דין התל-אביבי כדין המתנחל

תרשו לי לא להזדעזע מהאלימות. לא של יום שישי ולא של יום שבת. לא של השוטרים ולא של המפגינים. נכון, הראשונים התחילו, אבל זו לא סיבה, כמו שאומרים בגן. מי שמזמין גדוד של אנשי יס"מ - סופו להשתמש בו, ומי שחוסם את נתיבי איילון - סופו להיזרק אל השוליים.

אתם ודאי זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שכוחותינו השתלשלו לספינה עם כדורי צבע. אז רוטשילד זה לא ה"מרמרה", היס"מ זה לא השייטת, ובכל זאת: נסו לעצור הפגנה בלתי חוקית בלי להשתמש באיזושהי מידה של כוח. ואם הוויכוח הוא על המידה, אז כאן ארצנו הקטנטונת מספקת דווקא יופי של צדק חברתי: דין התל-אביבי כדינו של מתנחל, או סתם תייר בלונדיני שהגיע לטיול אופניים ליד הגדר.

השוטרים סיפקו ניצוץ

האלימות של כוחות הביטחון לא מידתית, מופרזת, לעתים רבות מכוערת. אבל פניו של השוטר בשדרה או של הקצין במחסום כפניה של החברה. אז נכון, "הם התחילו" זו לא סיבה מספיק טובה, אבל מי שמייצר חברה של אפס סובלנות ומקסימום שנאה, שלא יתפלא אם מישהו שובר איזו זגוגית או שתיים.

יהיה זה מופרז להגיד שמובילי המחאה ייחלו לאלימות. הם ודאי היו מעדיפים לראות שוב את הכיכרות מתמלאות בנשים, גברים, קשישים ועגלות תינוקות. אבל כשאלה לא באו, נשאר אותו גרעין קשה שצריך להניע פעם נוספת את הגלגל. דווקא כשנראה היה שהמחאה של 2012 גוועת עוד לפני שקמה, השוטרים האלימים סיפקו לה איזה ניצוץ.

מספיק להתבונן ברשתות החברתיות כדי להיווכח שבצד הגינויים הרבים, יש גם לא מעטים שסבורים כי עכשיו נולדה לה המחאה האמיתית. לא מחאה של ביסלי, אלא כזו שרואים רק בטלוויזיה. אם באנגליה האפורה אפשר להתפרע מדי פעם, מוזר שבמדינה ים-תיכונית כשלנו זה קרה רק עכשיו.

עצוב היה לראות את הזגוגיות השבורות של סניפי הבנקים בתל-אביב. לא כי הבנקים מעוררים בי איזה סנטימנט - חיובי כלומר - אלא ששוב המחאה החברתית הולכת ומתפספסת בתמונה הזו. כאילו המגזר העסקי אשם בשחיקה של מעמד הביניים, בשחיקה של תקציבי הבריאות או בניסור שכונות בבית אל.

עוד רגע מישהו יצעק "ריכוזיות", ובממשלה יכולים ללגום לחיים. זו בדיוק המחאה שהם רוצים לראות. ממוקדת מטרה, רק לא במטרה הנכונה.