נו, על מי הייתם מהמרים?

הנה חלף עבר לו גם שלב רבע הגמר, ונותרו שלושה משחקי כדורגל בלבד לסיום הטורניר. מצד אחד, כפי שהיכרנו עד היום שלב רבע הגמר הוא השלב שבו נקבעים דברים. שבו קורות ההפתעות ומתברר מי הנבחרות הגדולות שהולכות הביתה, איזו נבחרות שלא חשבנו עליהן קודם עולות, ומי הפייבוריטית לנצח. קרי: מי הנבחרת הגדולה שמראה את כוחה. רבע הגמר הוא השלב שכבר אפשר לסמן את האלופה הפוטנציאלית.

לפני ארבע שנים היו אלה קרואטיה וטורקיה המפתיעות, גרמניה המחודשת ורוסיה של חוס הידינק שהפגינו כדורגל משלהב, הולנד מעולה, פורטוגל מחוברת ואפילו איטליה התקפית. אבל לפייבוריטית הברורה קראו ספרד. כל זה לא קרה בטורניר הנוכחי. היה לנו בטורניר הנוכחי שלב רבע גמר אנמי ודל ביכולת (ודאי על רקע שלב הבתים המסעיר) שממנו אנחנו יוצאים ללא פייבוריטית. ויש לכך מספר סיבות:

***

1. ההגרלה לעומת האיכות. אירוח משותף של שתי מדינות שלא שייכות לאריות הכדורגל (אוקראינה ופולין) הכריח יצירת שני בתים ללא מעצמת כדורגל אמיתית שתעמוד בראש הבית. ולא, צרפת, אנגליה ורוסיה הנוכחיות הן לא מעצמות כדורגל. זה גרם לכך שנציגות בתים 1 ו-4 (צ'כיה, יוון, אנגליה, צרפת) פשוט לא הגיעו לאותו טורניר כמו נבחרות גרמניה, פורטוגל, ספרד ואיטליה. אין זה פלא שמבתים 1 ו-4 לא הגיעה אף נציגה לחצי הגמר.

כנראה שאפילו האחרונה בבית 2, הולנד, שסיימה עם שלושה הפסדים מבישים את שלב הבתים, היתה מציגה כדורגל עדיף ברבע הגמר על מה שהראו הצ'כים והיוונים המסכנים, או הצרפתים המבישים. פה אפשר דווקא לציין לטובה את האנגלים, שהראו שמזבל אפשר לעשות, אם לא זהב אז לפחות כסף. אותו כסף של הליגה שהורס כל חלקה טובה ביצירת כישרונות מקומיים, לפחות לא מוציא את רוח הלחימה האנגלית הידועה.

אבל שוב ניתן היה לראות את ההבדלים התהומיים בעבודה בין נבחרות רציניות עם פס ייצור לכישרונות, מול הדרכים היצירתיות שמפתחים במדינות כמו צרפת לירות לעצמם ברגל. במקום לקבוע שיטת משחק, להתאים אליה את השחקנים ולסנן כל מי שחושב שהוא חשוב מהדרך שנקבעה, יש מדינות בהן אוספים את מי שנחשב ל-20 השחקנים הטובים במדינה ומנסים למצוא דרך כדי שישחקו ביחד. זה נכון לצרפת, להולנד ובמידה מסוימת לצ'כים. הדבר יוצר הבדלי איכות עצומים, כשארבע הנבחרות שעלו לחצי הגמר משחקות בליגה משלהן מבחינת האיכות. זו הסיבה ששלושה משחקי רבע גמר היו כה משמימים - זה פשוט לא היה כוחות.

2. ספרד. קשה קצת לעמוד על טיבה של הנבחרת הזו. אין ספק שמבחינת כישרון משחק, היא עולה על כל נבחרת, כנראה גם בהיסטוריה. אבל שיטת המשחק שלה די מצליחה להסתיר את יכולות השחקנים. היעילות המפחידה של החזקת הכדור מול יריב נחות גורמת לחלקים גדולים של המשחק להיראות כמו שילדים גדולים זורקים זה לזה את הכדור וילד קטן במעגל מנסה לשווא להגיע אליו.

