מרחבי תמרון פיננסיים

במובנים רבים, החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו להגדיל את יעד הגירעון ל-3% מהתוצר בתקציב הבא לא צריכה להתקבל כהפתעה גדולה מדי. ראשית, בנק ישראל נקט יעד גירעון של 2.5% בשנה הבאה בדיונים שקיים עם האוצר, וכל הניתוחים המקרו-כלכליים הלכו והתכנסו לנתון.

אם מוסיפים לכך את המראות של מוצאי השבת האחרונה בלב ת"א, והעובדה שראש הממשלה אינו מצטיין בקבלת החלטות תחת לחץ, הרי שתוספת לגירעון של כ-4 מיליארד שקל מעבר להמלצת בנק ישראל יכולה להיחשב צפויה. השאלה היא, כמובן, למה ישמשו הכספים הנוספים: האם מדובר בתוספות לתקציב הביטחון, עם כמה פירורים לתקציבים חברתיים? האם מדובר בניסיון להימנע מהעלאת שיעור המס הישיר על הכנסות גבוהות?

שאלה נוספת שיש לשאול היא מה ה"שפיל", מרחב התמרון, שנתניהו משאיר לעצמו ולממשלתו במקרה שהנחות התקציב לא יתממשו, והגירעון יגדל מעבר למתכונן. אם היה נתניהו שומע לעצת בנק ישראל, ובונה תקציב עם יעד גירעון רשמי של 2.5% מהתוצר, הוא עדיין היה משאיר לעצמו מרחב תמרון של עוד חצי אחוז תוצר במקרה של פורענות גדולה בעולם.

בשורה התחתונה, הממשלה מתקשה לנסח מדיניות פיסקלית עקבית, גם אם השווקים עדיין לא הגיבו למציאות זו. ירידה בהכנסות מעבר לצפוי, עלייה חדה בהוצאה הביטחונית, או כל דבר אחר אשר יאלץ את הממשלה לקבל החלטות על סעיפי התקציב, עלולים להביא לשינוי קיצוני גם בחזית הפיסקלית הפנימית, ולהעמיד את נתניהו בפני הצורך לקבל החלטות.

כדי להבין את החבל הדק שעליו מתהלכת לה מדיניות התקציב, צריך להתייחס דווקא להחלטות שהתקבלו השבוע בבנק ישראל על הריבית במשק. למען האמת, לא ברור עדיין אם נתניהו מצא לנכון ליידע את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, לפני שהאחרון החליט להוריד את שיעור הריבית במשק ל-2.25% .

ההורדה לוותה בכמה נימוקים, ובראשם המצב במשק העולמי, ההערכה כי אין כעת לחצים אינפלציוניים משמעותיים, והאפשרות שבנקים מרכזיים בעולם ייכנסו לסבב נוסף של הרחבה כמותית.

למעשה, לאחר ההורדה האחרונה, הריבית משלימה ירידה של נקודת אחוז שלמה במהלך 13 חודשים האחרונים. במאי 2011 פרסם הבנק הודעה על העלאת הריבית ברבע נקודת אחוז. החלטה ההיא נומקה בדרך הבאה: "ההחלטה להעלות את הריבית לחודש יוני 2011 לרמה של 3.25% עקבית עם התהליך של החזרת הריבית לסביבת ריבית 'נורמלית', שנועד לבסס את האינפלציה בתוך תחום היעד ולתמוך בהמשך הצמיחה, תוך שמירה על היציבות הפיננסית".

ההבדל בין שתי ההודעות מסמל את הדרך שבה הנגיד השתכנע והלך במהלך אותה תקופה כי הזמן ל"נורמליות" עדיין לא הגיע. פישר חזר לימים שבהם חשב כי עליו להביא בחשבון את התנאים המידרדרים במשק העולמי, לפני שהוא מנסה לחזור ל"ריבית הנורמלית". אפשר לומר שקו של 3% בצמיחת המשק הוא קו ההגנה האחרון של המדיניות הכלכלית בפני מיתון אפשרי. זה התרחיש שממנו מנסה נתניהו להתעלם לעת עתה.

כפתור השמדה עצמית

מבחינה מסוימת, הנגיד הישראלי חריג בין הבנקאים המרכזיים בעולם. הוא נמנה עם האחרונים שעדיין נהנים ממרחב תמרון מסוים במדיניות המוניטרית שלהם, והוא עדיין יכול לגייס את הריבית כמכשיר להגן על רמת הפעילות והתעסוקה במשק.

כל זמן שההתפתחויות במשק המקומי ובמשק הגלובלי יישארו תחת שליטה, הוא יכול להתמודד עם הסערה בכלים שעומדים לרשותו. מבחינה זו, הורדת הריבית אתמול (ב') היא הדבר הקרוב ביותר שבנק ישראל יכול להציע כרגע ל"מהלך עסקים רגיל". בנק ישראל מקווה שהחודשים הבאים יישארו במסגרת זו. גם אם הצמיחה תהיה של 3% בלבד, עדיין ניתן להתמודד עם המצב בכלים רגילים.

הבעיה היא שאיש אינו יכול להבטיח לפישר שהעולם ימשיך להתנהל בצורה שגרתית. המנהיגות האירופית, עם אנגלה מרקל בראשה, לחצה מזמן על כפתור השמדה עצמית של אזור האירו, ולא נראה שהיא ממהרת לבטל פעולה זו. התוצאה עלולה להיות סערה פיננסית, שתפרוץ בעוד כמה שבועות או חודשים, ותבטל כל אפשרות של שגרה ונורמליות בכלכלה העולמית.

בנקודה זו, המהלך של פישר פוגש את החלטתו של נתניהו. אם אכן תפרוץ סערה פיננסית בעולם, אזי הנגיד יצטרך להודות שפתרונות מוניטריים פנימיים פשוט לא יספיקו, ונתניהו ימצא עצמו עם משבר פיסקלי לא קטן.