מאחורי הקלעים של הקטסטרופה

מתחת לאף שלנו אירופהעוברת תהליך אינטגרציה איטי. כל-כך איטי, עד שאנחנו בקושי שמים אליו לב. בזמן שמצפים לגרוע מכול: להתפרקות הגוש, להתמוטטות הבנקים, ואולי אף למלחמת אזרחים; או נבהלים מעליית התשואות של איטליה וספרד מעל 7% (ירדו מאז), ורואים איך סיוע אחרי סיוע נבלעים בבורות של חובות - שוקדים האירופים מאחורי הקלעים על מפת דרכים לדגם משופר של האיחוד.

בבחירות ביוון, העדיפו האזרחים לקבל על עצמם צעדי צנע נוקשים אך לא לעזוב את גוש האירו; לספרד העבירו מדינות האיחוד סיוע ישיר לבנקים; ובסוף השבוע האחרון התייחס שר החוץ של איסלנד להצטרפות המדינה לאיחוד, כשאמר כי ארצו "דוחפת קדימה במלוא המרץ", לאחר שהגבירה את קצב אישור השלבים הדרושים לחברות באיחוד למהיר ביותר שנראה מאז אומצו כללי החברות החדשים ב-2006. זאת, מבלי להזכיר את המוכנות הגוברת של מדינות ה-G20 להכפיל את הסיוע לאיחוד דרך קרן המטבע.

איסלנד, כמו יוון וספרד, הבינה שכדי לשרוד את המשבר מוטב לה להיות חלק מגוש האירו. אם ברצונה למנוע בריחת פיקדונות בנקאיים, או משקיעים בכלל, וליהנות מיתרונות הסחר של האיחוד, היא חייבת להיות בפנים, עם כל הקשיים. מבין ארבעת שלבי האינטגרציה - איחוד המערכת הבנקאית, איחוד תקציבי, רפורמות מבניות ואיחוד פוליטי - איחוד המערכת הבנקאית הוא בעיני רבים הדחוף ביותר, ואולי גם הקל ביותר.

את היתרונות של איחוד בנקאי הדגיש באחרונה קארל לאנו, מנכ"ל מרכז בריסל לחקר המדיניות הכלכלית באירופה ומומחה לרגולציה בנקאית: שאלתם "למה הבנקים באירופה לא רוצים להלוות לבנקים הספרדיים?" וענה: "כי הם לא סומכים על הרגולטורים הספרדים!". "האם סיטיגרופ הפסיקה להלוות לקליפורניה? לא! מה שאנו צריכים באירופה זה מפקח בנקאות אחד עם מערכת התנהלות אחת, כמו בארה"ב, ואין לנו זמן לבזבז".

על-פי המודל האמריקני

על-פי הערכות, איחוד בנקאי אירופי צריך להיבנות על-פי המודל האמריקני, עם קרן לביטוח פיקדונות ורגולטור בנקאות אירופי - שתהיה לו הסמכות לנהל את עלויות החילוץ של הבנקים בצורה מערכתית, גם על-ידי אילוץ חלק ממחזיקי האג"ח לספוג הפסדים, ערבות הדדית בין המדינות, ותוך כדי כך להוריד את החשש לתופעת "הריצה אל הבנק".

איחוד מערכת הבנקאות הינו שלב קל יחסית, מכיוון שאיננו רק האינטרס של המדינות החלשות, אלא גם שאיפתן של החזקות, שיודעות כי אם הבנקים הללו יגדלו במשפחות הבעייתיות של מדינות ה-PIIGS, הן יהפכו בעתיד לנטל כבד על החברה העשירה של גוש האירו.

הבנק המרכזי באירופה, ECB, הודיע החודש על תמיכה באיחוד המערכת הבנקאית, ונראה שהדרך סלולה. אלא שהיא לא סלולה לגמרי: הסיוע הישיר שקיבלו החודש הבנקים בספרד מהאיחוד, בסך 100 מיליארד אירו, מדגים את מגבלות האיחוד הבנקאי ללא אינטגרציה כוללת. זאת, מכיוון שאת הערבויות לאותן הלוואות נדרשה לתת ממשלת ספרד עצמה, מה שהגדיל את חובותיה ואת הסיכון של הבנקים בספרד, רק מכיוון אחר. קרי, ללא ערבות הדדית האיחוד הבנקאי לעולם לא יצליח לשרת את מטרותיו. ערבות הדדית, הצהירה לא פעם גרמניה, תתקבל רק לאחר אינטגרציה תקציבית.

כדי לעבור אינטגרציה תקציבית תוקם רשות אירופית מרכזית לתיאום, שתהיה בעלת סמכות התערבות ושליטה במקרים של חריגה מיעדי הממשלה והאיחוד. אלא שאף מדינה לא תסכים לעבור אינטגרציה תקציבית כזו כשהיא נמצאת בחוסר שליטה תקציבית. הן יהיו חייבות קודם לעבור רפורמות מבניות, ולאחר מכן להסכים להעביר חלק מריבונותן.

אינטגרציה אירופית כוללת מתקיימת כבר תקופה בהילוך איטי, בעיקר בשל הצורך להתקדם במקביל בארבע החזיתות ובמדינות רבות. גם באמריקה, שבה המכנה המשותף התרבותי היה גדול יותר לפני האיחוד, לקח שנים עד ליישור הקו ולהפיכתן לארה"ב.

באירופה דווקא הבהילות שיוצרות כל פעם עליית תשואות במדינה גדולה כמו ספרד ואיטליה, מאיצה את התהליך והופכות אותו לנראה גם לעין בלתי-מזויינת. למשל, החודש הודה ראש ממשלת ספרד כי מדינות מסוימות יצטרכו לוותר על חלק מעצמאותן הפיסקלית.

הכותב הוא הכלכלן הראשי של כלל פיננסים