זה גם מזכיר כדוריד, את המסירות, את ההטעיה שהנה, הנה הולכים לזרוק, ואז חזרה לשורת מסירות אינסופית. וגם מלחמת שוורים. צ'אבי הודה בריאיון לפני הטורניר שמטרת השיטה היא "להתיש ולפורר את הגנת היריב, עד שלא יהיה מוכן, עד שייפתח, ואז להכאיב". ככה גם נערכת "מלחמת השוורים". שהיא מלחמה בלתי הוגנת. יריב חסר עידון, יכולת התנגדות או סיכוי הישרדות מותש במשך זמן ארוך על ידי צבא גדול ומאומן המצויד באפשרויות הכאבה מגוונות. ואז מגיע המטאדור ונועץ באבחה גאונית אחת את הכידון ומכניע את השור. זה תמיד נגמר ככה.

אם אתם זוכרים את ספרד מהמונדיאל האחרון, אתם זוכרים גם ארבעה 0-1 בשלבי הנוקאאוט. צריך רק אבחת מוות אחת. גם הנבחרת המופלאה של 2008, שיחקה שלושה משחקי הכרעה. הראשון הסתיים ב-0:0, מול איטליה, וניצחון בפנדלים. השני היה יוצא הדופן, המשחק שנחקק בזיכרון בזכות ה-0-3 על רוסיה. בגמר שוב הספיק 0-1 קטן על גרמניה.

זה עדיין יכול להיות אטרקטיבי, רק שעולה התחושה שהגולם קם על יוצרו. ששחקני ספרד ומאמנה שכחו שמדובר בדרך, ולא במטרה. כשההרגשה היא שגם מול הזדמנות ליצור התקפה מסוכנת, מובילי הכדור הספרדים יעדיפו להחזיק את הכדור ולהחזיר אותו ליתר ביטחון אחורה לעוד סדרת מסירות משמימה. מי שיכול היה לשבור את הבונקר ההתקפי הזה וליצור סכנה לשער, נותר על הספסל הספרדי כדי לא לפגוע בשיטה. זה השלב שבו אידיאולוגיות אמורות לקרוס. אם לא, זה יהיה נורא לכדורגל.

3. האלטרנטיבות. אז מי יכול לקחת לספרדים היעילים את הבכורה? זה יהיה צחוק הגורל אם דווקא גרמנים יצירתיים ובלתי צפויים יהיו אלה שישברו את המכונה המשומנת והיעילה של הספרדים. הרבה הימרו על כך עוד לפני הטורניר. כי ליוגי לב יש ארסנל נשקים שהוא רק החל להשתמש בו (ניסוי כלים אחד היה עם הוורסיה שמחזיקה כדור מול היוונים, כשהכניס במפתיע שלושה צעירים מוכשרים וטכניים).

אבל קיימת עוד אפשרות, עליה דיברו לפני הטורניר רק שחקני פורטוגל. כן, אלו שבקושי עלו לטורניר דרך הפלייאוף. אלו שמשחקים עם חלוצים דרג ז' שלא ראויים לתואר. כי כשפורטוגל מחוברת היא לעתים בלתי ניתנת לעצירה. כי יש לה את נשק יום הדין. כריסטיאנו רונאלדו יודע לבעוט בשתי רגליים מקרוב ומרחוק, לנגוח, לבעוט עונשין ולתת את המסירה הקטלנית. עולה לפעמים תחושה שהוא יכול להרים לעצמו כדור מהאגף ולהספיק לנגוח אותו פנימה. הוא שחקן מרגש, שמוטיבציה נכונה מוציאה ממנו את המקסימום. כדי לעצור את רונאלדו בשיאו צריך הגנה מעולה ומאומנת היטב, כמו של בארסה או באיירן, וגם זה לעתים לא מספיק. האם יש לספרד או גרמניה את הכלים לעצור את השחקן המלהיב הזה שמרגיש עכשיו שזו האליפות שלו?

אבל יש עוד שחקן, שרוצה לשים חותמת על המשחק. בגיל 34, יש לאנדריאה פירלו לראשונה את המפתחות של הנבחרת, בצירוף הרישיון להרוג. הפנדל שלו מול האנגלים היה לא רק יצירת אמנות. הוא היה אמירה שיש פה שחקן-על שבא לסגור עניין. אם תוסיפו לכך את הסקנדל הנורא בכדורגל האיטלקי שמסייע למוטיבציה בנבחרת - בדיוק כמו הקלצ'יופולי ב-2006 והטיית המשחקים וההשעיה המקוצרת של פאולו רוסי ב-1982, אפשר לזהות תבנית.