסתום את הגירעונות המאיימים על הכלכלה.

כמובן, יש ברירות, אלא שלרוב הן מורכבות יותר. הסיבה האמיתית להעלאות המסים הצפויות, מעבר לכך שיש "יותר" אנשים שאפשר לקחת מהם, היא שזה קל יותר, מתגמל מאוד, סותם מהר מאוד את החורים ונתקל בהתנגדויות חלשלשות. מהחלשים יש אמנם הרבה "יותר", אבל יש להם הרבה פחות כוח לצעוק.

אם תרצו, זה ה"באג" הגדול ביותר של הקפיטליזם. אם מסתכלים רק על החור שבגרוש; אם כסף הוא חזות הכול; אם מקסום רווחים מהיר הוא המטרה העליונה - אין מקום לאנושיות. אנשים הם כלי שחמט, הן בידי הממשלות והן בידי התאגידים שבהם הם מועסקים. האוצר "בסך הכול" רוצה למקסם את הכנסותיו והוא חותר למטרה הזאת ביעילות מרבית - בלי מנגנון נוסף של גבייה, בלי כאב ראש, באמצעות מתווכים ובהוראה של היום למחר.

2. בואו נראה מה קורה לשכר הריאלי של אותם "כלי שחמט", לפי הסקירה האחרונה של בנק ישראל. מהגרף המצורף עולה תמונה ברורה: השכר הריאלי הממוצע די תקוע כבר שנים ארוכות. לכאורה, זה מפתיע, כי לפי מה שמוכרים לנו באוצר יש ביקוש לעובדים, יש במשק תעסוקה מלאה, נוצרות משרות חדשות וכל זה אמור לדחוף את השכר כלפי מעלה.

זה מפתיע, כי גם הורדת שיעורי מס ההכנסה לאורך השנים לא תרמה לדחיפת השכר כלפי מעלה. אבל לזה יש הסבר: מעסיקים כנראה ראו בהטבות המס לעובדים מעין העלאת שכר ופטרו את עצמם ממתן תוספות שכר. כך או אחרת, בעיית השכר הפכה לאחת הבעיות המרכזיות של מעמד הביניים ושל השכבות החלשות: השכר תקוע, כל מה שמסביב עולה (דיור, חינוך, בריאות, מזון) וההכנסה הפנויה מתכווצת.

ממוצעים, כמובן, טובים לסטטיסטיקה ולעתים מעוותים את התמונה המלאה. במקרה של השכר הריאלי, נדמה לנו שהתמונה במציאות אף חמורה מכפי שהיא מצטיירת מהממוצעים. הנה כמה מספרים שליקטנו כדי להוכיח זאת:

3 מיליון, זה מספר השכירים בישראל, הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי. מחציתם לא מגיעים כלל לסף המס. כ-30% מהם משתכרים שכר מינימום או סביב שכר המינימום. כ-10% לפחות מהשכירים במגזר הפרטי הם עובדי כוח אדם וקבלני שירותים. לפי נתונים שפורסמו באחרונה, 20% מהשכירים משלמים 90% ממס ההכנסה. כלומר, שני העשירונים העליונים משלמים את רוב המסים של השכירים. לא מדובר במיליונרים מופלגים, אלא לרוב במעמד הביניים הקלאסי, זה שיצא לרחובות בקיץ שעבר. 13-15 אלף שקל ברוטו בחודש יכניסו אתכם לעשירון התשיעי. מגיע לכם מזל טוב, אתם נחשבים "עשירים".

550 אלף שכירים, זה מספר עובדי המגזר הציבורי המאורגנים בהסכמים קיבוציים. יחד עם אנשי כוחות הביטחון, שאינם רשאים להתאגד אך כפופים להסכמי השכר במגזר הציבורי, מדובר בכ-700 אלף עובדים שתנאי העסקתם כוללים מנגנון כזה או אחר של פיצוי מפני שחיקת שכר, זחילה אוטומטית של 1%-1.5% בשנה, קידום בדרגות ותוספות שכר רוחביות מדי כמה שנים. בקבוצה הזאת אפשר למצוא את "הוועדים החזקים" המושמצים ומושכי האש בחברות הממשלתיות (נמלים, חברת חשמל, רכבת וכדומה), שחלקם בקבוצה בסך הכול די קטן וגם בהם יש דיפרנציאציה גדולה ברמות השכר. עובדה: לפי נתוני הלמ"ס, כ-76 אלף מועסקים בחברות הממשלתיות עובדים בשכר ממוצע של 15 אלף שקל בחודש - רחוק מאוד מהמספרים שמדביקים בתקשורת לכלל העובדים. ובכלל, רוב העובדים בסקטור הציבורי "נהנים" משכר עלוב למדי, שכמובן לא זוכה לכותרת יומית ולא עולה לדיון ציבורי כמו שכרם של החברים בנמלים. 44% מהעובדים בסקטור הציבורי משתכרים כ-5,000 שקל ברוטו בממוצע בלבד, עם כל הפיצוי השנתי ועם כל ההסכמים הקיבוציים.

