כולם הפסידו מהקצנת המחאה

מאז ההתלקחות שהתרחשה בצהרי יום שישי בין המשטרה למפגיני המחאה החברתית, נשאלה בעשרות גרסאות השאלה מי צודק: מי הצית את האלימות, מי חצה את הקווים האדומים, מי בכלל קובע איפה עוברים הקווים האדומים.

אולי כדאי לעזוב לרגע את הצדק ולנסות לחפש את החוכמה. האם מי מהצדדים נהג במהלך אירועי סוף השבוע בתבונה? מי הרוויח מהתפרצות האלימות הזו? התשובה, באופן מפתיע ומאכזב, היא - אף אחד.

אין צורך בעדויות המפגינים כדי להתרשם מהאלימות הבוטה של חלק מהשוטרים. די להתבונן בסרטים שמסתובבים ברחבי הרשת: כאן קצין חסון לופת בכוח את צווארה של מפגינה לא מסוכנת, פה כמה שוטרים עוצרים בחור שעומד בשקט בצד ומצלם, ובסרטון חמור במיוחד נראה שוטר חובט בפרצופו של מפגין כשהוא סבור בטעות שהתרחק די הצורך מהמצלמות.

ניצב אהרון אקסול, מפקד מחוז תל-אביב, הודיע חגיגית ברדיו כי יטפל בכל מקרה של אלימות מצד השוטרים. ובכן, אם הוא רציני, צפויה לו עבודה רבה.

אווירה אנטי-דמוקרטית

המפגינים, וכמותם כמה אישי ציבור, משוכנעים כי מדובר במזימה מתוכננת, שבמסגרתה המשטרה משמשת כזרוע הדיכוי מטעם הממשלה. מותר לפקפק בתיאוריית הקונספירציה הזו: בשביל קונספירציה צריך סדר וארגון. בישראל הכול מבולגן מדי. ספק אם יש כאן מזימה. מה שיש כאן זו אווירה: אווירה מסוכנת, אנטי-דמוקרטית, שבה כל מי שסוטה מהזרם המרכזי מסומן כאויב העם, ולאויבים, כידוע, מותר לעשות הכול.

ההיסטריה הזו נוצרת כששר הפנים מסית נגד ארגוני סיוע שמחלקים מרק לפליטים ומציג אותם כמי שמאיימים על זהותה היהודית של המדינה; כשהיועץ המשפטי לממשלה מגיש כתב אישום נגד עיתונאי שלא רקד לפי חלילו של השב"כ; וכששר האוצר מצהיר שאנחנו נמצאים במלחמת קיום כלכלית. באווירה היסטרית כזו, מה הפלא ש-3 אוהלים ברוטשילד נתפסים כמו איום על הישות הציונית.

מה היה קורה אם השוטרים היו מקבלים הנחיה לעמוד מהצד ולהשקיף על הפעילים נוטעים כמה אוהלים בשדרה? הרי לפני שניצתה האלימות היו שם בקושי כמה מאות מפגינים, שום דבר שמזכיר את ממדי הקיץ שעבר. האם מישהו מאמין באמת שזה היה מקעקע את סדרי השלטון בישראל? או אולי רק את הסדר בשדרה של חולדאי?

צחוק הגורל: שלי יחימוביץ', שלחמה בשעתה כלביאה למען בחירתו של חולדאי לראשות העיר מול דב חנין, מזדהה עכשיו עם המחאה וטוענת כי "הממשלה וזרועות הביצוע שלה החליטו שלא לאפשר קיום של מחאה דמוקרטית בקיץ".

אירוניה עצובה

גם בצד השני ההתנהלות לא הייתה מופת של תבונה טהורה. תקופה ארוכה המפגינים מחפשים את הניצוץ שידליק מחדש את אש המחאה. אין ספק: ההתנגשויות האלימות החזירו את המחאה לכותרות ופרצו את חומת ההתעלמות של התקשורת. אבל האם מדובר בכותרות שעושות טוב למחאה?

שום כלי תקשורת לא יכול לדלג על תמונות של זגוגיות בנקים מנופצות. האקשן והאלימות הצליחו, אחרי תקופה ארוכה של צינון, לגייס בחזרה את העניין של התקשורת ולכפות עליה את סיקור המחאה. אבל ספק רב אם זו הדרך לגייס גם את הציבור.

לצד התדהמה מהתגובה הכוחנית של המשטרה, נשבה היום מההתבטאויות של רבים מהמפגינים זחיחות מסוימת. המעצר הברוטלי של דפני ליף ביום שישי הוציא במוצאי-שבת לרחובות אלפי אנשים, חלק מהאנרגיות חזרו. רק שבמבט מהצד זה נראה יותר כמו פורקן תסכול של מעגל פעילים מצומצם, ולא כמו משהו שעתיד לסחוף את הציבור הרחב.

הציבור הרחב - אותם מאות אלפים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות - מתקשה להזדהות עם ונדליזם ועם ניפוץ של זגוגיות בנקים. הוא לא רוצה להיות בסביבה כשזה קורה. ספק גדול אם הוא יגיע להפגנה הבאה.

לכן, באופן אירוני ועצוב, זה המעגל שמתאר את אירועי סוף השבוע הזה: פעילי המחאה חיפשו את הניצוץ שידליק את המחאה מחדש, וששו אלי עימות עם השוטרים; המשטרה, בטיפשותה, סיפקה להם את הניצוץ הזה; הלהבה הובערה, כולם הוציאו אנרגיה, עצבים ואגרופים - וכולם הפסידו. כמו בכל המלחמות.