בסוף המשטרה תבין

הזכות להתאגד, להתאסף ולמחות היא אחת מזכויות היסוד של האדם, והיא מהווה זכות חוקתית במדינת ישראל, חלק מליבת הזכות לכבוד האדם. היא גם מהווה חלק מהזכות לחופש הביטוי, הכולל בתוכו, כמרכיב יסודי, את הזכות לביטוי פוליטי, שהפגנת מחאה נגד מדיניות הממשלה היא חלק מרכזי בה. "חירות הביטוי היא ציפור נפשה של הדמוקרטיה", כתב ב-2006 נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, בפסק דין שעסק בהגבלות שהטילה המשטרה על קיום הפגנה.

ברק לא היה הראשון. שנים רבות לפניו כתבו שופטי בית המשפט העליון כי "זכות ההפגנה והתהלוכה היא מזכויות היסוד של האדם בישראל, ושייכת לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי".

כוחה של הזכות הזו זכה לחיזוק עם חקיקת חוקי היסוד, וכיום "הפגנה על רקע פוליטי או חברתי היא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפסילה, הנכללים בכבוד האדם כזכות חוקתית".

אפשר להמשיך ולצטט מתוך מעיינות פסיקת בתי המשפט בדבר רוממות הזכויות, אך בסיטואציה שבה הממשלה משלחת שוטרי יס"מ אלימים להכות מפגינים, כשיטת פעולה ולא כהיסחפות רגעית, במטרה לדכא את המחאה החברתית, שמטרתה המוצהרת היא הפלת הממשלה או לכל הפחות שינוי גורף במדיניותה, זה נראה מיותר מעט. שיח חרשים, מילים הנתקלות בקיר אטום. נדמה כי נגד האטימות הזו מכוונת המחאה את טענותיה.

קשה לדבר על טקטיקה

בכל זאת, אם אפשר לקבל את תשומת-לבה של המשטרה לעוד הנחיה שיפוטית אחת. "חובתה של המדינה להגן על הזכות לחופש ביטוי ולהפגנה היא בעלת שני פנים. ראשית, מוטלת על המדינה החובה שלא לפגוע בזכות זו, כגון על-ידי הטלת איסור על יכולתו לממש את זכותו. שנית, מוטלת על המדינה החובה להגן על הזכות, ולהקצות בגבולות הסביר את המשאבים הנדרשים על מנת לאפשר את מימושה".

אל תסתכלו לצדדים, שוטרים יקרים, מדובר בכם, ההנחיות הללו מכוונות אליכם. אם מפקד המרחב שלכם, או מפקד המחוז, מגדיר לכם פקודות מבצע אחרות, הסותרות חזיתית את ההוראה השיפוטית - הוא כנראה עושה משהו לא בסדר. מחובתכם להתריע, להעיר, לא למלא פקודות בעיניים עצומות.

הפגנות המחאה החברתית אינן הפגנות תמיכה בממשלה, וסביר להניח כי הממשלה, על שלוחותיה ורשויותיה, אינה מרוצה במיוחד מתופעה זו. היקפיה הגדולים של מחאת קיץ 2011 בוודאי הולידו בקרב אנשי השלטון שאיפה לצמצום היקפים, כך שמחאת קיץ 2012 תהיה מכווצת יותר. אבל זה לא חלק מהגדרת התפקיד שלכם. להיפך.

בשנה שעברה המחאה התרחבה מהר מאוד, ושדרות רוטשילד הפכו לעיר אוהלים עוד לפני שהממשלה והעירייה הספיקו לגבש את מדיניותן בנושא. הן זכו לנקודות ציבוריות על האמפתיה שהפגינו כלפי המפגינים, שהתבטאה בסובלנות בנוגע לפינוי האוהלים ובמתן אפשרות לערוך עצרות המוניות.

השנה ניכרת כוונה לנקוט יד קשה כבר מהפתיחה, אולי במטרה להרתיע חלקים נוספים מהציבור להצטרף להפגנות. זהו שימוש לרעה בכוח השלטוני, במטרה לשמר את אותו כוח שלטוני ממש. אבירי הסטגנציה, המצוידים בגדודי שוטרים ואלות בידיהם, אל מול שוחרי שינוי הסדר החברתי.

אפשר להתווכח האם שבירת שמשות סניפי הבנקים הייתה טקטיקה נבונה מצד המפגינים. אבל כשהרוחות מתלהטות, כשהאלימות הממוסדת, המשטרתית, עולה עשרות מונים על הפרות הסדר מצד המפגינים, קשה לדבר על טקטיקה.

המשטרה סיפקה לשולחיה את הסחורה: 80 עצורים, 15 כתבי אישום, סצנות מתוקשרות של הארכת מעצר בבית המשפט. נתון מעניין: כל העבירות המנויות בכתב האישום - התנהגות פסולה, השתתפות בהתקהלות אסורה, הכשלת שוטר, העלבת עובד ציבור, התנגדות למעצר - לא היו באות לעולם אם להפגנה היה ניתן רישיון, כפי שהדין מחייב, ואם השוטרים לא היו יוזמים את ההתנגשויות האלימות.

אלא שהשופט צחי עוזיאל סירב לשמש בורג בהצגה הזו: במפגן מעורר הערכה של עצמאות שיפוטית, הוא דחה את כל בקשות המשטרה להאריך את מעצרם של הצעירים עד תום ההליכים, וקבע כי "לאיש מהם לא מיוחסות עבירות הקשורות לנזק שנגרם לבנקים".

בהיעדר מבוגר אחראי ברשויות השלטון, שיורה למשטרה כיצד ראוי לנהוג באנשי המחאה החברתית, נותרים בתי המשפט בודדים במערכה. עוד כמה רמזים - ובסוף המשטרה תבין.