300 אלף, זה מספר העובדים המאורגנים בהסכמים קיבוציים במגזר הפרטי, ולפחות 200 אלף מהם נהנים ממנגנונים אוטומטיים לקידום בשכר, שלא תמיד מפצים לחלוטין על השחיקה הריאלית בשכר. אפשר למצוא בקבוצה הזאת את עובדי הבנקים, וכמו בחברות הממשלתיות, גם שם השונות רבה מאוד בין הוותיקים והמסודרים לבין הצעירים יותר והפחות מסודרים, ששכרם ממש לא בשמים.

2 מיליון שכירים, זו הקבוצה הגדולה ביותר בין כלל השכירים במשק, המועסקת בחוזים אישיים שאינם מבטיחים פיצוי כלשהו מפני שחיקת השכר. לבני המזל מביניהם, החזקים יותר והמועסקים בענפים מבוקשים יותר (היי-טק, למשל), יש היכולת והכישרון לדחוף את שכרם כלפי מעלה, אבל הם המיעוט בקבוצה הענקית הזאת. לרוב אין הפריבילגיה הזאת ואין להם יכולת מיקוח מול המעסיקים. זו הקבוצה שאין לה כוח, אין לה פנים, אין לה ייצוג ואין עליה סיפורים בתקשורת, כי זה לא סיפור עם רייטינג, זה סיפור עצוב. סיפור עצוב של שחיקה הרבה יותר גבוהה בשכר הריאלי מהממוצע הסטטיסטי; סיפור של התמודדות עם אינפלציה הרבה יותר גבוהה על סל המוצרים שהיא צורכת מרמת האינפלציה הרשמית. צרפו לקבוצה הזאת את עובדי הסקטור הציבורי המשתכרים שכר נמוך ותקבלו את התמונה העגומה של השכר במשק, כפי שבאה לידי ביטוי בנתוני הלמ"ס: כ-164 אלף עובדי רווחה בשכר של כ-4,000 שקל בחודש, כ-126 אלף עובדים בענפי השמירה והניקיון המרוויחים כ-4,330 שקל בחודש, כ-440 אלף מועסקים בתחום החינוך בשכר ממוצע של 6,900 שקל, כ-130 עובדים בענף האוכל והמסעדנות בשכר של כ-3,670 בחודש וכ-230 אלף מועסקים בעמותות ובגופים שונים ללא מטרות רווח, שלרוב מספקים שירותים ציבוריים עבור המדינה ומרוויחים כ-7,150 שקל בממוצע בחודש.

3. האוצר, בעזות מצח, חושב שהחלשים ומעמד הביניים שהוזכרו כאן לא נושאים מספיק בנטל המיסוי הישיר, ומנפנף בהשוואות עולמיות. זו שטות, וראוי שבאוצר יספקו נתונים קצת יותר מהימנים על מיסוי מסוג אחר - מס דיור, מס יוקר המחיה, מס ארנונה וכדומה - שקורע את הצורה לשכירים ויפסיקו להתעסק באובססיביות עם כמה מאות או אלפי עובדים שמרוויחים קצת יותר מדי בסקטור הציבורי.

תנוח דעתכם, למה שהאוצר ידבר על "מס דיור"? הרי האינטרס של כולם, של האוצר ושל בנק ישראל, הוא לא לפוצץ את מחירי הנדל"ן הבועתיים ולהשאיר את מס הדיור ברמתו הגבוהה, כלומר את מחירי הדיור ואת תשלומי המשכנתה הנגזרים מהם. הרי קל יותר דבר על העלאת המע"מ ועל העלאת מס הכנסה כי הם מתייחסים לשכבות שיש בהם "יותר", כפי שנתניהו הסביר לאותו שר. מה עם השכבה שיש בה "פחות"? אה, להם (תאגידים גדולים) עושים, כפי שנוכחנו השבוע, "תספורת מס". בשביל זה יש הפראיירים של שכבת ה"יותר".

 השכר הריאלי